נועם ירושלמי על שבועות ו:ה:ב

שם (ה"ה) אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש ובגמ' שבועה ד' תהי' בין שניהם להוציא היורש ר' אילא בשם ר' יוסי ביורשיו היא מתניתא ופי' הפ"מ ביורשיו היא מתניתא כלומר דהברייתא למעוטי יורשיו של המוטל עליו לישבע מן התורה איירי דאילו ביורש התובע משכחת לה טענת ברי כגון מנה לאבא בידך והלה מודה במקצת וכופר במקצת וא"כ אמאי אינו יכול לישבע כו' עיי"ש:

[והנה כבר ביארתי בספרי נועם ירושלמי דנראה לי לפרש דהירושלמי הוי קשה לו קושי' התוס' (ד' מ"ז) בד"ה אי אמרת בשלמא אביו כה"ג מיחייב תימא למ"ד בב"מ (ד' צ"ז) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דברי ושמא ברי עדיף היכי מוקי לה אי בנ' ידענא ובנ' לא ידענא בהא ליכא חיוב שבועה אלא חיוב ממין דברי עדיף ויש לומר דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך (פי' כמו דאיתא שם ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי כו' מיבעי לי' לכדתני' שבועת ה' תהי' בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם וע"ז אומ' ר' הילא בשם ר"י ביורשיו פי' דהירו' לשיטתי' שסובר דברי ושמא ברי עדיף וכמו דאיתא בירו' לקמן (ספ"ו) לית את ידע אהן ידע והוא משום דברי ושמא ברי עדיף וע"ז מפרש ביורשיו היא מתניתא דהיינו ביורשי התובע שהנתבע פטור מן השבועה והוא משום דבבנו מעיז ומעיז וא"כ יש לו מיגו וע"ז אומר בין שניהם אינה זזה מבין שניהם. ואיפשר דזהו תירוץ אחר דאפי' אי אמרינן דבבנו ג"כ אינו מעיז ע"ז אומר בין שניהם אינה זזה מבין שניהם והוא כמו שתירצו התוס' דמאן דאמר ברי ושמא ברי עדיף סובר כרב ושמואל דהיינו בין שניהם הוא שהשבועה חלה על שניהם]: