נועם ירושלמי על שבועות ז:ו:ב

שם (ה"ו) מתניתין אמר לחנוני הן לי בדינר פירות ונתן לו מר לו תן את הדינר אמר לו נתתי' לך ונתת באנפולי ישבע בעה"ב נתן לו את הדינר אמר לו תן לי הפירות אמר לו נתתי' לך והולכתים לתוך ביתך ישבע החנוני ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה כו' ובגמ' ר' חנינא אמר במחלוקת אמר ר' יודא א מתי בזמן שהי' הקופה מונחת בין שניהם אבל אם הי' יוצאה מתחת יד א' מהן עוד היא במחלוקת:

והנה הפ"מ פירש ר' יהודה אסיפא פליג וס"ל דלעולם בעה"ב נשבע ונוטל דכיון שהפירות יצאו מרשות החנוני ומונחין הן ברה"ר הוי כאלו ביד בעה"ב וכל שהפירות בידו ידו על העליונה והוא נשבע ונוטל ועוד פירש על הא דר' חנינא אמר במחלוקת אברייתא דלקמי' קאי דאלו במתניתין קא חזינן דפליגי ר' יהודה ורבנן עיי"ש שהאריך בזה:

ולי נראה דהא דקאמר ר' חנינא אמר במחלוקת והוא שנחלקו רש"י ותוספות והרי"ף והרמב"ם אהא דאיתא בשבועות (ד' מ"ח) תני' אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהפירות ציבורין ומונחין ושניהם עוררין עליהם אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המוציא מחבירו עליו הראי' ופירש"י אימתי צריך בעה"ב לישבע בזמן שהפירות צבורין ומונחין ושניהם עוררין עליו אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המוציא מחבירו עליו הראי' (פי' ואין צריך בעה"ב לישבע כלל. וא"כ לפי פירש"י נחלקו בזה שאם הפשילן בקופתו לאחוריו דחכמים סברי דבעה"ב צריך לישבע ור' יהודה סובר דאינו צריך לישבע כלל (אבל ר' יהודה לא מיירי מדין נשבע ונוטל) ולפי פי' התוס' בד"ה נשבע בעה"ב כו' דמפרש ר"ת דמיירי ברישא שמדד החנוני לכליו של בעה"ב ועודם ברשות חנוני כו' וטעמא דר' יהודה דאין חנוני מודד פירות אלא א"כ קיבל דינר ולוקח בעה"ב בלא שבועה וכן בנתן לו דינר בסיפא אמר ר' יהודה שצריך ליתן הפירות דדרכו ליקח דינר ולמדוד הפירות דמיירי בחנוני שאין מקיף ולפי"ז הכי פי' בברייתא דבגמ' אמר ר"י אימתי נחלקו חכמים עלי בזמן שהפירות צבורין ומונחין בו אבל בזמן שהפשילן לאחוריו מודו לי דהמע"ה כו':

וע"ז קאמר בירושלמי ר' חנינא אמר במחלוקת (פי' דמצינו לפרש דהא דקאמר ר' יהודה כל שהפירות בידו ידו על העליונה קאי אסיפא דת"ק סובר דישבע חנוני. ור' יהודה קאמר דישבע בעה"ב (וכמו שפירש הרמב"ם) דר' יהודה פליג דלעולם בעה"ב נשבע ונוטל או דפליג ארישא דקאמר ישבע בעה"ב וע"ז קאמר ר' יהודה דכל שהפירות בידו ידו על העליונה דבעה"ב נוטל בלא שבועה והוא משום דאין דרך החנוני ליתן את הפירות עד שנוטל את הדינר והוא כמו דפליג בסיפא ואמר אין דרך השולחני כו' וה"נ אין דרך חנוני ליתן את הפירו' עד שנוטל את הדינר וע"ז קאמר ר' חנינא אמר במחלוקת (פי' דר' יהודה פליג ארישא):

וע"ז אומר א"ר יודן אימתי בזמן שהי' הקופה מונחת בין שניהן אבל אם הי' יוצאה מתחת יד אחד מהן (צ"ל) המוציא מחבירו כו' והיא הברייתא דאי' בשבועו' (ד' מ"ח) אימתי בזמן שהיו הפירות ציבורין ומונחין ושניהם עוררין עליהם אבל הפשילן בקופתו לאחוריו הממע"ה וכן צריך להגיה בברייתא בירושלמי אמר ר' יודא אימתי בזמן שהי' הקיפה מונחת בין שניהם ושניהם עוררים עליהם אבל אם הי' יוצא מתחת יד א' מהן המוציא מחבירו עליו הראי' וא"כ כיון דקתני שניהן עוררין עליהם משמע שהעירור הוא על הפירות. וא"כ פליגא בסיפא שהעירור הוא על הפירות אם נתן לו הפירות מכבר או שצריך ליתן לו את הפירות וע"ז משני עוד היא במחלוק' (פי' שאפי' הברייתא ההיא נמי במחלוקת שאעפ"י שעוררין על הפירות אעפ"כ מיירי שלא נתן עדיין הדינר אלא שהוא מונח בחנות) וע"כ אומר ר' יהודה דידו על העליונה שמסתמא לא נתן לו תחילה את הפירות כיון שלא נטל עדיין הדינר וא"כ ר' יהודה פליג ארישא ואסיפא והכל כמו שאומר אח"כ ר' יהודה אומר אין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינר ובזה אתי שפיר דהא ר"י סובר לעיל דאינו נשבע ונוטל עד דאיכא הודאה במקצת וע"כ מפרש הירושלמי ארישא משום דאין דרך חנוני להיות נותן אה הפירו' עד שלא יטול את הדינר וא"כ הוא פטור לגמרי) (ועי' בתו' שם):

וע"ז אומר אח"כ הדא דתימר באכסנאי אבל בבן עיר דרכו ליתן איסר עד שלא יטול דינר (ואיפשר דהירושלמי מתרץ קושי' התוס' דמ"ט לא קאמר ברישא דמתניתין דהטעם מפני שאין דרך חנוני ליתן הפירות עד שיטול הדינר והוא משום דחנוני הוא אפילו בבני עירו נמי כך הוא וע"כ לא הוצרך לפרש הטעם. אבל בסיפא דיש חילוק בין בני עירו לאכסנאי וע"כ מפרש הטעם משום שאין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שיטול הדינר (והפ"מ השיג על הש"ך ונדחק בפירושו) ולי נראה כמו שביארתי ודו"ק: