נועם ירושלמי על שבועות ג:א:ב

מתני' שבועות שתי' שהן ארבע שבועה אוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי כו' ובגמ' ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מה אנן קיימין אם בידוע שאכל ונשבע שלא אכל שבועת שקר היא ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל ר' בא בר ר"י בשם רב בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה אבל סבור הייתי שאין בו שבועה מותר אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה ולא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן לית יכיל דאמר ר' אילא בשם ר' אליעזר כך משיב ר' ישמעאל לר' עקיבה מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ובהעלמו משום ביטוי ויתיביני' ר' עקיבא מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ומביא קרבן:

והנה מפי' הפ"מ מוכח דר"ע לית לי' הא דר' יוחנן וזהו דוחק דהא דר' יוחנן הובא בירושלמי בשבת ובב"ק [ע"כ נראה לי דאיפשר לומר דבשבועות שגגה לשעבר ליתא בזה לדר' יוחנן והוא כמו דאיתא בש"ס דילן בשבת (ד' ס"ט) אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עלי' קרבן עד שישגוג בלאו שבה הכל מודים מאן ר' יוחנן פשיטא כי א"ר יוחנן היכא דאיכא כרת אבל היכא דליכא כרת לא סד"א הואיל וחיוב קרבן חידוש הואיל דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי עלי' קרבן כו' וא"כ הכא כיון דהוא בלאו ולא בכרת וא"כ בעינן שישגוג בלאו שבה וא"כ לא יכול לשנויי בשוגג בקרבנה ומזיד בקרבנה כיון דהקרבן הוא על הלאו שבה:

עוד שם אלא כי אנן קיימין בברי לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל לא באומר אין זו שבועה (פי' דאם בכה"ג הרי הוא כאומר אין זו שבועה וכמו דאמר רב אבל אם אומר סבור הייתי שאין בו שבועה מותר). וע"ז אומר תמן באומר אין זו שבועה ברם הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שטועה מחמת דבר אחר:

[והנה הפ"מ פי' בזה בדוחק. ולי נראה דהא דאמר מתחילה מה אנן קיימין אם בידוע שאכל כו' ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל ר' בא רב יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה לא אמר רב על הא דשבועת ביטוי אלא שרב אמרה בשבועת העדות וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דשבועות ה"ב) ר' בא רב יהודה בשם רב בשוגג בקרבן במזיד בקרבן אבל אם אמר סבור הייתי שאין זו שבועה מותר וע"ז אמר ר' בא בר רב יהודה בשם רב בשוגג בקרבן במזיד בקרבן וכן איתא בש"ס דילן בשבועו' (ד' ל"א) ועל שגגתה עם זדון העדות היכי דמי שגגתה עם זדון העדות אמר רב יהודה אמר רב באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עלי' קרבן וע"ז פריך ה"נ בשבועת ביטוי דאיך איפשר שבועת ביטוי לשעבר ואם כסבור שאכל והוא לא אכל וא"כ אמאי אמר רב שם בשבועת העדות באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עלי' קרבן:

וע"ז משני בירושלמי המן באומר אין זו שבועה והוא דשבועת העדות אם טעה שאינו יודע לו עדות א"כ בקושטא קא משתבע וכמו שהקשו התוס' בשבועות (ד' ל"א) בד"ה ואין כו' והוא בקושטא קא משתבע דהא באמת אינם יודעים עדות ומה שכתבו התוס' דמיירי באומר לא ידענו או לא ראינו לך עדות איפשר לומר דלשיטת הירושלמי קאי רב אמתניתין ושם תנן אין אנו יודעים לך עדות וע"ז אומר תמן באומר אין זו שבועה אבל הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שהוא כטועה מחמת דבר אחר (פי' אם כסבור שאכל והוא לא אכל הוי האדם בשבועה שהוא רק כטועה מחמת דבר אחר או שהירושלמי מחלק בין שבועת העדות לשבועת ביטוי כמו דאיתא בשבועות (שם) ואין חייבין על שגגתה לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי לא אע"ג דתנן איצטריך ס"ד אמינא הכא הוא דלא כתיב ונעלם דבעינן שוגג דומי' דמזיד אבל הכא דכתיב ונעלם אפי' שגגתה כל דהו קמל"ן וע"ז אומר דבשבועת העדות לא מיחייב ע"ז בלשעבר רק באומר ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע שחייבין עלי' קרבן אבל לענין שבועת ביטוי דכתיב ונעלם הוי האדם בשבועה שהוא רק כטועה מחמת דבר אחר [ובזה הי' מתבאר לקמן הירושלמי (פ"ג דשבועות ה"ח) לפי גירסת הרשב"א שם שבועה שאין אנו יודעין לך עדות חייבין עלי' משום ביטוי שבועה שלא נעידך לוקין עליו משום שבועת שוא (כצ"ל) והקשה הרשב"א דהא אין חייבין בלשעבר אלא באומר ששבועה זו אסורה אבל איני יוד אם חייבין עלי' קרבן ובכה"ג חייב משום שבועת העדות נמי אבל לפי מה שביארתי דהירושלמי מחלק בין שבועת העדות לשבועת ביטוי דבשבועת ביטוי מיחייב על לשעבר אף על שגגתה גרידא הוי ניחא שפיר].