נועם ירושלמי על שבועות ב:א:ח

עוד שם נטמא במת וידע בשרץ ולא ידע אין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה (נראה לי שהוא ט"ס וצ"ל נטמא במת וידע בשרץ וידע אין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה) (פי' ואעפ"י שאח"כ הי' לו העלם טומאה של שרץ וידיעה אח"כ אעפ"כ אין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה וא"כ כיון שלא הי' העלם טומאה במת אין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה) ונראה לי שהטעם הוא כמו שביארתי בספרי נחלת יהושע שהוא כמו דאמרינן במנחות (ד' כ"ד) דשבע לה טומאה וע"כ אין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה וע"כ אין חייב על העלם טומאה של שרץ כיון דאין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה:

וע"ז אומר נטמא במת ולא ידע בשרץ ולא ידע ואח"כ נודע לו על השרץ ואח"כ נודע לו על המת (פי' שאח"כ בידיע' שבסו' נודע לו על המת אך בידיעה שבתחילה לא הי' רק על טומאת השרץ) וע"כ מיבעי' לי' מפני שנודע לו על השרץ תחילה כמו שיש טומאה קלה אצל טומאה חמורה דהא מהני ידיעת השרץ להיות ידיעה בתחילה וע"כ הוי כמו טומאה חמורה על טומאה קלה או מפני שקדמה לה טומאת המת תדחה לטומאת השרץ ולידיעתה ואין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה ולא מהני אע"ג שהי' לו ידיעה תחילה רק בשרץ אעפ"כ לא מהני מפני שכבר שבע לה טומאה:

עוד שם נטמא במת וידע בשרץ ולא ידע ונכנס למקדש בהעלימו של מה חייב בהעלם שרץ פטור והנה צריך לבאר לפי מה שביארתי דהטעם מפני שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה א"כ מהו החידוש דבהעלמו של מת חייב בהעלמו של שרץ פטור כיון שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה:

וע"כ הי' איפשר (שהוא ט"ס וצ"ל) נטמא בשרץ ולא ידע במת וידע ונכנס למקדש בהעלמו של מת חייב בהעלמו של שרץ פטור והטעם הוא דאם נכנס למקדש בהעלמו של שרץ פטור (פי' אם ידע שנטמא במה אעפ"י שאין בזה הטעם שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה דהא נטמא בשרץ תחילה וטומאה חמורה חל על טומאה קלה אעפ"כ לא הוי שב מידיעתו כיון דידע מטומאת מת החמורה ונכנס למקדש וא"כ אין שב מידיעתו דהא טומאת מת חמורה והוא ידע ואעפ"כ נכנס למקדש וא"כ לא הוי שב מידיעתו וכמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ו) בעא מיני' רבינא מרבא נשבע על ככר ומסתכן עלי' מהו כו' אמר לי' תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו כו' משא"כ אם נטמא בשרץ ובמת וידע בשרץ ונכנס בהעלמו של מת אעפ"כ הוי שב מידיעתו כיון דטומאת מת חמורה כמו שכתבו התוס' בחולין (ד' ק"א) בד"ה הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור ואם תאמר והא לר"ע נמי פטור דהא אינו שב מידיעתו הוא דמזיד הוא על השבת דחמור דבסקילה ויש לומר דאפי' הכי חמיר לי' יוה"כ לפי שהוא יום כפרה וסליחה וה"נ חמירא לי' טומאת מת ועל כן חייב:

עוד שם ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה קלה עלתה לו טומאה קלה ליידא מילה שאם טבל ונכנס למקדש פטו' ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה לא עלתה לו טומאה חמורה ליידא מילה שאם טבל ונכנס למקדש חייב

[ והנה לפי מה שביארתי ששיטת הירושלמי הוא דאם נטמא טומאה חמורה שבע לי' טומאה ואינו טמא בטומאה קלה וא"כ למאי אומר עלתה לו טומאה קלה ליידא מילה שאם טבל ונכנס למקדש פטור וא"כ קשה דהא בלאו"ה שבע לי' טומאה וא"כ אינו טמא בטומאה קלה ולמאי הוא אומר שעלתה לו הטבילה. ודוחק לומר שאם לא הי' אומר שעלתה לו הטבילה לטומאה קלה אז הי' חל עלי' אח"כ הטומאה קלה אף שתחילה שבע לי' טומאה ואיפשר לומר שנטמא בטומאה קלה מתחילה ואח"כ נטמא בטומאה חמורה ואח"כ נודע לו הטומאה קלה שהי' בתחילה (או כמו שביארתי בספרי נועם ירו' על ברכות מה שכתבו התוס' בחולין (ד' ע"ג) דבטומאת ראי' לא שייך שבע לי' טומאה):

ומה שהקשה הפ"מ דהא בכריתות (ד' ח) אמרינן דמאן דאיחייב לי' חמשה טבילות כיון דטביל חדא זימנא איטהר ולא מחלקינן אם נסמכה לו טומאה חמורה או לא ואין שום סברא לחלק בזה ואפי' בענין כוונה לטהרה דאמרינן הוחזק לקל לא הוחזק לחמור כאותה ששנינו גבי מעלות (בפ"ב דחגיגה] התם הוא להחזיקו בטהרה והמוחזק למעשר לא הוחזק לתרומה כו' ולי נראה דהא דאמרינן בכריתות דלא בעי טבילה לכולם היינו אם נתכוין לטבול מכל טומאות אז אין צריך טבילה לכל טומאה אבל הכא מיירי שאם טבל לקל ולא טבל לטומאה החמורה אם כן הוי כמתעסק וסובר הירושלמי דכמו דאמרינן בחולין (ד' ל"ב) דפסיל רחמנא מתעסק בקדשים בשחיטה א"כ לטבילה שהוא להכשירו ליכנס למקדש פסול ג"כ מתעסק וע"כ אם טבל לקלה הוי מתעסק אצל טומאה החמורה וע"כ לא עלתה טבילה ולא דמי להא דחגיגה דהתם הוא לענין כונה למה לטבול אם לחולין או לתרומה והני מעלות הוי דרבנן משא"כ לענין הכונה למה הוא הטבילה על הטומאה אם הוא לטומאה חמורה או לטומאה קלה וכה"ג אמרי' בזבחים (דף מו) השוחט לחולין הקרבן כשר אבל השוחט משום חולין פסול משום דהוי כמו מתעסק ועל כן אמר ליידא מילה שאם טבל ונכנס למקדש חייב (פי' דדוקא לקדשים דבקדשים פסול מתעסק אבל לא לחולין דלחולין לא בעי כונה) ועיין בחולין (ד' לב):