נועם ירושלמי על שבועות ח:ב:ג

עוד שם ר' יוחנן בעי שבועת סוטה מהו שיהיו חייבין עליו משום שבועת ביטוי מה אנן קיימין אם בשוגגת בעבירה שבועה אין כאן סוטה אם במזידה בעבירה ובשבועה אין כאן קרבן אתי דרב כר"ע (פי' שמחייב על לשעבר) ואין יסבור ישמעאל כר' מאיר אתי הוא דר"מ אמר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ואת משכח מקשי' (ופי' הפ"מ דאת משכח מקשי' דמכל מקום תמצא הדבר קשה ומילתא דפריכא היא חדא דאמאי בעי ר' יוחנן דלא כהילכתא דלא קייל"ן כר"מ אלא כרבנן דהתם ועוד דהא ע"כ בשבועת ביטוי מילת דאית בי' לאו והן בעינן לכ"ע ואפי' רב לא פליג אלא דלהבא לא בעינן והיכי משכחת בקבלת שבועה דסוטה לאו והן הא לא תוכל לישבע שתטמא):

אך אעפ"כ הירושלמי הזה הוא תמוה דמאי מקשה תחילה אם בשוגגת בעבירה ובשבועה אין כאן סוטה ואם במזידה בעבירה ובשבועה אין כאן קרבן דמה שייכות לעבירה לשבועה דהא איכא למימר דבעבירה הי' מזידה וע"כ הוי סוטה ובשעת שבועה הי' שוגגת ואם דקשה לי' להירושלמי דהאיך איפשר בשוגגת בשבועה לשעבר הא בעינן האדם בשבועה א"כ קשה דאיך קאמר ר' עקיבה דמיחייב בלעבר וכבר הקשה הירושלמי (רפ"ג דשבועות) ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ולא אכלתי כו' ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל ר' בא רב יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה אבל כסבור הייתי שאין זו שבועה מותר וא"כ ה"נ איפשר דשוגג בקרבן ומזיד בקרבן ועיין בשבועות (ד' כו) ולפי מה שביארתי שם מה דמשני הירושלמי דהוי כטועה מחמת דבר אחר ואעפ"כ הוי האדם בשבועה ולא הוי אונס וא"כ מאי מקשה הכא:

ע"כ נראה לי (שיש ט"ס בכאן ונתחלפו השורות וכצ"ל) ר"י בעי שבועת סוטה מהו שיהיו חייבין משום שבועת ביטוי אתי כר"ע ואין יסבור ר' ישמעאל כר"מ אתיי' הוא דר"מ אמר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ואת משכח מקשי' (ובכאן צ"ל) מה אנן קיימין אם בשוגגת בעבירה ובשבועה אין כאן סוטה אם במזידה בעבירה ובשבועה אין כאן קרבן:

והוא דר' יוחנן בעי שבועת סוטה מהו שיהא חייבין משום שבועת ביטוי וע"ז חומר אתי כר' עקיבא דר' עקיבה מיחייב בלעבר דלר' ישמעאל שאומר דאינו חייב רק על להבא לי למיבעי' דהא האי שבועה לשעבר הוא וע"ז אומר ואין יסבור ר' ישמעאל כר"מ (פי' אי אתי ר' ישמעאל כר' מאיר דר"מ אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא וא"כ איפשר למיבעי' נמי אליבא דר' ישמעאל ג"כ דאע"ג דר' ישמעאל אינו מיחייב רק על להבא אעפ"כ איכא למיבעי' בשבועת סוטה בשבועה דלהבא וכר"מ שאומ' אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא:

וע"ז חומר ואת משכח מקשי' פי דאם מיירי בלהבא את משכח מקשי' דאף עפ"כ תקשה על זה) ובכאן (צ"ל) אם בשוגגת עבירה ובשבועה אין כאן סוטה (פי' דהא בשבועה דלהבא שלא אטמא א"כ עברה במעשה אחת על העבירה ועל השבועה ואם הי' שוגגת אין כאן סוטה (פי' א"כ לא נטמאת ואין כאן סוטה לא עברה על השבועה ג"כ כיון שהי' שוגגת א"כ לא נטמאת) ואם במזידה בעבירה ובשבועה אין כאן קרבן דהא היא מזידה וכ"ת הא איפשר שהי' מזידה בעבירה ושגגה בשבועה אך אעפ"כ מקשה דהא אינו שב מידיעתו דכיון דהיא עברה על החמורה ואינה שב מידיעתה לגבי השבועה וכמו שהקשו התוס' בחולין (ד' קא) בד"ה הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור וא"ת הא לר"ע נמי פטור דהא אינו מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמור דבסקילה וי"ל דאפ"ה חמיר לי' יוה"כ לפי שהוא יום כפרה וסליחה וא"כ כיון דמזידה על הסוטה א"כ אינה שב מידיעתה לגבי השבועה (ואיפשר שצ"ל אם במזידה בעבירה ושוגגת בשבועה אין כאן קרבן דהא אינה שב מידיעתה וא"כ אינה חייבת קרבן):

אך אעפ"כ קשה דמ"ט קאמר דאשכח מקשי' מהא דאם שוגגת בעבירהובשבועה אין כאן סוטה כו' ואמאי לא מקשה דהא ליתא בלאו והן וע"כ נראה לי דהבעי' הוא אליבא דריב"ב דתנינן בשבועות (ד' כ"ז) נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטו' לקיים את המצוה ולא קיים חייב כו' אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן כו' אבל ר"י בן בתירא סובר דלא בעי לאו והן וכמו דאיתא בשבועות (דף כ"ה) אליבא דר"י בן בתירא כולי עלמא לא פליגי השתא לאו והן לא בעי כו' וע"כ בעי לה אם ח יב משום שבועת ביטוי ואיפשר לומר דצ"ל ואין יסבור ר' יהודה (והי' כתוב ר"י והפי' הוא ר' יהודה בן בתירא והדפיסו ר' ישמעאל) ובזה יתיישב מה שהקשה הפ"מ דאמאי לא קאמר לר"ע נמי דהא בלהבא כ"ע מודו אבל אי גרסינן ר"י והוא ר' יהודה בן בתירא ניחא דלא בעי לאו והן ואע"ג דאין איסור חל על איסור אך כיון שר"מ סובר שמשביעין אותה על להבא המים בודקין אותה ע"כ חל והא דקאמר ואת משכח מקשי' הוא כמו שביארתי שצ"ל בכאן אם בשוגגת בעבירה כו' וכמו שביארתי ודו"ק):