נועם ירושלמי על תרומות ח:א:ג

ר' חגי שאל לחברי' מניין לאוכל ברשות שהוא פטור מה בין סבר שהוא חולין ונמצא תרומה שהוא חייב ומה בין סבר שהוא ישראל ונמצא כהן שהוא פטור אמרין לי' מהוריות ב"ד. א"ל עוד צריכא לי מה בין סבר שהוא חול ונמצא שבת חייב מה בין סבר שהוא פסח ונמצא שלמים שהוא פטור. אמרין ליה משוחט ברשות מה בין סבר שהוא שומן ונמצא חלב שהוא פטור לא אגיבו מה אמר לון נמלכין מינן או הודע אליו חטאתו והביא השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפילו יודע אינו פורש עאל ר' יוסי לגבון אמר לון למה לא אמריתו לי' או הודע אליו חטאתו והביא אמרין לי' הוא קשיתה והוא קיימה:

והנה המפרש מהרא"פ פירש הא שהשיבו לו מהוריות ב"ד בפ"ק דהוריות תנן כלל אמרו חכמים התולה בעצמו חייב התולה בב"ד פטור וה"נ בן גרושה וב"ח אינן פוסלין על ידי עצמן אלא ע"י ב"ד משא"כ בשוגג בתרומתו עכ"ל. ודבריו מגומגמין דמה שייך זה להא דאין פוסלין ע"י עצמן אלא ע"י ב"ד ובאמת מוכרחין אנו לומר דהשתא סברי דאין הטעם כמו שאמר לקמן ר' יוחנן בשם ר' ינאי זה א' מן המקראות כו'. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם זה שהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג או ב"ח שעבודתו כשירה שזה אינו טעם רק על סיפא דמתניתין דהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג או ב"ח ר"א אומר כל הקרבנות שהקריב ע"ג המזבח פסולין ור' יהושע מכשיר דהתם אין הטעם משום ובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם אלא כמו דאמר רב ופעל ידיו תרצה כל שהוא מזרעו של לוי עבודתו כשירה והטעם כמו דאמרינן לקמן בירושלמי ע"ד דרב ובלבד כהן המקריב על דעתי' דר' יוחנן ואפילו בקדשי הגבול על דעתי' דרב ובלבד בשעת מקדש על דעתי' דר' יוחנן ואפי' בזמן הזה וא"כ דלפי טעמי' דרב שזה אינו רק בקדשי המקדש ע"כ בעי מיני' ר' חגי מחבריי' דלמה פטור ומה בין סבר שהוא חולין ונמצא תרומה ומה בין סבר שהוא ישראל ונמצא שהוא כהן ולמה סובר ר' יהושע בישראל ונמצא כהן שהוא פטור:

וע"ז אמרין לי' מהוריות ב"ד ויתבאר עפ"י מה שביארתי בספרי נ"י (ד' כ"ד) על הא דאמרינן בפסחים (ד' ע"ב) אלא כר' יהושע בתרומה דתנן היה אוכל בתרומה ונודע לו שהוא ב"ג וב"ח ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר ומייתי ממנה ראי' דס"ל לר"י דטעה בדבר מצוה פטור מחטאת ודחי לה דמיירי בתרומה בעה"פ דזמנו בהול. אי נמי שאני תרומה דאקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר דתנן היה עומד ומקריב ונודע שהוא ב"ח כו' וכן ביבמות (ד' ל"ד) דס"ל לר"י דטעה בדבר מצוה פטור דאין זמנו בהול. ולכאורה צריך להבין דהא ברישא דמתניתין (רפ"ח דתרומות) תנן האשה שהיתה אוכלת בתרומה באו ואמרו לה מת בעליך או גירשה וכן העבד שהיה אוכל בתרומה ואמרו לו מת רבך או מכרך לישראל נתנך במתנה או עשאך ב"ח וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג או ב"ח ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר וא"כ אמאי פוטר ר"י ברישא דמתניתין דליכא לשנויי בזה דטועה בדבר מצוה או משום דאקרי עבודה דזהו דווקא בב"ג או בב"ח כמו דאיתא בקדושין (ד' ס"ו) וזה לא הוי רק בכהן עצמו אבל באשתו של כהן או בעבדו של כהן לא שייך מצוה באכילת תרומה דידהו דהא הם אינם אוכלים בתרומה אלא מפני שהם קנינו של כהן:

אלא ודאי דהטע' מפני שהם אנוסים ע"כ פטורי' מהחומש כמו דתנן בגיטין (דף כ"ח) בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים דשמא מת לא חיישינן דמוקמינן אחזקתי' והיא מותרת מן הדין לאכול ע"כ פטורה מן החומש משא"כ בב"ג וב"ח דאיגלאי מילתא למפרע דפסול היה והיה בטעות מה שהי' סבורים שהוא כהן ע"כ צריך לטעמא דטעה בדבר מצוה ומיירי בע"פ שזמנו בהול או משום דאקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר.

[ועיין בר"ן (פ"ב דקדושין) שהביא ראי' מהא דפ"ק דגיטין (דף י"ב) בעבד כהן שברח אוכל בתרומה ואין חוששין שמא מכרו רבו לישראל וכתב דאפי' האוסרין בקטנה שהלך אבי' למדינת הים גבי כהן ועבד ליכא למיחש שמא מכרו רבו או קידשו לישראל דכיון שהם אוכלים בתרומה בחזקת שהוא קיים לא מקלקל להו ע"ש ולפי מה שביארתי מוכח ממתניתין הכי דהא תנן האשה שהי' אוכלת בתרומה אלמא דאין צריך לחוש שמא מכרו או שעשאו ב"ח]:

ובאמת תמהו האחרונים על הא דאמרינן ביבמות (דף פ"ז) דנשאת עפ"י ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן ואם נשאת עפ"י עדים חייבת בקרבן ואמאי חייבת בקרבן הא אנוסה היא ואיפשר דאם הטעות עפ"י עדים לא אמרינן דאנוסה היא דאין זה בדרך הוראה אלא בדרך בירור וכיון דאיגלאי מילתא דעדי שקר הם ועל עדים שקרים לא אמרה תורה לסמוך עליהם אבל מה שההיתר הוא בדרך רוב או חזקה איך נאמר שחייבת בקרבן דהא על להבא נמי מודו ב"ד לסמוך על הרוב והא דקיי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמו דאמרינן בהוריות (ד' ב') היינו אם ב"ד חוזרין בהוראתן משא"כ הכא דעל להבא נמי מורין דהדין כן. ועיין תוספות פסחים (ד' ע"ג) בהא דשחטו ונמצא טריפה:

[וכן כתבו התוספות ביבמות (ד' ל"ה) החולץ ליבמתו כו' יוציא וחייבין קרבן וכתבו התוספות בחולץ תוך ג' חדשים איירי דומי' דסיפא דהכונס יבמתו דאיירי תוך שלשה ודאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברה ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי ה"ל למעבד וכה"ג איתא בשבועות (דף י"ח) פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה וא"ת א"כ אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותי' דתוך שלשה חדשים לאו חליצה היא דהא תנן לקמן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיה לה ג' חדשים ומפרש לקמן טעמא דכיון דאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואור"י דנהי דלאו חליצה היא מ"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא הוי חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפילו מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' צריכה להמתין שלשה חדשים משמע דלא בעי חליצה עכ"ל].

וכן איתא בירושלמי (רפ"ד דיבמות ה' א') החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה כו' בשעבר הא בתחילה לא דו מתניתא דתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהא לה שלשה חדשים (ופי' הפ"מ מדקתני ונמצאת מעוברת וא"צ לכל זה אלא דמדייק כמו שכתבו התוספות דמסתמא דומי' דסיפא דהכונס את המעוברת דאיירי תוך שלשה חדשים דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברה ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי ה"ל למעבד כו' וא"כ מוכרחין אנו לומר דמיירי תוך שלשה וא"כ קשה דהא אין לחלוץ תוך ג' וע"ז אומר הירושלמי בשעבר הא בתחילה לא דו מתניתא היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהי' לה שלשה חדשים וא"כ צ"ל בע"כ דמיירי תוך ג' ועבר ועשה:

וע"ז אומר שם בירושלמי חלץ בתוך שלשה חדשים מהו שתהא צריכה חליצה לאחר שלשה חדשים כו' ופי' הפ"מ בעלמא קאי דאם עבר על תקנת חכמים ולא המתין מה שתהא צריכה חליצה לאחר ג' חדשים עיי"ש אבל לפי מה שביארתי שייך להא דלעיל דכיון דמתניתין מיירי בחלץ לה תוך שלשה חדשים דומי' דבא עלי' א"כ אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותי' דתוך שלשה חדשים לאו חליצה היא דהא תנן לקמן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיה לה ג' חדשים כו' ואור"י דנהי דלאו חליצה הא מ"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא הוי חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפי' מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' צריכה להמתין שלשה חדשים משמע דלא בעי חליצה עכ"ל:

וע"כ מדייק נמי בירושלמי דלפי שמפרש בשעבר וחלצה דמיירי תוך ג' וא"כ אמאי אסור בקרובותי' דהא מדינא לאו חליצה היא וע"ז אומר נשמעינה מהדא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה ור'מנא אמר לה סתם ר"י ברי' דר"ח מטי בה בשם ר' יוחנן דר' מאיר הא דר' מאיר אמר אין חולצין ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית כמה דאת אמר תמן אעפ"י שחלצה חולצת והכא נמי אעפ"י שחלצה חולצת וכבר ביארתי הירושלמי הזה בספרי ע"י על מה שהפ"מ פי' דמייתי ראי' דכמו דהתם גבי קטנה החליצה כשירה בדיעבד ואעפ"כ צריכה חליצה אחרת לכתחילה והכא נמי אעפ"י שהחליצה כשירה בדיעבד אפילו הכי צריך לחזור ולחלוץ לכתחילה עיי"ש שנדחק בזה:

אבל לי נראה דהטעם דאינה חולצת תוך ג' היינו דילמא נתעברה וכיון שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ע"כ בעי בירו' אם צריכה חליצה לאחר ג' דהא כיון דאחר ג' נתברר הדבר מעיקרא שהיה בטעות א"כ אגלאי מילתא למפרע וא"כ החליצה כשירה הי' וא"צ לחלוץ אחר ג' [דאע"ג דבחליצת מעוברת פליגי בה ר"י ור"ל אי חליצת מעוברת שמה חליצה או דאינה חולצת משום דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע היינו כמו שפירשו התוספות דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע בדבר העתידות עיי"ש או כמו שפי' הנ"י דאיפשר דדבר אחר גרם לה אח"כ להפיל אבל תחילה היתה עומדת להולד וע"כ לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע והיינו דווקא אם היתה מעוברת והפילה אבל אם לאחר שלשה אגלאי מילתא למפרע שלא היה מעוברת בודאי אמרינן אגלאי מילתא למפרע. וע"ז מביא הירושלמי ראי' מהא דקטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל אע"ג דהא דלא תחלוץ הוא משום דר' מאיר אמר דאין חולצין ואין מייבמין דילמא איילונית היא וא"כ כשתגדיל למה לה לחלוץ אח"כ הא כיון דהגדילה אח"כ אגלאי מילתא למפרע שלא היתה איילונית מעיקרא וא"כ הא עולה ליבום וגם עולה לחליצה ואמאי חולצת מחדש הא אתברר מילתא למפרע שלא היתה איילונית אלא ודאי כיון דידעינן מעיקרא לא היתה ראוי' ליבום וע"כ צריכה חליצה אח"כ והכא נמי תוך ג' אעפ"י שנתברר לאחר ג' דלא נתעברה מעיקרא אפ"ה צריכה חליצה אח"כ (ומשמע מהירושלמי דצריכה חליצה אח"כ דלא כמו שתירצו התוספות ביבמות (ד' ל"ה) שהבאתי תחילה אך זהו דווקא לשיטת הירו' דחליצת קטנה דאורייתא כשירה היא אבל לשיטת הש"ס דילן דגרסינן חליצתה פסולה וכמו דאמרינן ביבמות (ד' ק"ה) אמר ר"י זו דברי ר"מ דאמר איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש כו' וא"כ אין ראי' מזה ודוק):

ובזה יתבאר הירושלמי ר' חגי שאל לחברי' מנין לאוכל ברשות שהוא פטור ומה בין סבר שהוא חולין ונמצא תרומה שהוא חייב ומה בין סבר שהוא כהן ונמצא ישראל שהוא פטור (כצ"ל) ואמרין לי' מהוריות ב"ד. (פי' שהטעם דהוי כמו שעשה בהוראת ב"ד וע"כ פטור וכמו שביארתי תחילה לשיטת הש"ס דילן ברישא דמתניתין גבי האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונמצא שהוא ישראל שהם פטורים מטעם אנוס אך זה דווקא במה שהוא ע"פ הדין לסמוך על רוב או חזקה אבל בב"ג וב"ח דפסול למפרע [אי אמרינן דהא דאינו פסול אלא מכאן ולהבא זהו דווקא בקדשי מקדש כמו שביארתי לעיל] א"כ לא שייך בזה שאנוס כיון שהיה מותר מטעם חזקה. וע"כ משני בש"ס דילן בפסחים (ד' ע"ב) שהוא פטור מטעם טעה בדבר מצוה או מטעם דתרומה אקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר אבל לטעמא דהירושלמי פטור מטעם הוראת ב"ד אפי' בב"ג וב"ח ואיפשר דהיה מותר מטעם חזקת כשרות דאמו וסובר דמהני אפי' לגבי הבן ועיין בפ"ק דכתובות ש י"ג) ובתוספות קדושין (ד' ס') בד"ה מאי חזית ובירושלמי פ"ק דכתובות ה' ט') ר' אלעזר שאל לר' יוחנן אלמנת עיסה מה היא א"ל כשירה א"ל בתה מה היא א"ל כדברי מי שמכשיר בה מכשיר בבתה] כו':

ודע במה שביארתי דכיון שהעבד אכל עפ"י חזקה עדיף ממי דעשה בהוראת ב"ד דקיי"ל שחייב מחמת שזה עדיף יותר דהא דקיי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב היינו אם ב"ד חוזרין משא"כ הכא דעל להבא נמי מורין ב"ד שהדין כן וזה צריך דווקא לשיטת הש"ס דילן דאמרינן בפ"ק דהוריות (דף ב') אמר ר' יהודא אמר שמואל זו דברי ר"י אבל חכ"א יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב:

אבל לשיטת הירושלמי קיי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ע"כ ניחא בפשיטות מה דאמרין לי' דע"כ פטור באם סבר שהוא כהן ונמצא שהוא ישראל מהוראת ב"ד דהוי כמי שעשה עפ"י הוראת ב"ד:

ויתבאר זה עפ"י הירושלמי (פ"ק דהוריו' ה' א') דאמרינן התם חברי' בשם שמואל יחיד משלי' לרוב ציבור היא מתנית' אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו פטור ואמר ר' יוחנן אפי' כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו מביא כשבה ושעירה כו'.. והנה הירושלמי הזה יש בו שיבושים וטעות הדפוס ונתחלפו השיטות והפ"מ שגה בזה הרבה שהוא פי' כמו דאיתא בירושלמי וכצ"ל בירושלמי חברי' בשם שמואל יחיד משלים לרוב ציבור היא מתניתא אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו פטור (והוא טעות הדפוס וחילוף השורות וצ"ל אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו מביא כשבה ושעירה) (פי' דהא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור היינו אם משלים לרוב ציבור שהציבור אכלו חלב עפ"י ב"ד בהעלם דבר שהורו שמותר והיחיד עשה בשגגת מעשה דהיינו שאכל חלב שהיה סבור שהוא שומן אעפ"כ משלים לרוב ציבור). ולא כשיטת הש"ס דילן בהוריות (דף ב') אמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב ציבור מ"ט אמר קרא בשגגה עד שיהיה בשגגה אחת והירושלמי סובר דמשלים לרוב ציבור והוא פטור אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו מביא כשבה ושעירה (פי' אבל אם ליכא רוב רק מיעוט. וא"כ אין ב"ד מביאין פר וע"כ כל יחיד שעשה בפני עצמו חייב דהתולה בהוראת ב"ד חייב וכמו דס"ל לשמואל בהוריות (דף ב') דאמר רב יהודא אמר שמואל זו דברי ר' יהודא אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב):

אמר ר' יוחנן אפי' כל יחיד ויחיד שעשה בפ"ע מביא כשבה או שעירה (והוא ט"ס וצ"ל אפי' כל יחיד ויחיד שעשה בפ"ע פטור (פי' משום דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור) וע"ז אמר בירושלמי וקשי' על דעתי' דשמואל לא נמצא כל יחיד ויחיד מתכפר לו בשני חטאות (פי' לדברי שמואל שאומר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב א"כ תחילה צריך כל יחיד ויחיד להביא חטאת. וא"כ כשנשלם רוב ציבור מביאין פר. ונמצא כל יחיד ויחיד מתכפר בשני חטאות) ר' זעירא בשם שמואל היחיד תלוי אכלו רוב ב"ד מביאין אכלו מיעוט היחיד מביא (פי' דהיחיד תלוי תחילה ואינו מביא. דאם לא יהיה רוב אז היחיד מביא. אבל אם יהיה רוב אז הב"ד מביאין והיחיד פטור):

וע"כ אמרינן שם כל הורי' שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה ר' יוחנן פתר מתניתא כו' [והנה בכאן חסר וכצ"ל כמו שנדפס בירושלמי שאצל הש"ס בבלי וכן גרסינן התם] כל הוריות שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה ושעירה. וכל הורי' שב"ד אין מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה שמואל פתר מתניתא ברוב ומיעוט אכלו רוב הואיל ואין ב"ד מביאין פר (והוא ט"ס וצ"ל הואיל וב"ד מביאין פר) אין היחיד מביא כשבה או שעירה (ונ"ל שחסר כאן וצ"ל אכלו מיעוט הואיל ואין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה ושמואל לטעמיה דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב):

ר' יוחנן פתר מתניתא בהוריות ב"ד הורו ב"ד לעקור את כל הגוף הואיל וב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה (והוא ט"ס וצ"ל הואיל ואין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה). הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת: הואיל ואין ב"ד מביאין פר (הוא ט"ס וצ"ל) הואיל וב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה (והוא ט"ס וצ"ל) אין היחיד מביא כשבה או שעירה והוא דהא דתני' בברייתא דכל הורי' שאין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה היינו דווקאאם הורו לעקור את כל הגוף ע"כ לא הוי הוראה. ע"כ היחיד מביא כשבה או שעירה וכמו דאמרינן בירושלמי יבמות (פ"י ה' ב') ויהא כן בהוראה כשהורו מותר לבוא על אשת איש (פי' ולא כר"י דאמר לית כאן פטורה אלא חייבת והוא כמו דאמרינן ביבמות (דף צ"ב) דאין זו הוראה אלא טעות) וע"ז פריך ולא עקירת הגוף הוא דהא הוי כמו שהורו שמותר לבא על אשת איש. וע"ז אומר כשהורו עד חמש שני' אסורה ונ"ל שהפי' הוא דהוי כמו שהורו עד הזמן. דהא אם יבוא בעלה תהא אסורה וא"כ לא הוי כהורו לעקור את כל הגוף ולא כפי' המפרשים הק"ע והפ"מ ע"ש] אבל אם עשה היחיד על פיהם אעפ"י שאין ב"ד מביאין פר אעפ"כ אין היחיד מביא כשבה או שעירה דר' יוחנן ס"ל דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור:

ואח"כ אומר עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו חייבין שאין ב"ד מביאין עליהם פר (וסיום הברייתא הוא בש"ס דילן הכי) רוב הקהל שחטאו יהי' פטורין שהרי ב"ד מביאין על ידיהם פר) ר' יוחנן פתר מתניתא עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו יהי' חייבין שכן בהוריו' אין ב"ד מביאין פר (פי' מיעוט הקהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין שכן בהוריו' אין ב"ד מביאין על ידיהם פר וע"כ חייבין המיעוט בשגגת מעשה משא"כ רוב שב"ד מביאים על ידיהם פר וע"כ פטורין בשגגת מעשה) שמואל אמר אבל הן מביאין כשבה או שעירה (פי' דשמואל מפרש דמיעוט שעשו בהוראת ב"ד חייבין) ר"י אמר לא הן מביאין כשבה או שעירה (פי' דר"י סובר דמיעוט הקהל שחטאו בהוריות ב"ד הם פטורים ג"כ כיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור:

וע"ז אומר על דעתי' דשמואל דו יליף לה חיוב מחיוב ניחא (פי' דלשמואל ניחא דקאמר עדיין אני אומר מיעוט הקהל שחטאו יהי' חייבין שכן בהורי' אין ב"ד מביאין פר. וע"כ כיון דשמואל ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ניחא מה שאומר דעדיין אני אומר מיעוט הקהל שחטאו בשגגת מעשה יהיו חייבין שכן בהוריו' אין מביאין על ידיהם פר והם חייבין. וע"כ חייבים מיעוט הקהל בשגגת מעשה ג"כ אבל רוב הקהל שחטאו יהי' פטורין שהרי ב"ד מביאין על ידיהם פר (פי' בהוראה והם פטורין) וע"כ יהי' פטורין אפי' בשגגת מעשה ת"ל מעם הארץ אפי' רובו אפי' כולו על דעתי' דר' יוחנן דו יליף חיוב מפטור (פי' אבל לר' יוחנן קשי' דכיון דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ומפרש להברייתא דעדיין אני אומר מיעוט הקהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין עליהם פר. ולא הן מביאין כשבה או שעירה שהם נמי פטורין. א"כ איך יתפרש הברייתא דמיעוט הקהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין על ידיהם פר והם נמי פטורין. וא"כ איך יתפרש הברייתא דע"כ מיעוט הקהל חייבין בשגגת מעשה מחמת שפטורין בהוראה א"כ מפני מה חייבין (וכן מקשה הש"ס דילן בהוריות (ד' ב'):

מתניתא פליגא על שמואל או הודע אליו חטאתו אשר חטא פרט למומר (פי' דאיך קאמר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. דהא סובר דמותר לאכול חלב עפ"י ב"ד. וא"כ לא הוי שגגה.) מתניתא פליגא על שמואל נפש אחת תחטא בעיסתה כו' הרי אלו מיעוטין התולה בעצמו חייב התולה בב"ד פטור הדא פליגא על שמואל ולית לה קיום (והפ"מ שגה בזה הרבה בפירושו) ודוק:

וא"כ מוכח דהירושלמי ס"ל דהלכה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וכן אמרינן בירושלמי (פ"ב דהוריות ה' א') נפש אם הכהן המשיח הרי משיח כיחיד מה יחיד אם אכל בהוריות ב"ד פטור אף זה אם אכל בהוריות ב"ד פטור דלא כהש"ס דילן דסובר כשמואל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וע"כ אומר הירושלמי מה בין סבור שהוא חולין ונמצא תרומה שהוא חייב מה בין סבור שהוא כהן ונמצא ישראל (כצ"ל) שהוא פטור. וע"ז אמרין לי' מהוריות ב"ד דהירושלמי לטעמי' דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור:

עוד בירושלמי שם א"ל עוד צריכה לי מה בין סבר שהוא חול ונמצא שבת שהוא חייב. מה בין סבר שהוא פסח ונמצא שלמים שהוא פטור. אמר ליה משוחט ברשות (פי' דהתם הוה טעה בדבר מצוה). ועיין במה שהארכתי שם בפסחים ובשבת:

עוד בירושלמי שם אמר לון עוד צריכה לי מה בין סבר שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב ומה בין סבר שהוא אסור ונמצא מותר שהוא פטור כו' (פי' המפרש מהרא"פ סבור שהוא חלב ואכלו ואח"כ נודע שהי' שומן לא יביא קרבן על אכילתו שהרי לפי כו' איסורא אכל:

והנה הירושלמי הזה איתא בריש הוריות ג"כ ושם איתא אוף אנא צריכא לי מה בין סבור שהוא מותר ונמצא שהוא אסור שחייב ומה בין סבור שהוא חלב ונמצא שומן שפטור (והוא ט"ס וצ"ל כמו דאית' הכא בירושלמי) והנה הפ"מ שיבש שם הגירסא דהכא ג"כ וצ"ל מה בין סבור שהוא מותר ונמצא שהוא אסור וכתב דהירושלמי סובר דאומר מותר פטור מקרבן. וכשיטת רש"י בשבת ר"פ כלל גדול (ד' ס"ח) דאומר מותר פטור מן הקרבן. דהוי כמו אנוס:

ולא נראה לי דהא אמרינן בירושלמי (ר"פ כלל גדול) הדא אמרה היא הדא היא הדא דאפי' תינוק שנשבה לבין העו"ג נמי חייב עיי"ש ועוד דמשמע בירושלמי שסובר דאומר מותר קרוב למזיד יותר מהשוגג במעשה. דאמרינן בירושלמי (פ"ב דתרומות) על הא דתנן אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה ולא כלום. ר' פנחס בעי קומי רבי יוסי עד כדון בסבור בהו שהן טהורין הי' יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור. וא"כ משמע לכאורה דאומר מותר קרוב למזיד יותר. ע"כ לא מהני מה שאומר מותר. איפשר לומר דמיבעי לי' לרבי יהודה שאומר אם הי' יודע בו מתחילה אעפ"י שהוא שוגג לא עשה כלום. וע"כ דילמא זהו דווקא בשגגת מעשה. אבל באומר מותר אעפ"י שידע מתחילה נמי הוי כמו אנוס. וכן משמע מהתשובה שהשיב לו דאמרינן התם א"ל יאות רבי סבר כרבי יודא ברם כר' יוסי היא הדא היא הדא. אך איפשר דקאי על ר' יוסי דאמר שם דבין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה. וא"כ לא שייך למיבעי דהא אפי' במזיד נמי מותר ודוק:

וכן משמע שם ר' שמואל בשם ר' אבהו בשוגג באיסור במזיד באיסור ונ"ל דהפי' הוא שאפי' בשוגג ובמזיד באיסור נמי הדין כן. ולא כפי' המפרש דדווקא שוגג באיסור מזיד באיסור. א"ר יוסי מתניתין אמרה כן המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל בשוגג באיסור במזיד באיסור:

ויש עוד להביא ראי' שהירושלמי ס"ל דאומר מותר קרוב למזיד יותר מהא דאמרינן בירושלמי (פ"ה דגיטין ה"ה) על הא דתנן המטמא והמדמע והמנסך אם שוגג פטור ואם מזיד חייב. ואמרינן בירושלמי עד כדון דסבור שהוא חולין. היה יודע בה שהיא תרומה וכסבור שמותר לטמאותה. ופי' הפ"מ עד כאן לא שמענו ממתניתין שוגג פטור אלא בשוגג וכסבור שהוא חולין וטימאו וכגוונא דכל שוגג דעלמא הי' יודע בה שהיא תרומה (ופי' הפ"מ אלא שהי' סבור שמותר לטמאותה מהו אם אומר מותר שוגג מקרי או כמזיד הוא שהרי בכונה עשה) נשמעינה מן הדא הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין מה אנן קיימין אם כסבור שהוא חולין יש פיגול בחולין. אלא כי אנן קיימין ביודע בהן שהן קודש וסבור לומר שמותר לפגל בקודש והכא ביודע שהיא תרומה וסבור שמותר לטמאותה (והא דלא מוקי לה בכסבור שהוא שלמים וא"כ נאכלת לשני ימים ולילה אחד אח"כ יודע שהוא חטאת אך זהו כמו דאמרינן במנחות (ד' מ"ט) אמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין. ותני עלה פיגולן פיגול ה"ד אלימא דידע דחטאת הוא וקא מחשב בה לשום שלמים החי שוגגין מזידין הוי. אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול אלמא עקירה בטעות הוי עקירה א"ל אביי לעולם דידע דחטאת הוא וקא מחשב בה לשום שלמים ובאומר מותר וע"כ לא מצי לשנויי דכסבור שהוא שלמים. דא"כ לא הוי פיגול כלל דעקירה בטעות לא שמי' עקירה וכן סובר הירושלמי פ"י דפסחים ה"ה) מתניתא ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשום שלמים (פי' מתניתין דמחייב בשוחט פסח שלא לשמו איירי ביודע שהוא פסח ושחטו לשם שלמים. דאי באינו יודע פטור דעקירה בטעות לא הויעקירה כן פי' הק"ע). וא"כ כיון דעקירה בטעות לא הוי עקירה ע"כ צריך לומר באומר מותר:

וא"כ מוכח דס"ל דאומר מותר קרוב למזיד יותר. וקא פשיט דאומר מותר נמי הוי שוגג. וכן כתב הכ"מ בעצמו שם. והא דקאמר רבא ברפ"ח דמכות (ד' ז') דאומר מותר קרוב למזיד הוא וממעט לי' מגלות מדכתיב בשגגה כבר כתבו התוס' דשאני התם דבשגגה יתירי כתיבי. אבל בעלמא אומר מותר שוגג הוא כדאמר פ' כ"ג כו'.

ועוד מוכח מהירושלמי גופא דס"ל דחומר מותר מביא חטאת. דכיון דאמרינן בפסחים (פ"ו ה' א') מתניתא ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשם שלמים דס"ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה. א"כ הא דתנן הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עלי' חטאת היינו באומר מותר וכמו שפירש"י בפסחים (ד' ע"א) הפסח וכו' כסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו דאל"ה עקירה בטעות לא שמי' עקירה. וא"כ מוכח דאומר מותר הוי שוגג ומביא חטאת. (וכן מוכת דאפי' רבה דס"ל במכות (ד' ז') דאומר מותר קרוב למזיד (עיי"ש דהגירסא היא רבה) ואפ"ה סובר במנחות (ד' מ"ט) דעקירה בטעות לא שמי' עקירה ורבה גרסינן התם עיי"ש. וכן מוכח מהא דמסיים שם רבה לטעמי' דאמר מחשבה דלא מינכרא פסל בה רחמנא ומחשבה דמינכרא לא פסל בה רחמנא. וזו היא סברת רבה במנחות (ד' ב') דאלו רבא אמר התם (ד' ג') לא קשי' כאן בקומץ מנחה כו' ולא ס"ל כרבה עיי"ש. וא"כ כיון דס"ל דעקירה בטעות לא שמי' עקירה וא"כ צ"ל מתניתין דפסחים (ד' ע"ב) דהפסח ששחטו שלא לשמו. היינו דסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו. וא"כ מוכח דס"ל לרבה דאומר מותר הוי לענין קרבן כשוגג:

וא"כ מוכח דס"ל להירושלמי דאומר מותר הוי כשוגג ומביא קרבן. ובירושלמי (רפ"ו דתרומו') ולא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקרבן (כצ"ל) וכן הוא הגירסא (רפ"ג דתרומות) ואולי צ"ל הגירסא מזיד בלאו ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן אלמא דאפי' שוגג בקרבן מביא קרבן. וכן בירושלמי (רפ"ג דשבועות) ר' בא בשם רבי יהודא בשוגג בקרבנה ומזיד בקרבנה כו' (וכמו דאיתא בשבועות (דף כ"ו) באומר יודע אני כו' אבל איני יודע אם חייבין עלי' קרבן אם לאו כו') לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן כו':

ע"כ נראה לי שאין לשבש הגירסא והגירסא הוא כמו דאי' בירושלמי מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב. ומה בין סבור שהוא אסור ונמצא מותר שהוא פטור ואמאי לא יתחייב חטאת על מה שהיה סבור שהוא חלב אעפ"י שנמצא שהוא שומן ואעפ"י שבמעשה לא עבר עבירה אע"ג שהתוס' הביאו במכות (דף י"ד) בד"ה לאפוקי פסח ומילה דבקום ועשה נינהו קשה ל"ל הקישא תיפוק ליה מדאמרינן בת"כ ועשה אחת יצא מסית ומדיח ומקלל כו' ועדים זוממין שאין בהם מעשה דאין בהם קרבן כו'. אך הכא איכא מעשה שאכל אעפ"י שבאמת הוא היתר:

אך "ז לכאורה קשה דמאי בעי מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב ומה בין סבור שהוא אסור ונמצא מותר. (פי' ואמאי לא מתחייב חטאת דכיון שהוא סבור שהוא אסור א"כ אין כאן שגגה כלל. ואיך יתחייב חטאת ע"ז ומהו השאלה):

ע"כ נראה לי שהוא כמו דאמרינן במנחות (דף ס"ד) איתמר שחט שני חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת אמר רבה חייב על השני' ופטור על הראשונה כו' א"ל רבינא לרב אשי נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים מהו בתר מחשבתי' אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין או דילמא בתר מעשי' אזלינן א"ל לאו היינו דרבה ורבא דאיתמר שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ורבה אמר פטור ועד כאן רבה לא קא פטר אלא כיון דשמע דעתי' נמי אתינוק אבל לא שמע לא ואיכא דאמרי א"ל היינו פלוגתיי' דרבה ורבא דאיתמר שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבה אמר פטור ורבא אמר חייב רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתי' וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות ה' ט"ו) נמצאת הראשונה טריפה בבני מעיים אעפ"י שלא ידע שהוא טריפה בעת ששחט הכחושה ולא לזה מתכוין הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה ה"ז פטור מחטא' וכן הפורש מצודה להעלות דגים מן הים בשוגג והעלה תינוק עם דגים בין ששמע שטבע תינוק בין שלא שמע הואיל והעלה תינוק ה"ז פטור מחטאת אעפ"י שלא הי' כונתו אלא לצוד מפני שהי' שוגג וכן כל כיוצא בזה:

ובאופן זה שאל ר' חגי לחבריי' מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב ומה בין סבור שהוא אסור ונמצא מותר שהוא פטור דהיינו שסבור שהוא אסור ועשה בשגגה דהיינו שנתכוין לצוד בשבת בשגגה ואח"כ מצא שהי' שם תינוק ונמצא שהוא מותר לגמרי ופטור מחטאת דהא צריך ליזל בתר מחשבתי' והוא נתכוין לאיסור בשוגג וע"ז אמר לון או הודע אליו חטאתו והביא השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפי' יודע אינו פורש (פי' שאלו הי' יודע בתחילה סוף המעשה היה מותר לכתחילה) ועיין בתוס' במנחות (דף ס"ד) בד"ה ואפי' נתכפר בשני' ולא דמי לבעי' דבסמוך בתר מחשבתי' אזלינן או בתר מעשיו דהתם אם יבוא אלי' ויאמר שהיא כחושה בבני מעיים הי' מביא שמינה ודוק:

ובזה ניחא מה שכתב הרמב"ם (פ"ב מה' שבת ה' ט"ז) נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפי' לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם דגים פטור וכתב הראב"ד הנך מילי פלוגתא דרבה ורבא נינהו במנחות ורבא לקולא דאמר זיל בתר מעשיו והוא פסק כרבא אע"ג דתלמיד הוא לגבי דרבה ועיי"ש במ"מ ולפי מה שביארתי שזה פירוש השאלה ששאל ר' חגי דמה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב ומה בין כו' וע"ז פשיט לי' מהא דתני' או הודע אליו חטאתו כו' השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפי' יודע אינו פורש (פי' שאלו הי' יודע באמת המעשה לא הי' פורש וע"כ אינו מביא חטאת) וע"כ סמך ע"ז הירושלמי דמיני' מוכח ג"כ שהוא פטור וע"כ פסק דפטור דבתר מעשיו אזלינן ועיין בשבועות (דף כ"ו) בעי מיני' רבינא מרבא כו' ובירושלמי (פ"ג דשבועות ה"י):