נועם ירושלמי על שקלים ד:ד:ו

שם בירושלמי הפריש נקיבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה. ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה ולפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה אמר ר"י טעמא דר"ש שכן מצינו נקיבה בעוף כשירה לבא עולה (פי' וע"כ אם הקדיש נקיבה לעולה אע"ג דלא חזי לגופי' נחתא לי' קדושת הגוף) אבל לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה דכיון דלא חזי לגופי' לא נחתא לי' קדושת הגוף כו' אמר רבי אין אני רואה את דברי בפסח שמא הקדש פסח בא שלמים ולימא אין אני רואה את דברי ר"ש באשם שמא הקדש אשם בא עולה והגר"א הגיה אמר רבי אין אני רואה את דברי ר"ש בפסח שמותר פסח בא שלמים ולימא אין אני רואה את דברי ר"ש באשם שמותר אשם בא עולה. אמר ר' בון אם הקדיש פסח בא שלמים גופו קרב שלמים ואם הקדש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה:

והנה בש"ס דילן בתמורה (ד' כ') אמר רבי אין אני רואה דברי' של ר"ש בפסח הואיל ומותר הפתח קרב שלמים: ולימא אין אני רואה דבריו של ר"ש באשם הואיל ומותר אשם קרב עולה ומשני רבי סבר לה כרבנן דאמרי מותרות לנדבת צבור אזלי ואין המורה בציבור:

והנה צריך לבאר דמ"ט לא קא משני הש"ס דילן כמו דמשני בירושלמי דאמר ר' בון אם הקדש פסח בא שלמים גופי' קרב שלמים ואם הקדש אשם בא עולה אין גופו קרוב עולה. ויתבאר בהא דאמרינן בפסחים (ד' ע"ג) אמר רב הונא אמר רב אשם שנתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה וא"כ לאחר כפרה הוא עצמו קרב עולה ור"ת פי' דאתא קרא ללמוד על הלכה דכל שבחטאת מתה אשם קרב עולה רק מדרבנן רועה דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה וע"כ אמר רב הונא דאש שנתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה. וע"כ לא משני הש"ס דילן כמו דמשני בירושלמי א"ר בון אם הקדש פסח בא שלמים גופוקרב שלמים ואם הקדש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה דהא אשם שנתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה והא דאינו קרב תחילה הוא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה וע"כ משני רבי סבר לה כרבנן דאמרי מותרות לנדבת ציבור אזלי ואין תמורה בציבור והירושלמי לא רצה לתרץ דרבי סבר כרבנן דאמרי מותרות לנדבת ציבור אזלי ואין תמורה בציבור שהוא כמו שהקשו התוס' תימא מאי קאמר דלעיל משמע דתולה תמורה ברעי' והכא תולה רעי' בתמורה כו' עיי"ש ועוד דר"ש גופי' איתא בתמורה (ד' י"ג) דסובר דמותרות כו' לנדבת יחיד אזלי וא"כ צריך לומר דרבי קאמר אליבא דנפשי' אבל לשיטת הירושלמי קאי אר"ש גופי' דרואה דבריו של ר"ש בפסח הואיל ומותר הפסח קרב שלמים אבל באשם אינו רואה משום דמותר הפסח גופו קרב שלמים אבל מותר האשם אין גופו קרב שלמים (ועוד דניחא לי' לתרץ אליבא דכ"ע אפי' כר"א דאמר מותרות לנדבת יחיד אזלה):

[ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ג דמ"ש) אמר רב הונא טעמי' דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונין בו הימר בו עודהו תסח מימר בו עודהו שלמים כו' וכבר בארתי זה הירושלמי בספרי נ"י ובספרי נועם ירושלמי מה ששגה בזה המפרש מהרא"פ שכתב דטעמא דר"ש הוא ר"ת רבי שמואל וקאי אהא דאמר לעיל ר' שמואל שלמים שלקחן כו' והוא טעות והר"ת ר"ש הוא ר' שמעון והוא ר"ש דתמורה דס"ל אין ממירין וחוזרין וממירין וע"ז אומר טעמיה דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונין בו (פי' דאין אהפסת עושה תמורה שני פעמים) והיינו משום דאין ממירין וחוזרין וממירין. אפ"ה המיר בו עודהו פסח ואח"כ מותר הפסח בא שלמים וע"כ כיון שנשתנה הקדושה אע"פ שהוא גוף א' אפ"ה כיון דהוי ב' קדושות היינו שתחילה היה פסח ואח"כ נעשה שלמים ע"כ ממירין וחוזרין וממירין:

והוא כמו דאיתא פ"ק דתמורה (דף ט') בעי ר' אבין לר' יוחנן דאמר אין ממירין וחוזרין וממירין הפריש אשם להתכפר והמיר בו והומם וחיללו על אחר מהו שיחזור וימיר נתכפר באש אחר וניתק זה לעולה מהו שיחזור וימיר ועיין תו' ורש"י שם דהאי בעי' ללישנא אחרינא דהיכא דאבד ונתכפר באחר ואח"כ נמצא זה ונתק לעולה הוי ב' קדושות וגוף אחד וע"כ מבעי לי' אם המיר בו כשהי' אשם אם יכול להחזיר ולהמיר אחר שנעשה עולה וא"כ אמאי לא בעי הירושלמי דלדברי ר"ש דאין מימר וחוזר ומימר אם המיר בו כשהיא אשם דאם יכול לחזור ולהמיר אחר שנעש' עולה אך לפי מה דאיתא בירושלמי דהכא דהקדיש פסח גופו קרב שלמים ואם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה וכתב הק"ע וכן הת"ח דירעה עד שיסתאב ודמיו יפלו לקיץ המזבח (לפי מה שביארתי איפשר לומר דלשיטת הירושלמי איפשר לומר דאתי אפילו כמ"ד מותרות לנדבת יחיד אזלי) וא"כ כיון דלשיטת הירושלמי לית לי' הא דרב הונא דאמר דגופו קרב עולה וא"כ הוי לי' ב' קדושות וב' גופין וע"כ אומר אמר רב הונא טעמא דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושינה בו הימר בו עודיהו פסח מימר בו עודהו שלמים משום דהקדש עצמו בא שלמים וע"כ הוי גוף א' וב' קדושות וע"כ אמר דר"ש (פי' לדברי ר"ש דאמר אין מימר וחוזר ומימר הומר בו עודהו פסח מימר בו עודהו שלמים משום דהוי קדושה אחרת אף דהוי גוף אחד:

[והא דלא קא בעי ר' אבין בש"ס דילן האיבעי' כמו בירושלמי דאם המיר עודהו פסח אם מימר בו עודהו שלמים איפשר לומר משום דאי אין שוחטין את הפסח על היחיד א"כ אינו עושה תמורה וכמו דאיתא ביומא (ד' נ"א) לוקמא דפסח דדוחה את השבת ודוחה את הטומאה ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא קסבר אין שוחטין את הפסח על היחיד]:

והא דקאמר רב הונא בירושלמי טעמא דר"ש דו אמר אין עושה תמור' ושינה הימר בו עודיהו פסח מימר בו עודיהו שלמים אף דלמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד אינו עושה תמורה וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ח דפסחים ה' ד') מה נפק מביניהן הפריש פסחו כו' על דעתי' דרב הונא (צ"ל על דעתי' דר' זעירא הקדש יחיד הוא והקדש יחיד עושה תמורה על דעתי' דר' זירא) (וצ"ל על דעתי' דרב הונא) הקדש שותפין הוא ואין הקדש שותפין עושה תמורה (ופירש הק"ע ותו איכא בינייהו לר' זירא כשהקדיש תחילה לא הוי אלא הקדש יחיד כ"ז שלא נמנו עליו האחרים והקדש יחיד עושת תמורה כדתנן פ"ג דתמורה ולרב הונא הוי הקדש שותפין דששנתמנה אח"כ ה"ל כאלו נמנה מתחילה והוי כהקדש שותפין שאינו עושה המורה כו' אך איפשר לומר דקאמר טעמא דר"ש כו' וסובר הירושלמי דלדברי ר"ש שוחטין את הפסח על היחיד והוא כמו דאיתא בפסחים (ד' צ"א) ת"ר מניין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד דברי ר' יהודה ור' יוסי אומר יחיד ויכול לאכלו שוחטין עליו כו' ור' יוסי האי בא' מאי עביד לי' מיבעי לי' לכדר"ש דתני' ר"ש אומר מניין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בל"ת כו' ור' יהודה הא מנא לי' תרתי שמעת מינה והירושלמי סובר דכיון דר"י יליף מהא דכתוב לא תוכל לזבוח את הפסח בא' הוא לזובח את פסחו בבמות יחיד (והכי איתא בירושלמי (ס' פ"ק דמגילה) מניין לשוחט את הפסח כו' ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד כו' ואיפשר שצריך לגרוס ר"ש אומר כמו דאיתא בש"ס דילן) וע"כ כיון דצריך קרא לזובח את פסחו בבמת יחיד. ע"כ סובר דשוחטין את הפסח על היחיד (וסובר כהש"ס דילן דתרתי שמעת מינה):

וע"כ אמר רב הונא טעמא דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה בו הימר בו עודיהו פסח מימר בו עודהו שלמים. והש"ס דילן אזיל לטעמי' דתרתי' שמעת מינה וא"כ איפשר לומר דר"ש נמי סובר דאין שוחטין את הפסח על היחיד ע"כ מיבעי לי' באשם שנתכפר באחר וניתק זה לעולה מהו שיחזור וימיר:

[והא דאיתא בירושלמי (ספ"ק דמגילה) אמר ר' יוסי הדא אמרה שלמים הבאים מחמת הפסח כשירים בבמה. עולה הבאה מחמת אשם על דעתיה דר' לעזר מהו שתהא כשירה בבמה כו' וכבר ביארתי בספרי נחלת יהושע וכן בספרי נועם ירושלמי שהק"ע שגה בזה שכתב דר"א הוא דסבירא ליה דמקשינן אשם לחטאת דהא איתא בתמורה (ד' כ') דאשם שמתו בעליו דר"א אומר ימותו והוא משום דמקיש אשם לחטאת אלא דר' לעזר הוא ר"א דסובר בתמורה (ד' כ') דיביא בדמיו עולה וסובר דלנדבת יחיד אזלה כמו דאיתא בתמורה (שם) וכן בספ"ק בתמורה (ד' י"ג) אלא ר"ש סבירא ליה כמ"ד מותרות לנדבת יחיד אזלו מאן שמעת ליה האי סברא ר' אלעזר כו' וע"כ מיבעי ליה אליבא דר' אלעזר אם יכול להקריב בבמה דלחכמים דסברי דעולה לנדבת ציבור אזלי א"כ אינה קריבה בבמות יחיד אין הפירוש שאם ניתקה רעי' אם היא עצמה קריבה בבמה. דהא הירושלמי סובר דאין גופו קרב עולה ועוד דאפי' לשיטת הש"ס דילן אינו כשר רק בדיעבד אלא דהאיבעי הוא אשם שמתו בעליו וניתק והומם וחיללו על אחר ובמ"א ביארתי זה הירושלמי באופן אחר]:

והנה לכאורה משמע דהירושלמי דקאמר אם הקדש פסח בא שלמים גופו קרב שלמים ואם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה משמע דמדאורייתא קאמר והוא איפשר משום דס"ל דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה או מדכתיב הוא בהוויתה תהא אך מהירושלמי (פ"ט דפסחים ה' ו') לא משמע הכי דתנן התם א"ר יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה כו' אמר ר"ע אני אפרש הפסח שנמצא קודם לשחיט' הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו ואחר שחיטת הפסח קריבה שלמים וכן תמורתו ר' יודן בעי אף בתמורת אשם כן תמורת אשם קריבה ותמורת אשם אינה קריבה. א"ר יוסי פסח שהקריבה בשחרית אינה פסח עולה שהקריבה בשחרית עונה הוא והנה הק"ע והפ"מ נדחקו בזה הירושלמי ול"נ לפרש שהוא כמו שהקשה התוס' במנחות (ד' ד') בד"ה אשם כו' וכתבו וא"ת ומותר הפסח דקרב שלמים למ"ד דבעי עקירה ליבעי ניתוק ועוד אמאי לא גזרינן בי' אטו לפני כפרה כמו באשם ויש לומר דשאני פסח שאין זמנו רק מערב הפסח עד חצות ולא שייך למיגזר ביה כלל בשאר ימות השנה וא"ת בשלמא אשם שמתו בעליו איכא למיגזר אטו קודם מיתה ונתכפרו בעליו אטו קודם כפרה דהוא גופי' לא קרב עולה אלא תמורת אשם וולד תמורת אשם דתנן בתמורה (ד' כ') ירעו ובעי למימר בגמ' קודם כפרה דגזרינן שמא הוא עצמו יקרב ואיתותיב התם מאי גזירה איכא והלא אף קודם כפרה שרי ליקרב עולה וא"כ הוא עצמו יקרב עולה וי"ל דגזרינן אטו אשם גופו לפני כפרה:

וע"כ מקשה הירושלמי אהא דתנן דפסח שנמצא קודם לשחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו לאחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו וא"כ באשם נמי נימא הכי דאם נמצא קודם הכפרה ירעה עד שיסתאב וכן תמורתו אבל אם נמצא לאחר כפרה קרב בעצמו שלמים וכן תמורתו וע"ז אומר ר' יודן בעי אף בתמורת אשם כן תמורת אשה קריבה ותמורת אשם אינה קריבה פי' דאםהמיר בו קודם כפרה תרעה ולאחר כפרה תיקרב וכקושי' התו' במנחות שם וע"ז משני א"ר יוסי פסח שהקריבה בשחרית אינו פסח (פי' כיון שאז אינו זמן פסח רק אחר חצות ע"כ לא גזרינן בי' לאחר כפרה אטו לפני כפרה) עולה שהקריבה בשחרית עולה הוא (וע"כ גזרינן בי' לאחר כפרה אטו לפני כפרה והוא כתירוץ התו' במנחות) והי' להירושלמי לומר אשם שהקריבה בשחרית אשם הוא אלא שהוא כמו שאומר בירושלמי (רפ"ד פסחים) ר' אבהו בעי האומר הרי עלי עולה משם שעות ולמעלן וע"ז משני א"ר יוסי פסח שהקריבו בשחרית אינו פסח עולה שהקריבה בשחרית עולה הוא וע"כ נקט הכא נמי עולה אבל עיקר התירץ דבאשם גזרינן בי' לאחר כפרה אטו לפני כפרה משא"כ בפסח וא"כ משמע דהירושלמי סובר ג"כ כשיטת הש"ס דילן שהוא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה (ועיין בתוס' שם שר"ת סובר דההלכה נאמרה דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה) וא"כ מדאורייתא נמי אשם עצמו קרב עולה וא"כ אמאי אמר ר' בון אם הקדיש פסח בא שלמים גופו קרב שלמים ואם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה וע"כ צריך לומר דסובר הירושלמי דכיון דמדרבנן אינו קרב בעצמו עולה ע"כ כיון דמ"מ לא חזי לגופי' אף שהוא מדרבנן ע"כ לא נחתה לי' קדושת הגוף:

ועוד איפשר לומר דהירושלמי סובר דפסח עצמו קרב שלמים ולא בעי ניתוק משא"כ אשם דבעי ניתוק ודלא כמו דמסיק בש"ס דילן בפסחים (ד' ע"ג) איתבי' רב חסדא לרב הונא שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם ותני עלה בחול כה"ג ישרוף מיד אי אמרת בשלמא בעי עקירה האי פסח הוא וכיון דלית לי' בעלים ה"ל פסולו בגופו אמטו להכי ישרוף מיד אלא אי אמרת לא בעי עקירה מרישא ה"ל שלמים פסולו משום מאי משום דבר אחר דקא שחיט לי' אחר תמיד של בין הערבים עיבור צורה בעי דתני' זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתן ויצא לבית השריפה אלא לא תימא שחטו סתם כשר לשום עולה אלא אימא שחטו לשום עולה כש וא"כ שיטת הש"ס דילן דאשם שמותרו בא עולה ופסח שמותרו בא שלמים שוין דשניהם בעי עקירה:

ומהירושלמי מוכח דסובר דפסח לא בעי עקירה וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דיומא ה' א') שני שעירי יוה"כ ששחטן בחוץ אית תניי תני חייב ואית תניי הני פטור אמר רב חסדא מ"ד חייב בשקרב השעיר הנעשה בפנים ומ"ד פטור בשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ ולעיל (פ"ד דיומא ה"א) הגהתי הירושלמי הזה וביארתי שם והוא כמו דאמרינן ביומא (ד' ס"ג) ת"ר שני שעירי יוה"כ ששחטן בחוץ עד שלא הגריל חייב על שניהם ומשהגריל עליהן חייב על של שם ופטור על של עזאזל עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם למאי חזי אמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ כו' כי אתא רב דימי אמר ר' ירמי' א"ר יוחנן פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו פטור אמר רב דימי אמרית' לשמעתא קמי' דר' ירמי' בשלמא לשמו דהא לא חזי לי' אלא שלא לשמו אמאי הא חזי שלא לשמו בפנים ואמר לי עקירת חוץ לאו שמה עקירה כי אתא רבין אמר ר' ירמי' אמר ר' יוחנן פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב ואפי' לשמו והתנן מחוסר זמן כו' בין בבעלים ואיזהו מחוסר זמן בבעלים הזב והזבה והיולדת והמצורע שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ פטורין עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין ואמר חלקי' בר טובי' לא שני אלא לשמו אבל שלא לשמו חייב לשמו מיהא פטור אמאי נימא הואיל וראויין שלא לשמו בפנים הכי השתא התם בעי עקירה פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו:

ובזה יתבאר הירושלמי א"ר יוסי רב חשדא בעי מדמתה לפסח ולא דמי' דאמר ר' מנא בר תנחום ר"א ור"י תרויהון אמרין פסח שעבר זמנו מאליו הי' משתנה ברם הכא בשחיטה משתנה. פי' דבפסח שעבר זמנו לא בעי עקירה אלא מאליו משתנה לשם שלמים ברם הכא (אבל כאן אינו נעקר שם ש שעיר הפנימי אלא ע"י השחיטה ולא אמרינן הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ והוא כמו דאמרינן ביומא (ד' ס"ג שם) הכי השתא התם בעי עקירה הכא פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא אלמא דסובר הירושלמי דפסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה:

[והנה באשם שניתק לרעי' משמע דס"ל להירו' דבעי עקירה וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דקידושין ה"ז) אמר ר' אלעזר באחיות לא קידש ובחטאות כיפר היך עבידא שחט ב' חטאות לשם חטאת א' המזבח בורר את הראוי לו שתיהן אסורות באכילה שחט שני אשמות לשם אשם א' המזבח בורר את הראוי לו שניהן אסורין באכילה ר' זעירא בשם ר' יוחנן שחט את הראשון שלא לשמו ואת השני לשמו כיפר שאין הראשון שלא לשמו כשר אלא מכח לשמו הבא אחריו אבל שחט הראשון לשמו והשני שלא לשמו אילו כיפר הראשון על מה השני בא ומכפר כו' וביארתי בספרי נ"י (פ"ז דדמאי] דקאי על מה דאמר בתחילה בחטאת ובאשם דאם שחט הראשון שלא לשמו ואת השני לשמו כיפר (פי' דמותר לאכול הבשר ממ"נ דאם הראשון חטאת א"כ נפסל שלא לשמו וצריך להביא השני ומותר לאכול ואם לא הי' הראשון חטאת א"כ השני חטאת ובודאי דמותר לאכול). וכן באשם נמי דינא הכי דהא באשם אף שהוא כשר שלא לשמו אפ"ה לא עלה לבעלים לשם חובה וע"ז אמר שאין הראשון שלא לשמו כשר אלא מכח לשמו הבא אחריו אבל אם שחט הראשון לשמו והשני שלא לשמו אם כיפר הראשון על מה שני בא ומכפר. וא"כ יש ספק דילמא הראשון לא הי' חטאת והשני הוא החטאת או האשם וא"כ בחטאת פסול דאם הראשון הי' חטאת א"כ השני פס ול ואם הראשון לא הי' חטאת א"כ פסול השני דהא נשחט שלא לשמו ובאשם חיישינן דילמא הראשון היה אשם וא"כ השני לא הי' צריך לאשם וע"כ פסול עיי"ש וא"כ כיון דהראשון נשחט לשמו א"כ השני הוא מותר אשם ולאחר כפרה קרב בדיעבד וכמו דאמרינן בפסחים (ד' ע"ג) אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה וא"כ צריך שיהי' עולה אלא ודאי דסובר הירושלמי כשיטת הש"ס דילן דמסיק דבעי ניתוק ויש לדחות דמיירי ששחט השני קודם זריקת האשם הראשון שעדיין לא נתכפרו הבעלים].

וא"כ היה איפשר לבאר הירושלמי אמר ר' בון אם הקדש פסח קרב שלמים גופי' קרב שלמים (פי' אם לא ניתק דסובר הירושלמי דפסח לא דמי לאשם) ואם הקדש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה (פי' דבעי ניתוק וסובר דבעינן שיהא ניתק לעולה מדאוריי') אך כ"ז דוחק דמשמע מדברי הירו' דסובר דפסח גופו קרב שלמים ואשם אין גופו קרב עולה ודלא כשיטת הש"ס דילן או כמו שביארתי דאפי' אם הוא מדרבנן ומדאורי' קרב עולה לאחר כפרה, אפ"ה אם הקדיש נקיבה לאשם לא נחתא לי' קדושת הגוף כיון דמדרבנן אין גופו קרב עולה:

והנה בעיקר הדין הא דפסח קרב שלמים אם בעי ניתוק שלמים או דלא בעי ניתוק אף שהוכחתי תחינה מהירושלמי (פ"ד דיומא ה"א) דאמר התם ר' יוסי רב חסדא בעי מדמתה לפסח ולא דמי דאמר ר' מנא כו' פסח שעבר זמנו מאלי' הי' משתנה ברם הכא דשחיטה משתנה ועקירת חוץ לא שמה עקירה משא"כ בפסח וכמו דאיתא ביומא (ד' ס"ג) הכי השתא התם בעי עקירה הכא פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו ורב אשי מתני חייב כדאמר רב ירמי' מדפתי' מתני פטור קסבר פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה ועקירת חוץ לא שמה עקירה והירושלמי סובר דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי ולא בעי עקירה:

אך בירושל' (פ"ו דפסחים ה"ח) איכא פלוגתא בזה ר' חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר חנינא המושך ידו מפסחו גופו קרב שלמים ור' יונה אמר שלמים כשירים ור' ייסא אמר שלמים פסולים והא דתנן פטור סברין מימר פטור וכשר פתרין ליה פטור ופסול ופי' הק"ע שלמים כשירים ומותרים לאכול כשהקריבן שלמים וכדר"י בר חנינא ובשלמים פסולים פי' הק"ע ופליג אדריב"ח וסובר שצריך לרעות עד שיסתאב וא"כ פליגי אהא דאמרינן הכא בירושלמי ולימא אין אני רואה את דברי ר ש באשם שמותר אשם בא עולה כצ"ל וכן הגיה הגר"א) אמר ר' בון אם הקדיש פסח בא שלמים גופו קרב שלמים ואם הקדיש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה:

ע"כ נ"ל דהא דפליגי הוא כמו דאמרינן בפסחים (ד' ע"ג) אמר רב הונא אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה כו' ואיתביה רב חסדא לרב הונא שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם כו' ותני עלה בחול כי האי גוונא ישרף מיד אי אמרת בשלמא בעי עקירה האי פסח הוא וכאן דלית לי' בעלים ה"ל פסולי בגופו אמטו להכי ישרף מיד אלא אי אמרת לא בעי עקירה מרישא ה"ל שלמים פסולו משום מאי משום דבר אחר דקא שחיט ליה אחר תמיד של בין הערבים עיבור צורה בעי דתניא זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה אלא לא תימא שחטו סתם כשר לעונה אלא אימא שחטו לשום עולה כשר וע"כ פליגי בירושלמי דאמרר' חמא בר עוקבא בשם ריב"ח המושך ידו מפסחו גופו קרב שלמים ור' יונה אמר שלמים כשירים (פי' דסובר דלא בעי עקירה א"כ מרישא ה"ל שלמים. וא"כ הוי שלמים כשירים וע"כ אמר ר' יונה שלמים כשירים ור' ייסא אמר שלמים פסולים משום דסובר דבעי עקירה וע"כ פריך והא תנינן פטור סברין מימר פטור כשר פתרין לה פטור פסול:

אך שצריך לבאר דהא אפי' אי לא בעי ניתוק ומרישא הוי שלמים מ"מ פסול משום דבר אחר דקא שחיט ליה אחר תמיד של בין הערבים כמו דאמרינן בפסחים (ד' ע"ג ושם) ואיפשר לומר דשיטת הירושלמי דאם נשחט אחר תמיד של בין הערבים אפ"ה כשר וכמו שכתבו תוס' במנחות (ד' מ"ט) בד"ה תלמוד לומר כו' דלא מיפסל בשביל כך כדמסקינן הכא למצוה בעלמא וכתבו ותימא דבפסחים (ד' ע"ג) אמרינן שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידיהם קודם או שנטמאו ישרף מיד ופריך ואי אמרת לא בעי עקירה פסולו לא הוי אלא משום ששחטו אחר תמיד של בין הערבים אלמא בהכי מיפסל וי"ל דהאי דנשרף לפי שלכתחילה אסור להקטירו וממילא יפסול. והא דאין מעלה ומלינה כו' ואע"ג דהקטרת אימורים לא מעכב וכי אבדו כשר באכילה כו' ור' יוסי דאמר שלמים פסולים ס"ל דבעי עקירה ואיפשר דפליגי בזה גופא אפי' אי אמרי' דלא בעי ניתק והוי שלמים. אך כיון שנשחט אחר תמיד של בין הערבים אם הוא רק למצוה או שהוא פסול וע"כ פליגי בזה אם הם שלמים כשירים או פסולים וניחא מה דקאמר שלמים כשירים שהוא שלמים כיון דלא בעי ניתק אלא שנשחט אחר תמיד של בין הערבים]:

עוד שם ר' ייסא בשם ר' יוחנן אין לך פסח גופו קרב שלמים אלא שאבד ונמצא אחר שכיפרו הבעלים אבל אי לאו הכי הוי פסולים דאינו קרב הוא עצמו שלמים והא תנינן פטור סברין מימר פטור כשר פתרין ליה פטור פסול שמואל אמר כל שבחטאת מתה בפסח גופו קרב שלמים והא תנינן פטור סברין מימר פטור פסול פתרון לה פטור כשר דכיון דלא בעי ניתוק וגופו קרב שלמים א"כ אם משכו הבעלים את ידם פטור:

עוד שם ר' ייסא בשם ר' יוחנן דר' יהודה היא כו' ר' זעירא בעי קומי ר' מנא הן אשכחנן פטו' וכשר א"ל תנינן הכא פטור ותנינן תמן כשר ונראה דנתחלפו השיטות וצריך לגרוס הכא ר' זעירא בעי קומי ר' מנא הן אשכחנן פטור כשר א"ל תנינן הכא פטור ותנינן תמן כשר (פי' דהיכן מצינו שיהא פטור וכשר ע"ז אומר דהכא תנינן פטור ותמן תנינן כשר) ונראה לי דהא דקאמר תנינן הכא פטור ותנינן תמן כשר הוא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ה דפסחים) אמר ר' יוחנן חבורה היתה מקשה מה אנן קיימין אם בשאבד ונמצא קודם כפרה בין לשמו בין שלא לשמו כשר (צ"ל פסול) וניתק לרעי' אם בשאבד ונמצא לאחר כפרה בין לשמו בין שלא לשמו פסול הוא (צ"ל כשר הוא) וקיימינה כשנטמאו הבעלים או שהזידו וכבר נדחה לפסח שני לשמו פטור והוא פסול שלא לשמו חייב והוא כשר (פי' דהירושלמי מקשה כמו שמקשה בש"ס דילן בפסחים (ד' ס"ד) ובמועד לשמו פטור טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור אמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי) וכתבו תוס' דר"ת גריס הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קא שחיט ש"מ בעי עקירה (פי' דאי לא בעי עקירה אפי' שחט לשמו כשר דשלמים לשם פסח כשר דהא מכשיר לעיל ר' יהושע בשוחט אחרים לשמו):

וע"כ קאמר בירושלמי חבורה היתה מקשה פי' אהא דתנן ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב וע"כ הי' חבורה מקשה אם בשאבד ונמצא קודם לכפרה א"כ ניתק לרעי' והוא פסול בין לשמו בין שלא לשמו ואם בשאבד ונמצא לאחר כפרה בין לשמו בין שלא לשמו פסול (צ"ל כשר הוא) פי' וא"כ אפי' חישב לשמו אפ"ה הוי שלמים וקיימינהו בשנטמאו הבעלים או שהזידו וכבר נדחה לפסח שני לשמו פטור (פי' שהוא פסול) שלא לשמו חייב והוא כשר (פי' משום דהוי שלמים) וא"כ מוכח דאם שחט לשם שלמים כשר וע"כ חייב דאם הי' פסול לא הי' חייב משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' וע"כ במשכו הבעלים את ידם הוי נמי שלמים. וע"כ אף דתני פטור אפ"ה הוא כשר משום דהוי שלמים. וע"ז א"ל תנינן הכא פטור (פי' במשכו הבעלים את ידם) ותנינן תמן כשר (פי' שבפ"ה דפסחים תני דהשוחט במועד שלא לשמו חייב משום דהוי שלמים. א"כ מוכח דכשר דאם הי' פסול לא הי' חייב משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' א"כ מוכח דכשר הוא) ודו"ק:

והנה הת"ח פירש אמר רבי אין אני רואה את דברי ר"ש בפסח שמותר פסח בא שלמים כלומר הואיל ושייכא שלמים בפסח ושלמים באים נקיבה ואע"ג דהך לא קדשה נקיבה ואפי' שלמים לאחר הפסח כמה שאמרו בתמורה (ד' י"ח) נשתיירה לאחר הפסח תרעה מיהו שם שלמים עלה הואיל והוא שלמים נקיבה ונחתה לה קדושת הגוף עכ"ל:

והנה כל זה כתב רש"י בתמורה (ד' כ') אבל לכאורה קשה דהא אמרינן בפסחים (ד' צ"ח) על הא דתנן המפריש נקיבה לפסחו כו' ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו כו' ואמר רב הונא ברי' דר' יהושע ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחים וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים וכן כתבו התוס' שם בד"ה ויביא בדמי' שלמים אבל היא עצמה אינה קריבה שלמים כדאמר בגמ' בהדי' שמתחילה לא הוקדשה ליקרב עצמה. וא"כ לדברי ר"ש דאומר דאין בע"ח נדחין לא אתי מתניתין כר"ש אלא דהיא עצמה קריבה שלמים דהא הוא סובר דאין בע"ח נדחין וכמו דאמרינן בכריתות (ד' כ"ח) מתיב ר' עקיבא בר חמא המפריש נקיבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמי' פסח ילדה זכר ירעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמי' פסח ר"ש אומר הוא עצמו יקרב פסח ש"מ בע"ח אינם נדחין:

וכן אמרינן בירושלמי (פ"ט דפסחים ה"ז) המפריש נקיבה לפסחו כו' ירעה עד שיסתאב וימכר כו' מתניתא לאחר כפרה וכר"ש. דהני קודם לפסח תהא רועה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי' פסח. לאחר הפסח יביא שלמים. ר"ש אומר קודם לפסח תמכר שלא במום (פי' דר"ש לטעמי' דקא סבר דכיון דלא חזי לגופו דהיינו לפסח לא קדשה קדושת הגוף וע"כ תמכר שלא במום) לאחר הפסח תביא שלמים אלמא דר"ש סובר דלאחר הפסח תקרב היא עצמה שלמים

והא דקאמר הירושלמי מתניתא לאחר כפרה וכר"ש ביארתי בספרי אבי הנחל במה שכתבו התוס' בפסחים (ד' צ"ז) בד"ה המפריש נקיבה לפסחו כו' ויביא בדמי' שלמים אומר ר"ת דהא דקתני ויביא בדמי' שלמים היינו דנשתייר אחר הפסח כמו כולי' בבא דלעיל אבל קודם הפסח יביא בדמי' פסח וכן מחלק בהדי' בברייתא בתמורה (ד' י"ט) וע"ז אומר מתניתא לאחר כפרה (פי' שכבר הקריב הפסח אבל אם לא הקריב הפסח תרעה עד שתסתאב ויביא בדמי' פסח):

והנה הק"ע הגיה וכתב בדברי ת"ק לאחר הפסח תביא שלמים וכתב לאחר הפסח תרעה ויביא בדמי' שלמים ובדברי ר"ש הגיה ג"כ ר"ש אומר קודם לפסח תמכר שלא במום לאחר הפסח תרעה ויביא בדמי' שלמים וטעה בזה דהא ר"ש סובר דבעלי חיים אינם נדחין וע"כ אין להגי"ה בירושלמי וצ"ל כמו דאיתא בירושלמי קידם הפסח תימכר שלא במום (פי' דכיון דלא חזי לגופי' לא נחתא לי' קדושת הגוף לאחר הפסח קרב שלמים (דהא ר"ש סובר דבע"ח אינם נדחין) וכן ראיתי בהפ"מ שנדחק מאוד ולפי מה שביארתי ר"ש סובר דלאחר הפסח יביא הוא בעצמו שלמים

והנה מה שכתב הק"ע לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה כתבו התוס' בפסחים (ד' צ"ז) ד"ה ויביא דהכא מודה ר"ש דהתם הואיל והיא ראוי' לשלמים והפסח אחר הפסח קרב שלמים הילכך לא הוי מום וכ"כ התי"ט בשמם. ודבריהם תמוהים דהא מפורש קאמר ר"ש הכא דמפריש נקיבה לפסחו אינו עושה תמורה וכן מפורש בש"ס בתמורה (ד' כ') דקאמר התם ר"ש שאין לך דבר העושה המורה אלא הרועה להסתאב הרי מפורש דר"ש סובר דמפריש נקיבה לפסחו אינו רועה אלא ימכר מיד וצ"ע עכ"ל:

והנה בספרי א"ה ביארתי דברי התוס' בפסחים (ד' צ"ו) בד"ה ויביא בדמי' שלמים אבל היא עצמה אינה קריבה שלמים דיש דיחוי בדמים כדאמר בגמ' שמתחילה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה וא"ת ימכרנה כמו שהוא בלא מום כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף דלא מיבעי מקדיש נקיבה לפסחו דפסח קרב שלמים אחר הפסח והיא ראוי' לשלמים אם תחילה הקדשה לכך אלא אפי' מקדיש נקיבה לאשמו אמר בתמורה (ד' י"ט) תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא אשם ק ר' שמעוןדאמר התם המכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרישית עכ"ל וכתבתי שם דנ"ל בכוונת התוס' מה שכתבו התוס' ואפי' ר"ש דאמר התם תימכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרישית קאי על מה שכתבו התוס' תחילה והוא שכתבו המפריש נקיבה לפסחו כו' ויביא בדמי' שלמים ואומר ר"ת דהא דקתני הכא ויביא, בדמי' שלמים היינו בשנשתיירה אחר הפסח אבל קודם הפסח יביא בדמי' פסח וכן מוכח בהדי' בתמורה (דף י"ט) עכ"ל. וא"כ מיירי הכא לאחר הפסח. וע"ז כתבו תוס' דאפי' ר"ש דאמר בתמורה (דף י"ט) דהמקדיש נקיבה לפסחו אינו עושה תמורה היינו דווקא קודם הפסח מפני שהיא עומדת למכור בלא מום אבל לאחר הפסח שבאה שלמים ע"כ קדשה קדושת הגוף וצריכה מום וזהו כוונת התוס' וא"כ ניחא שפיר מה שכתבו התוס' ואפי' ר"ש מצי מודה הכא כדפרישת. והאי כדפרישית קאי על מה שכתבו התוס' תחילה בד"ה המפריש כו' דמתניתין מיירי אחר הפסח:

אך אף שכתבו התוס' דר"ש מצי מודה הכא דאחר הפסח צריכה מום לפדות אך בזה לא יסבור במתניתין דתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי' שלמים דמתניתין סברה דבע"ח נדחין וכמו דאמרינן בפסחים (דף צ"ח) אמר ר"ה ברי' דר"י ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין וע"כ תימכר ויביא בדמי' שלמים אבל ר"ש סובר דבע"ח אינם נדחין. וא"כ סובר דאחר הפסח קריבה בעצמה שלמים:

וא"כ הא שכתב רש"י בתמורה (ד' כ') אהא דאמר רבי אין אני רואה דבריו של ר"ש בפסח הואיל ומותר הפסח קרב שלמים וכתב רש"י הילכך הואיל ושייכים שלמים בפסח ושלמים באין נקיבה ואע"ג דהך לא קרבה נקיבה אפי' שלמים כדאמרן לעיל (ד' י"ט) נשתיירה לאחר הפסח תרעה מיהו שם שלמים עלה הואיל והיא שלמים נקיבה ונחתא לה קדושת הגוף זהו דווקא אליבא דרבי אבל לא אליבא דר"ש דר"ש כיון דסובר דאין בע"ח נדחין א"כ היא עצמה קריבה שלמים לאחר הפסח כמו שהוכחתי תחילה בירושלמי:

וא"כ הא שכתב הת"ח אהא דאמרינן שם מה פליגי ההן אמר הקדש דמים קדש וההן אמר הקדש גופו קדש וכתב הת"ח ר"ש ס"ל דלא נחתא לי' קדושת הגוף משום דמותרו בא שלמים דהא הכא אין גופו קרב שלמים כדאמר בתמורה נשתיירה אחר הפסח אינה קריבה שלמים הואיל ומחמת קדושה פסולה קאתי' ואידחי מפסח אידחי נמי משלמים וא"כ כה"ג אין גופו קרב שלמים ואינו קדוש אלא הקדש דמים וההן סבר רבי ס"ל הקדש גופי' קדש משום דשם שלמים עלה הואיל והוי שלמים נקיבה. וא"כ כתב הת"ח דאליבא דר"ש נמי דאחר הפסח אין גופו קרב שלמים אלא רועה עד שיסתאב וכבר ביארתי דר"ש דסובר דאין בע"ח נדחים אחר הפסח וקריבה עצמה שלמים. והא דקאמר מה פליגי ההן אמר הקדש דמים קדש (פי' אף דסובר דאחר הפסח קרבה שלמים אעפ"כ כיון דקודם הפסח אינה קריבה בעצמה שלמים אלא תמכור ויביא בדמיו פסח ע"כ לא קדש רק הקדש דמים ולא קדושת הגוף). וכמו דאיתא שם בירושלמי אר"י טעמא דר"ש ב"י אם מין ומינו חלוק עליו כ"ש מין ושאינו מינו איזהו מין ומינו שהוא חולק עליו כהדא דתנן אשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה רש"א כל עצמו אינו קדוש אלמא אע"ג דכשיהיו בן שתים קדש קדושת הגוף אך כיון שמתחילה אינו ראוי ע"כ קדש הקדש דמים וההן אמר הקדש גופו קדוש כיון שאחר הפסח קריבה שלמים ע"כ קרב קדושת הגוף:

(שם) חברי' בשם ר' יוחנן כו' טעמא דהדין תני' ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' מה ת"ל טמאה אלא אפי' לאותה השם וקשי' בדא כתוב והעמיד והעריך ר' זעירא בשם ר' אלעזר לא אמר כן אלא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' כל שאינה ראוי' ליקרב לא כאן ולא במקום אחר יצתה נקיבה לעולה אע"פ שאינה ראוי' לקרב כאן ראוי' ליקרב במקום אחר ר' אבין ור' בין בעין קומי ר' זעירא הרי הרובע והנרבע שאינן ראוים לא כאן ולא במקום אחר והרי הן עושין תמורה אמר לי' אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש. והנה הק"ע והפ"מ והת"ח פירשו בדוחק ע"כ נראה לי לפרש שר' אילא בשם ר' יוחנן אומר דטעמא דהדין תני' (פי' ר"ש שסובר דכל שלא חזי לגופי' לא נחתא לי' קדושת הגוף הוא דכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' מה ת"ל טמאה אלא אפי' טמאה באותו השם ופי' כיון שאינו ראוי' לאותו קרבן ע"כ לא נחתה לי' קדושת הגוף) וע"ז אומר בדא כתוב והעמיד והעריך (פי' בתמי') דא"כ תקשה לר"ש שסובר דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה וא"כ איך כתיב והעמיד והעריך אלא ודאי דקרא מיירי בבעלי מומין וע"כ כתיב והעמיד והעריך דקדוש קדושת הגוף וע"כ בעי העמדה והערכה אבל אי מיירי לר"ש שאינה ראוי' לאותה השם ולא נחתה לה קדושת הגוף וא"כ איך כתיב והעמיד והעריך:

וע"ז אמר ר' זעירא בשם ר"א לא אמר כן אלא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' כל שאינה ראוי' ליקרב לא כאן ולא במקום אחר יצתה נקיבה לעולה אעפ"י שאינה ראוי' ליקרב כאן ראוי' ליקרב במקום אחר ר' אבין ור' בין בעון קומי ר' זעירא הרי הרובע והנרבע שאינה ראוי' ליקרב לא כאן ולא במקום אחר והרי הן עושין חמורה (פי' שר' זעירא בשם ר"א מפרש קרא אליבא דר"ש שאמר לעולתו ולפסחו עושה תמורה והטעם הוא משום שכן כשר בעוף ע"ז אומר ר' זעירא בשם ר"א לא אמר כן אלא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' כל שאינה ראוי' ליקרב לא כאן ולא במקום אחר ע"כ הוי טמאה לאותו השם יצתה נקיבה לעולה אעפי' שאינה ראוי' ליקרב כאן ראוי' ליקרב במקום אחר ר' אבין ור' בון בעון קומי ר' זעירא הרי הרובע והנרבע שאינן ראוין ליקרב לא כאן ולא במקום אחר הרי הן עושין תמורה אמר לון אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש (פי' דהא דמפרש הקרא היינו אליבא דר"ש שסובר דכל מידי דלא חזי לגופה לא נחתא לי' קדושה הגוף). וע"כ אמר דדווקא שאינה ראוי' ליקרב לא כאן ולא במקום אחר יצתה נקיבה לעולה שהיא ראוי' ליקרב במקום אחר דהיינו בעוף: ולר"ש הרובע והנרבע ודאי אין עושין תמורה (ועיין בתוס' זבחים (ד' קי"ז) וע"ז אומר אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש פי' לרבנן בודאי מיירי בטמאה ממש שהם סוברים דאע"פי דלא חזי לגופא נחתא לי' קדושת הגוף וקרא מיירי בטמאה ממש ויש נוסחא אחרינא שכתב אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממום והוא כמו דמוקי לה בתמורה (ד ל"ב) דקרא מיירי בבעלי מומין אך למאי דמפרש קרא אליבא דר"ש וע"ז אומר וקשי' בדא כתיב והעמיד והעריך (פי' כיון דמפרש קרא אליבא דר"ש דלא נחתא לי' קדושת הגוף וע"ז מקשה בדא כתיב והעמיד והעריך פי' א"כ תקשה אליבא דר"ש דאיך כתיב והעמיד והעריך הא ר"ש סובר דקדשי בדק הבית לא בעי העמדה והערכה ודוק: