נועם ירושלמי על סוטה ג:ו:ד

שם (ה"ו) תני נטמאת מנחה עד שלא קרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השיריים אסורין שעל ספק באת מתחילה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר ר' אילא אמר בין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים מותרים והנה הפ"מ לא הגיה בזה כלום והנה בכאן יש (ט"ס) וצריך להגיה והק"ע הגיה כמו דאיתא בש"ס דילן בסוטה (ד' ו') נטמא מנחתה עד שלא קידש בכלי הרי היא ככל המנחות ונפדה משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ונשרף קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותשרף קרב הקומץ ולא הספיק לאכול משיריים עד שמת הוא או עד שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באה מתחילה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת. וכן הגיה בירושלמי:

אך עכ"ז לא יתיישב אהא דתני' בברייתא בירושלמי באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה נשרפת ואמר מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר ולפי"ז ניחא הא דתני לה לבאו עדים בפני עצמה ולא כללינהו לאם נטמאת מנחתה וכן מת היא ומת בעלה משום דהתם אם הקריב הקומץ אמרינן זה שירים מותרין שעל הספק באה מתחילה כפרה ספיקה והלכה לה אבל אם באו עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחת' אסורה וכמו שאומ' בין שקמץ בין שלא קמץ בין שהקטי' בין שלא הקטיר אבל לר' אילא שאומר דבין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השירים מותרים א"כ קשה דליתנינהו בחדא בבא ונטמאת מנחתה כו' או שבאו לה עדים שהיא טמאה עד שלא כו' וכן הקשה הק"ע וכתב דאין לתרץ דבנטמאת מנחתה בעינן דווקא שקידשה הקומץ אבל בבאו לה עדים אפי' משקדשה בכלי אסורה דהא במתניתין מפורש דבנטמאת מנחתה נמי משקידשה בכלי נשרפת. וכן כתבו תוס' במתניתין בסוטה (ד' כ"ב) בד"ה אלו כו' דקתני דהוא הדין אם משקדשה בכלי נשרפת ואיידי דקתני סיפא קירב הקומץ בנאכלת נקט רישא קידש הקומץ ורבותא נקט אעפ"י דכבר קדיש וקרוב להקרבה טפי משקידשה בכלי אפ"ה נשרפת ותירץ הק"ע דמדתני בסיפא דהך ברייתא נמצאו עדי' זוממין מנחתה תולין כדאית' בבבלי (פ"ק ד' ו') לכך תני לבאו עדים בבבא בפני עצמה והוא דוחק:

[ע"כ נראה לי להגיה הירושלמי כך תני נטמאת מנחתה עד שלא קרב הקומץ (והוא ט"ס וצ"ל) עד שלא קידש הקומץ מת היא ומת בעלה השיריים אסורין ובכאן צ"ל) משקידש הקומץ השיריי' מותרים (והא דתני' כפרה ספיקא והלכה לה צריך לגרוס אח"כ) באו לה עידים שנטמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ בין משהקטיר בין משלא הקטיר (פי' דכיון דבאו לה עידים שהיא טמאה ואין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה ע"כ אפי' בשהקטיר נמי מנחתה אסורה) ר' אילא אמר בין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים מותרים (ובכאן צריך לגרוס) שעל ספק באה מתחילה כפרה ספיקא והלכה לה והוא כמו שהביאו התוס' בסוטה (ד' ו') בד"ה קרב הקומץ נראה דהוא הדין אם קירב הקומץ ובאו עדים שנטמאת דאמר נמי כפרה ספקא דהכי אמרינן בפ' בתרא דכריתות (ד' כ"ד) גבי חטאת העוף הבאה על הספק אם משנמלקה נודע לו שילדה אסור אפי' בהנאה שעל הספק באת כיפרה מספיקה וע"כ א"ר אילא בין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים מותרין שעל הספק באה מתחילה כיפרה מספיקה והלכה לה:

והא דהש"ס דילן לא סבר הכי הוא משום דהירושלמי לטעמי' וכמו דאמרינן בכריתות (ד' כ"ד) ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס יזרוק והבשר יאכל ופריך לר' יוסי אמאי יזרוק הא ה"ל ידיעה בשעת מליחה אמר רבא ר' יוסי סבר לה כר"ש דאמר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי ופריך אימר דאמר ר"ש במידי דעומד ליזרוק אבל האי אינו עומד לזרוק אמרי במערבא קסבר ר' יוסי כלי שרת מקדשין את הפסול בתחילה ליקרב וע"כ תני בברייתא לפי שיטת הירו' דאם נטמאת מנחתה או שמת בעלה או שמתה היא עד שלא קידש הקומץ תשרף אבל משקידש הקומץ א"כ הוי כמו שנתקבל הדם בכלי לזרוק וכמו שכתב רש"י בסוטה (ד' ו') בד"ה קידש הקומץ שקמצה ונתן הקומץ בכלי שרת בקדושת קומץ שהמנחה טעונה ארבע עבודות כנגד ארבע עבודות של דמי זבחים קמיצה מתוך כלי שרת כנגד שחיטה שהסכין של כלי שרת מקדש את הדם ומתן כלי להקדיש הקומץ בכלי שרת שני כנגד קבלת הדם הולכה כנגד הולכה והקטר הקומץ כנגד זריקת הדם:

וע"כ אם קידש בכלי אעפ"י שנטמאת אך הירושלמי לטעמיה כמו דאמרינן בכריתות (ד' כ"ד) דאמרו במערבא כלי שרת מקדשין את הפסול בתחילה ליקרב ע"כ משקידש הקומץ דהוי כמו שנתקבל בכלי ע"כ אפי' נטמאת מנחתה נמי תיקרב וכמו דאמרו במערבא וזהו שיטת הירושלמי שלמי וכמו שכתבו התוס' בזבחים (ד' פ"ו) כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין כו' א"ל לכתחילה ליקרב קא מיבעי' ליה וכתבו התוס' שם וכן הא דתנן מנחות (ד' ק') המנחות והנסכים שנטמאו משקידשו בכלים אין להם פדיון דמשמע מקרב לא קרבו בעירה לכלי חול מיירי וע"כ אמר דאם נטמאת מנחתה משקידשה בכלי תיקרב (לפי הגהתי בירושלמי) אבל אם באו לה עדים בין כך ובין כך מנחתה אסורה וכמו שכתבו התוס' בכריתות (ד' כ"ג) דלא בכל מקום אמרינן כלי שרת מקדשין את הפסול בתחילה לקרב וע"ז קאמר תחילה דאפי' הקטיר נמי השיריים אסורים דכיון דבאו עדים שנטמאת א"כ אינה כלל בהקרבה דהקרבה הוא לברר קא אתי וכיון שבאו עדים בכה"ג לא אמרינן דכפרה ספיקה והלכהלה ואפשר שסובר דבאו לה עדים כיון דלא בדקו מיא וע"כ לא אמרינן דכפרה ספיקה והא דאסורה אפשר שסובר הירושלמי כמו דאמרינן בסוטה (ד' ג') דגזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול ור' אילא אמר מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ (והוא ט"ס וצ"ל) בין קידש בין שלא קידש בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים אסורין (ובכאן צ"ל דכפרה ספיקה והלכה לה (פי' דהא דאמר אם באו עדים בין כך ובין כך מנחתה אסורה היינו בין שקידש ובין שלא קידש דבזה לא אמרינן בכלי שרת מקדשין את הפסול בתחיל' ליקרב וכמו שחילקו התוס' בכריתו' (ד' כ"ד) בד"ה קסבר ר"י כלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב וא"ת בזבחים (ד' פ"ד) בעי ר"ל מר"י כלי שרת מהו שיקדשו לכתחילה ופשט לי' דאין מקדשין ושמא דלא כר' יוסי וי"ל דבעלמא בשאר פסולין אית ליה אין מקדשין והכא שאני דאין זה פסול כל כך שהיה מתחילתו קרבן ובא על נקיפת לב ואינו חולין ועדיין שם אשם עליו ורבנן דאמרו ישפך לא קשיא דיש לומר דכי נמי בעלמא מקדש ה"מ משום דהוי קדשים אך אירע בהן פסול אבל הכא דנמצא שהיו חולין אין כלי שרת מקדשים אלא קדשים פסולין וע"כ אם באו לה עדים שנטמאת אפי' אם קידש הקומץ נמי אין מקדשין את הפסול מתחילה ליקרב משא"כ אם נטמאת המנחה דאמרינן כלי שרת מקדשין את הפסול מתחילה ליקרב אבל אם הקריב אפי' באו עדים נמי אמרינן כפרה ספיקה והלכה לה והא שביארתי דהירושלמי ס"ל כשיטתא דבני מערבא דאמרו דכלי שרת מקדשין את הפסול מתחילה ליקרב הוא כמו שביארתי בספרי נועם ירושלמי ביומא (פ"ד ה"ג) חתה והקטיר ונשפך הדם יביא פר אחר ויכנס בדמיו עד שלא הקטיר נשפך הדם תהא פסולה וצריך לחות בתחילה ע"ש שביארתי ג"כ שהירושלמי סובר דכלי שרת מקדשין את הפסול מתחלה ליקרב דלא כהש"ס דילן וכן ביארתי בירושלמי (ספ"ד דסוכה ה"ה) עיין שם ודו"ק]: