נועם ירושלמי על תרומות ו:א:ג

עוד בירושלמי שם במזיד בספיקו בשוגג בודאי. א"ר יוסי הדא אמרה השב מידיעתו חייב על שגגתו ועיין בס' נ"י (ד' ד') וכן בח"א (סי' י"א) שביארתי שם במזיד בספיקו ושוגג בודאי (פי' שאם אינו פורש מספק ופורש מודאי). אר"י הדא אמרה השב מידיעתו חייב על שגגתו. והשגתי שם על בעל שושנת העמקים שרצה לומר דבעינן שיהא פור מספק ג"כ. דאם הי' יודע שהוא ספק לא הי' אוכל. דאל"ה לא הוי שב מידיעתו וביארתי שם שהירושלמי לא קאמר אלא בתרומה דאמר התם ולא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן שגג בחלב והזיד בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן אוף הכא מזיד בתרומה ושוגג בחומש ילקה ויביא חומש. וע"ז אמר ר' זעירא גזירת הכתוב הוא ואיש כי יאכל קודש בשגגה שתהא כל אכילתו בשגגה. וע"ז בעי לה אם אמר שהוא פורש מודאי ואינו פורש מספיקו שאין כל אכילתו בשגגה ובכה"ג בעי לה בסמוך אם אמר שהוא פורש מכזית ואינו פורש מחצי זית. אבל לא בשארי איסורין. דהא אם הזיד בלאו ושגג בכרת הוי שגגה. ולהירושלמי אפי' שגג בקרבן ואפי' בתרומה כתבתי דאין הלכה כירושלמי דלשיטת הש"ס דילן בשבת (ד' ס"ט) דמיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי. דאפי' בתרומה לא בעינן שיהא כולו בשגגה. אלא כיון ששגג במיתה הוי שגגה והוי שב מידיעתו וכן כתבו התוס' בחולין (ד' ק"א) דהזיד בשבת ושגג ביוה"כ דחייב לר"ע אע"ג דאינו שב מידיעתו. דמזיד הוא על השבת דחמיר דבסקילה. ואפ"ה חמיר לי' יוה"כ לפי שהוא יום כפרה. וכמו שיבואר מזה בסמוך: