נועם ירושלמי על שבועות ה:א:ד

עוד שם וכחש בה ולא בו כבר ביארתי לעיל דלא כהפ"מ אלא שהוא כמו דאיתא בשבועות (ד' לז) דאמרי לי' מתרוינן יזפת והוא אמר מחד מינייכו יזפי וע"כ הוי כפירת דברים וע"ז אומר וכחש בה ולא בו וע"כ לא שקיל וטרי בזה בירושלמי כמו הש"ס דילן בב"ק (ד' קה) איתבי' רב עמרם לרבה וכחש בה פרט למודה בעיקר ובעי למיפשט מינה דגורם לממון לאו כממון דמי דלפי מה שביארתי אין הפירוש פרט למודה בעיקר אלא כמו שביארתי דאמרי מתרוינן יזפת דאע"ג דכתיב באבידה וכיחש בה אעפ"כ הש"ס דילן ממעט מזה בשבועות (ד' לז) לענין דאמרי מתרוינן יזפת כו' ודו"ק:

עוד שם בן עזאי אומר ג' אבידות הן ביודע בה ובמוצאי' בה ולא במוצאי' לא בה ולא במוצאי' והנה ברייתא זו יש בה ט"ס וצריך להגיה כמו דאיתא בש"ס דילן בב"ק (ד' קה) תני' אשר בן עזאי שלשה שבועות הן הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לא בה ולא במוצאה (ופריך ע"ז הש"ס לא בה ולא במוצאה קושטא אשתבע אימא בה ובמוצאה למאי הילכתא ר' אמי אמר ר' חנינא לפטור ושמואל אמר לחיוב):

וע"ז פליגי בה בירושלמי ר' חוני' בשם ר' ירמי' כולהון לפטור ר' יעקב בר אחא בשם ר"י לית כן ר' יוסי בעי ויהא כן הפטור א"ר מנא לית כן משלש אבידות:

והנה הפ"מ האריך בזה ונדחק בזה מאוד ע"כ נראה לי לפרש דר' חוני' בשם ר' ירמי' כולן לפטור והוא משום שסובר דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ובה ובמוצאה איפשר לפירושי בעד א' דהוי גורם לממון כמו דאיתא בב"ק (ד' קה) אך בירושלמילא הובא כלל הא דעד א' ע"כ נראה לי לפרש כמו שפירש רש"י (בס"א) דממון ממש לא הפסידו דאי נמי אסהידו לו ראינו שמצא פלוני זה יכול לומר נאנסה ממני ופוטר עצמו משבועה וא"כ לא הוי רק גורם לממון:

וע"ז אמר ר' חוני' בשם ר' ירמי' כולן לפטור והוא משום דגורם לממון לאו כממון דמי וע"ז א"ר יעקב בשם ר' יוסי לית כן (פי' אלא לחיוב). והוא משום דסובר דלענין שבועת הפיקדון גורם לממון כממון דמי' ואיפשר דר' יוסי לטעמי' דאמר תחילה על הא דאמרי ר' יוחנן ור"ל לית כאן עדים והוא משום דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב וע"ז א"ר יוסי ומתניתא אמרה כן היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השני' שתיהן חייבות ניחא ראשונה מתחייבת שני' למה לאו משום שמצוין לשכח עדותן וא"כ לא הוי רק גורם לממון דהא קיימי עדים קמן וא"כ אינו מצוי דלאחר מזה מיד ישכחו העדות אלא ודאי משום דגורם לממון כממון דמי והש"ס דילן אזיל לטעמי' וכמו דאיתא בשבועות (ד' ל"ב) בשלמא שני' תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי הא קיימא שני' אמר רבינא הכי במאי עסקינן כגון שהי' שני' בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות מהו דתימא רוב גוססים למיתה קא משמע לן וכתבו התוס' וא"ת ומאי פריך הא בריש שבועת הפיקדון (ד' ל"ז) פריך הכי לרבה דאמר הכופר בממון שיש עליו עדים פטור ממתניתין דהכא אלא ראשונה אמאי הא קיימא שני' למא הכופר במלוה שיש עלי' עדים חייב ורבה איתותב התם וא"כ אתי שפיר דחייבים ויש לומר דאע"ג דכופר במלוה שיש עלי' עדים וליתנהו קמן סבירא לן דחייב דלא כרבה לקמן מ"מ היכא דקיימי עדים קמן ס"ל להש"ס דחשיב כפירת דברים בעלמא ואע"ג דבלאו מילתא דרבה הוצרך רבינא לשנויי כאן כגון שהיו קרובים בנשותיהן כו' מ"מ פריך מינה לקמן לרבה דאי לאו דרבה הוי מצי למידחי דאפי' קיימי עדים קמן חשיב כפירה:

וא"כ לשיטת הירושלמי דמיירי דקיימי עדים קמן ולא משני דמיירי כשהיו קרובים בנשותי' ונשותיהם גוססות [ובב"ק (פ' מרובה) ביארתי שם דאיפש' לומר דע"כ משני רבינא כשהיו קרובים בנשותיהם כו' דאי לאו הכי למאי קתני שתי כיתי עדים ולא שהיו עדים הרבה וכמו דאיתא בירושל' לעיל (פ"ד ה"ג) א"ר יוסי מתניתא אמרה כן היו שתי כיתי עדים לא מר אלא שתים הא אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והוא משום דכפרו וא"כ אינם יודעים העדות וע"כ קתני שתי כיתי עדים וזהו דווקא לשיטת הירושלמי דאפי' נתבטל לא מחמת קרוב או פסול נמי כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"כ קתני שתי כיתי עדים אבל לשיטת הש"ס דילן דאם נתבטל לא מחמת קרוב או פסול לא נתבטל כולו וא"כ אמאי תנן שתי כיתי עדים מפרש רבינא למתניתין כגון שהיו קרובים בנשותיהם ונשותיהן גוססות: וע"כ ניחא דתנן שתי כיתי עדים דאם היו כל הארבעה עדים בכת אחת היו נפסלין מחמת כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה מחמת קרוב):

וא"כ כיון שלשיטת הירושלמי מיירי בשני כיתי עדים אפי' קיימי קמן ואף עפ"כ הוי כפירת ממון אי לא ידעו מיד העדות וא"כ לא הוי רק גורם לממון ואפ"ה חייב:

וע"כ אומר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי לית כן (פי' שאינו כן כמו שאמר ר' חוני' בשם ר' ירמי' לפטור אלא לחיוב) וע"ז אומר ר' יוסי בעי ויהא כן לפטור (צ"ל לפטור) פי' בתמיה ואמאי לא נפרש לחיוב וכמו שביארתי דר' יוסי לטעמי' דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב אפי' אין קרובים בנשותיהם כמו דמפרש רבינא לשיטת הש"ס דילן וא"כ ה"נ כיון שהוא גורם לממון יהא חייב:

וע"ז א"ר מנא לית כן משלש אבידות והנה הפ"מ האריך בזה בדחוקים. ולי נראה דאמר ר' מנא לית כן משלש (פי' דע"כ אמר ר' חוני' בשם ר' ירמי' כולן לפטור) והוא כמו שהקשו התוס' בב"ק (ד' ק"ה) בד"ה ושמואל אמר לחיוב תימא היכי מצי למימר לחיוב א"כ הוי ברייתא זו ואצ"ל זו ונראה לי דאף שכמה פעמים אמרינן בש"ס זו ואצ"ל זו אך הכא כיון שאמר בן עזאי שלשה שבועות הן וא"כ כיון שאמר תחילה דהכיר בה ולא במוצאה הוי לחיוב אף דהוי גורם לממון דילמא ישבע שנאנסה או דמיירי בעד א' וא"כ כיון דהכיר בה ולא במוצאה במוצאה הוי לחיוב מכש"כ הכיר בה ובמוצאה וא"כ ליכא שלשה שבועו' וע"ז א"ר מנא לית כן משלש אבידות ביודע בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה ולפי הגהתי לעיל) א"כ אם הוא לחיוב כש"כ בה ובמוצאה דהא כיון שבה ולא במוצאה חייב כל שכן בה ובמוצאה ועל כן אמר ר' חוני' בשם ר' ירמי' כולהון לפטור וא"כ כיון דלא הוי זו ואין צריך לומר זו אלא לא זו אף זו ע"כ הוי ג' וע"ז פרי' בה ובמוצאה אנן קיימין פי' כיון דמשני דכיון דחשי' שלשה א"כ הוי ודאי לפטור דאל"ה הוי זו ואצ"ל זו אבל כיון דתני לא בה ולא במוצאה אם כן הוי כש"כ מבה ולא במוצאה. ע"ז אומר אלא שמכחש בה ובמוצאה במוצאה ולא בה בה ולא במוצאה כיני מתניתא בה ובמוצאה וע"כ הני כולהון לפטור דאל"ה הוי זו ואצ"ל זו ולית כאן משלש אבידות כמו שביארתיו (והפ"מ נדחק בזה מאוד והעיקר הוא כמו שביארתי) ודו"ק: