נועם ירושלמי על שקלים ב:א:ה

הפריש שקלו ואבד ר"י אמר חייב באחריותו עד שימסור לגזבר רשב"ל אמר הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא כו' הנה אמרינן בחולין (ד' קל"ט) וכן אמר ר' יוחנן במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה א"ל רשב"ל וכיון שמרדה פקעה לי' קדושתי' א"ל בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה ורמי דר' יוחנן אדר"י ורמי דרשב"ל אדרשב"ל דאיתמר מנה זו לבדק הבי' ונגנבו או נאבדו ר"י אמר חיי' באחריותן עד שימסרנו לגזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה קשי' דר"ל אדר"ל קשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דר"ל אדר"ל לא קשי' הא מקמי' דשמעי' מר' יוחנן רבי' הא לבתר דשמעי' מדר' יוחנן רבי' אלא דר' יוחנן אדר' יוחנן קשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן נמי לא קשי' הא דאמר עלי הא דאמר ה ה"ז מכלל דר"ל אע"ג דאמר עלי נא מחייב והתני' איזה הוא נדר ואיזה הוא נדבה נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר ה"ז עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מתה או נגנבה או שאבדה חייב באחריותה נדבה מתה או שנגנבה או שאבדה אינו חייב באחריותה אמר לך ר"ל ה"מ קדשי מזבח דמחוסר הקרבה אבל קדשי בדק הבית דלא מחוסר הקרבה אע"ג דאמר עלי לא מיחייב כו':

וא"כ מוכח מהש"ס דילן דר' יוחנן נמי סבר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אלא דבאומר הרי עלי מתחייב דכיון שאמר עלי מתחייב באחריותו וא"כ הכא בשקלים לפי שיטת הירושלמי דאמרינן שחייב באחריותו עד שימסור לגזבר אע"ג דלא אמר עלי. וא"כ לכאורה אעפ"י ששקלים הוא חובת הגוף אפ"ה כיון שהפריש שקלו א"כ כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואיפשר לומר דר' יוחנן סובר כיון דהשקלים הוא לקרבנות דמי לקדשי מזבח דמחוסר הקרבה ויתבאר במ"א:

והנה בספרי שפת הנחל ביארתי דהטעם של ר' יוחנן שסובר דהא דכתיב לה' האר ומלואה ואמרינן כם דע"כ אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא היינו היכא שהוא לטובת הקדש דהיינו בקדשים שאינו חייב באחריותה דאז אם נאבד מפסיד ההקדש ע"כ אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולא אמרינן כיון דנאבד פקע הקדושה וכמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ט) אמר לך רב דווקא קא פטרי משילוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו דכיון דקדש שי קדושת הגוף לא פקעה קדושה מינייהו אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח בקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדה פקעה קדושתי' וחייבת בשילוח ושמואל אמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה וכן אמר ר' יוחנן במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה א"ל ר"ש בן לקיש וכיון שמרדה קע לה קדושתה א"ל בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה ואם כן סובר ר' יוחנן דכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא כו' ולא פקעה קדושתה אלא בקדשים שחייב באחריות כגון שאמר עלי או בשקלים אע"ג שלא אמר עלי אפ"ה כיון שחייב באחריותה. וא"כ אם נאמר כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא אש א"כ יפסיד ההקדש ע"ז אומר ר' יוחנן שחייב אבל באמת ובר ר"י דבקדשי בדק הבית כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנ' איתא ולא פקע הקדושה ור"ל ס"ל דאפי' באומר עלי נמי אמרינן כל היכא דאית' בי גזא דרחמנא איתא אע"ג דאיכא פסידא להקדש

והנה בספרי ש"ה (דרוש ד') הבאתי מה שכתב המ"ל ברמב"ם (ופ"י מה' ערכין) שכתב אבל מקדיש כו' בפ' בתרא דתמורה (ד' ל"ב) קדשי ב"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום ופירש"י דגופי' לא מיפקע מבדק הבית וטובת הנאה לח שייכי בהו ולא ביאר רש"י למה לא יתן דמיהן היכי דהוי נדר כמו במתפיס קדשי מזבח לב"ה ואיפשר דלא שייך בקדשי ב"ה הא מילתא משום דמדאפרשה נפטר נדרו דדווקא באומר הרי עלי עולה כל כמה דלא זכה מזבח לא נפטר מחיובו אבל באומר הרי עלי לבדק הבית מכי אפרשי' אף שלא בא לידי גזבר פטר מחיובו דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ותמיהני דהא לפי מה דאיתא בחולין (ד' קל"ט) ס"ל לר' יוחנן דאפילו בקדשי ב"ה אם אמר הרי עלי חייב ואיפשר לומר דהא דאיתא בחולין דאפי' בקדשי ב"ה אם אמר הרי עלי חייב היינו דווקא כמו דאיתא שור זה עלי עולה בית זה עלי קרבן דכיון דאמר זה א"כ הא שאומר עלי היינו להביאו לידי גזבר אבל אם אמר הרי עלי בלא זה מכי אפרשי' יצא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ובזה ניחא בהא שאמר שם מנה זה לב"ה ונגנבו או נאבדו דר' יוחנן אמר חייב באחריותן עד שימסרו ליד הגזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא כו' ומשני כגון דאמר עלי וא"כ קשה דהא איתא התם מנה זה לב"ה אלא דמיירי שאמר מנה זה עלי וא"כ דקאמר זה עלי כונתו שיתחייב באחריות וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דמגילה ה' ד') ר' חמא חברין דרבנן בעי אמר הרי עלי וחזר ואמר ה"ז כו' וחזר ואמר הרי עלי איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור וע"ככיון שאמר הרי זה עלי ע"כ סובר ר' יוחנן דחייב באחריותו אבל אם חמר הרי עלי ולא אמר ה"ז איפשר דמדאפרשי' לא מחייב דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא:

והנה לפי משמעות הירושלמי דפליגי ר"י ור"ל אם הפריש שקלו ואבד דר' יוחנן אמר חייב באחריותו עד שימסרנו ליד גיזבור ור"ל אמר הקדש ברשות הגבוה בכל מקום א"כ משמע דר"י לא ס"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ לפי מה שכתב המ"ל דהטעם דאין קדשי מזבח חל על קדשי ב"ה הוא משום דקדשי ב"ה מכי אפרשי' אע"ג דאמר עלי לא מיחייב משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא בזה יתיישב הא דאיתא בירושלמי (פ"ד דשקלים ה"ז) ר' חזקי' בשם ר' יוסי קדשי ב"ה שפודן תמימים יצאו לחולין אין תומר לא יצאו לחולין איך קדשי מזבח חלה על קדשי ב"ה כו' וא"כ משמע דהירושלמי סובר דקדשי מזבח חל על קדשי ב"ה והוא דלא כשיטת הש"ס דילן בתמורה (ד' ל"ב) דקדשי בדק הבית שהתפיסן לבדק הבית לא עשה ולא כלום והוא דלפי מה שכתב המ"ל דהטעם דבקדשי ב"ה לא חל אפי' בנדר הוא משום דמדאפרשי' לא מתחייב באחריותו דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וע"כ אינו חל וא"כ זהו דווקא לשיטת הש"ס דילן דר' יוחנן נמי אית לי' דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אלא דווקא באומר ה"ז עלי וע"כ מתחייב באחריותו אבל באומר הרי עלי בלא ה"ז לא. וע"כ לא חל קדשי מזבח על קדשי ב"ה דהא אינו חייב באחריותו אבל לשיטת הירושלמי דר' יוחנן לית לי' כלל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וע"כ ס"ל דאם הפריש שקלו ואבד חייב באחריותו דלא אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ובפרט לפי מה שביארתי דר' יוחנן סובר דלא אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא רק לענין שלא תפקע הקדושה דאית לי' רוחא להקדש אבל לא ליפטור מאחריות דבזה לא אמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ בקדשי ב"ה אם אמר הרי עלי לא אמרינן דמכי אפרשי' פטור מאחריות משום דכל היכא דאיתא כו' וא"כ ניחא הא דס"ל להירושלמי (פ"ד דשקלים ה"ז) דקדשי מזבח חל על קדשי ב"ה דבקדשי ב"ה נמי חיי' באחריות וע"כ חל קדשי מזבח על קדשי ב"ה נמי רק דלפי מה שכתבו התוס' בתמורה (ד' ל"ב) דבקדשי מזבח יש שם הבעלים עליהם לפדותם כשהוממו אבל בקדשי ב"ה שהקדישם אין לבעליהם עליהם יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס וא"כ לפי טעם זה תקשה דאמאי ס"ל להירושלמי דקדשי מזבח חל על קדשי ב"ה אך זה הטעם דחוק וכמו דאמרינן בירושלמי (רפ"א דמעשרות) מה בין הפקר מה בין הקדש הפקר יצאו ידי בעלים הקדש ל יצא ידי גיזבר א"ר אבון אפי' ידי בעלים לא יצא מאחר שאמר לו פדה אתה ראשון וא"כ כיון שהבעלים יכולים לפדות ואומרים לו פדה אתה ראשון א"כ לא יצא ידי בעלים ואמאי לא יכול להתפיס קדשי ב"ה לקדושת מזבח וע"כ סובר הירושלמי דקדשי מזבח חל על קדשי ב"ה (ולקמן יתבאר דהטעסאם קדשי מזבח חל על קדש ב"ה הוא אם קדשי ב"ה נפדין תמימין וא"כ אין ראיה מזה]:

ועוד נ"ל דבב"ק (ד' ע"ו) אמרי אלא לעולם ל"ש קדשי קדשים ול"ש קדשי' קלים ודקשי' לך מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכתבו התוס' בד"ה והשתא תורא דשמעון והא דאמר לקמן גנב והקדש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו דוקא בקדשי ב"ה דלא מיקרי על שם בעלים וא"כ איפשר לומר דע"כ יכול להתפיס קדשי מזבח לקדשי ב"ה משום דשם בעלים עלי' משא"כ בקדשי ב"ה. אך מהירושלמי מוכח דלא סבירא ליה חילוק זה דהא אמרינן בירושלמי (פ"ז דב"ק ה"ד) ר' יוסטא בי ר' מתין שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שיטבל למעשרות (פי' אם הוה כלוקח דהמקח קובע למעשר או לא) מתיב ר' שמעון בן לקיש והתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר (פי' דתנן משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה') כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר. ודכוותה הפודה אינו כלוקח מלתא דר"ל אמרה מכירה כפדיון אמר ראוי הוא לפדותו ולאכלו (פי' דמדחה דלעולם פדיון הוי כלקוחה מאחר שראוי לפדותו ולאוכלו פי' שיוצא לחולין משא"כ המקדיש לא אמרינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים דמ"מ שם הבעלים עליו) עכ"פ מדפשיט ליה ר"ל להפודה כאכלה מיד הגזבר מהא דתנן דאם הקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור מתשלומי ד' וה' הוא דלא כשיטת הש"ס דילן דלשיטת הש"ס דילן הא דלא אמרינן דהמקדיש הוא כמוכר דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים היינו דוקא בקדשי מזבח דשם הבעלים ע"ז אבל לא בקדשי ב"ה. והירושלמי מדמי קדשי ב"ה לקדשי מזבח אלמא דקדשי בד"ה נמי שם הבעלים ע"ז וע"כ סובר הירו' דיכול להתפיס קדשי ב"ה לקדשי מזבח ולפי מה שכתב המ"ל דבקדשי ב"ה לא שייך הא דתנן בתמורה (ד' כ"ט) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמיהם (שזהו משום שחייב באחריות כמו שפירש"י וא"כ בקדשי ב"ה דכל הכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ובנדבה לא שייך בקדשי ב"ה הא דתנן ואם נדבה נותן את טובתה וכמו שפירש"י בתמורה (ד' ל"ב) דגופייהו לא מיפקע מב"ה וטובת הנאה לא שייכא בהו. אבל לפי שיטת הירושלמי דר' יוחנן לית ליה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דהא סובר בירושלמי דהפריש שקלו ואבד חייב באחריותו וא"כ בקדשי ב"ה אם אמר הרי עלי דמתחייב באחריות יכול להתפיס לקדשי מזבח והא דתניא בברייתא דתמורה (ד' ל"ב) דקדשי ב"ה שהתפיסן לקדשי מזבח כו' לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום זה מיירי אם אמר ה"ז ובקדשי ב"ה לא שייך טובת הנאה כמו שפירש"י בתמורה (ד' ל"ב) דומיא דסיפא דתניא חרמי כהנים שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לקדשי ב"ה לא עשה ולא כלום וחרמי כהנים בודאי איירי באומר ה"ז. דבאומר עלי לא קדיש לחרמי כהנים וכמו שכתבו תוס' שם בד"ה האמר עולא כו']:

ובזה יתבאר הא דאמרינן בירושלמי (פ"ב דשקלים) תני הראשנים נופלין לתקלין חדתין והשני' נופלים לתיקלין עתיקין אנו הן הראשונים ואילו הן השנים ר' פנחס בי ר' חניני ור' אבא בר מרי חד אמר אלו ששלחו בני העיר תחילה וחד אמר אנו שהגיע לידי גזברין תחילה וצריך לבאר במאי פליגי דהא זה ודאי שמצוה בראשון כמו דאמרינן (פ"ג דשקלים) בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתיב בהן אלף ביה גימל והוא שמצוה בראשון וכמו דאיתא ביומא (ד' ס"ב) סבר לה כר' יוסי דאמר מצוה בראשון הי ר' יוסי חלימא ר' יוסי דקופות דתנן ר' יוסי אומר שלש קופות של שלש שלש סאין שבהם תורמין את הלשכה ראשון שמצוה בראשון כו' וכן בירושלמי (פ"ט דפסחים ה"ט) הפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ולא הספיק להקריב את השני עד שנמצא ראשין והרי שניהם עומדין אית תניי תני מצוה להקריב את הראשון אית תניי תני מצוה להקריב את השני ותני שמואל כן בורר את היפה שבהם והשני ירעה עד שיסתאב וימכור ויביא בדמיו שלמים וא"כ מוכח דמצוה בראשון ואפי' למאן דתני מצוה להקריב את הב' והני שמואל כן בורר את היפה שבהם והב' ירעה עד שיסתאב התם היינו טעמא כמו דאמרינן ביומא (ד' ס"ב) דילמא בעידנא דאחזאי קמייתא לא אתחזאי בתרייתא ופירשי' דשעיר של זוג ראשון לא נראה לשלוח עד שגמרו כל מתנות הדמים וכשגמרו נראה אחרון כראשון וע"כ סובר בפסח ג"כ דכיון דקודם חצות לא חזאי ע"כ אין מצוה בראשון וכמו דאמרינן התם איתמר רב פפי משמי' דרבא אמר ראשון משלח כו' ואמרינן התם דסבר לה כר' יוסי דאמר מצוה בראשון ומסיק התם דר' יוסי דפסח הוא דתני' המפריש פסחו ואבד מפרש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהם עומדין איזהו מהן שירצה יקריב דברי חכמים ר' יוסי אומר מצוה בראשון ואם הי' שני מובחר ממנו יביאנו ופירש"י ואע"ג שהופרש השני קודם חצות וכי מטא חצות תרוייהו אחזי כהדדי דהא כל כמה דלא מטא זמן שחיטת הפסח לא אתחזאי קמא וע"כ אמרינן בירו' דפסחים (שם) אית תניי תני מצוה להקריב את הראשון אית תניי תני מצוה להקריב את הב' והני שמואל כן בורר את היפה שבהם כו' ואיפשר דהתם הוא משום דכי מטי חצות תרוייהו אחזי כי הדדי דהא כל כמה דלא מטא זמן שחיטת הפסח לא אתחזאי קמא:

ואיפשר לומר דע"כ איתא בירושלמי (פ"ו דיומא) הגריל שלשה ליתן מא' על הבדין מא' על הפרוכת מא' על מזבח הזהב איזה מהן המשתלח ר' זעירא אמר לכפר עליו את שהוא מכפר בו חבירו משתלח כו' ר' הילא אמר לכפר עליו אה שהוא גומר בו את כל הכפרה חבירו משתלח על דעתי' דרבי זעירא שלשתן משתלחין על דעתי' דר' הילא אינו משתלח אלא אחרון בלבד אלמא דלא אמרינן דמצוה בראשון ובש"ס דילן ביומא (ד' ס"ב) איתמר ר"פ משמי' דרבא אמר ראשון משלח רב שימי משמי' דרב' אמר אחרון משלח בשלמ' רב שימי משמי' דרבא דאמ' אחרון משלח קסבר הואיל וגמר בו כפרה אלא ר"פ משמי' דרבא מאי קסבר מאי קסבר סבר לה כר' יוסי דאמר מצוה בראשון ובירושלמי לא אמר דמצוה בראשון אלא דעל דעתי' דר' זעירא שלשתן משתלחין על דעתי' דר' הי"א אינו משתלח אלא אחרוןבלבד אבל לא קאמר דמצוה בראשון ואיפשר לומר דסובר הירו' דהטעם הוא משום דשעיר של זוג ראשון לא נראה לשלוח עד שגמרו כל מתנות שבפנים וכשגמרו נראה אחרון כראשון ועוד יש לומר דהא דאמרינן בש"ס דילן ביומא (שם) שמצוה בראשון היינו על מה דבעי מיני' רבא מר"נ כמה שעירים משלח ופירש"י אם נשפך דם השעיר לאחר שגמר מתנות פנים והוצרך להביא שנים ולהגריל עליהם ושחט את של שם כו' וא"כ בתחילה כשהפריש שנים ולא הי' נשפך הי' צריך לשלוח את שעיר המשתלח שהי' בתחילה וע"כ אפי' כשנשפך אח"כ ע"כ סובר דמצוה בראשון אבל הירושלמי אומר הגריל שלשה ליתן מא' על הבדין מא' כו' וא"כ בתחילה כשהפריש זוג ראשון הוא ליתן מא' על הבדין א"כ לא הופרש השעיר הראשון רק על התחלת הכפרה ולא על גמר הכפרה ע"כ לא אמר שמצוה בראשון כמו דאיתא בש"ס דילן ביומא (שם) אלא או שכולם משתלחים או אותו כגומר הכפרה:

וא"כ כיון שהוכחנו שמצוה בראשון א"כ אמאי קאמר דאלו הם הראשוני' היינו שהגיעו ליד גזברין תחילה ואם נאמר דמיירי דנמצאו קודם שנתרמה התרומה א"כ בעידנא דאתחזאי לקרבן אתחזאי תרווייהו ואפ"ה קשה דאמאי הוא מצוה אותו שהגיעו ליד גזבר תחילה:

ע"כ נ"ל שזה תלוי בזה דאי אמרינן דל"ר יוחנן שאומר דחייב באחריותו עד שימסור ליד הגזבר הוא משום דלא ס"ל כר"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ כיון דדומה לקדושת ב"ה כל זמן שלא לקחו מהם הקרבנות א"כ אם נגנבו או נאבדו פקע מהם הקדושה וכמו דס"ל לרב בחולין (ד' קל"ט) דאמרינן שם אמר לך רב דווקא קא פטרי משילוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו דכיון דקדשי קדושת הגוף לא פקעה קדושתיי' מינייהו אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח דקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדה פקעה קדושתי' וחייבת בשלוח וא"כ כיון דפקעה קדושתי' א"כ כשנמצאו או שהחזירום הגנבים דאמרינן דאלו ואלו שקלים א"כ הרי הם קדושים מכאן ולהבא אבל תחילה כשאבדו או שנגנבו כבר פקע הקדושה. ע"כ אומר אלו שהגיעו לגזברים תחילה. אבל אי אמרינן דר' יוחנן נמי סובר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אלא שר' יוחנן סובר דאם מטי פסידא להקדש לא אמרינן כל היכא דאיתא כו' וע"כ מתחייב באחריותו א"כ אלו הם הראשונים אלו ששילחו בני העיר כיון דלא פקעה קדושתייהו כשנגנבו או שנאבדו תחילה ודו"ק: