נועם ירושלמי על שבת ב:ה:ט

עוד שם בירושלמי זר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה ר' חייא רובא אמר שתים בר קפרא אמר אחת כו' לכאורה אמאי לא פליגי נמי בזר שאכל מליקה ואיפשר לומר משום דאיכא למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה כמו דאמרינן בחולין (ד' כ"ו) ובירושלמי (ספ"ה דנזיר ה"ו) רבנן דקסרין בשם ריב"ח אפי' ספק א' אינו כמאן דאמר אין שחיטת העוף מחוורת דבר תורה. והא דפליגי בש"ס דילן ביבמות (ד' ל"ב) בזר שאכל מליקה היינו משום דהתם פליגי אליבא דרבי שזה אומר כך שמעתי מרבי שתים וזה אימר כך שמעתי מר' אחת ורבי סובר דיש שחיטה לעוף מן התורה כמו דאמרינן בחולין (ד' כ"ח) מאן תנא דפליג עלי' דר"א הקפר ר' היא דתני' ר' אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף כו' וכן אמרינן בחולין (דף פ"ה) וכ"ת קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו והתני' רבי אומר כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה כו' ועל רוב א' בעוף כו' אמרין נצא לחוץ ונלמוד נפקין ושמעין ר' יוסי אומר שתים ר"ש אומר אחת מאן דאמר אחת משום זרות. ומאן דאמר שתים אחת משום זרות חורנייתי' למה משום שחיטה ופריך והרי שחיטה בזר כשירה אלא משום הילוך זריקה וקבלה אינה אלא שבות הוי לית טעמא אלא משום איכול אברים ופדרים שהיו מתאכלין ע"נ המזבח כל הלילה והוא כמו דאמרינן ביבמות (ד' ל"ג) זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא אי בהקטרה והאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת ולפי מה דמשני בירושל' משום איכול אברי' ופדרים שהיו מתאכלין על גב המזבח כל הלילה ניחא דחייב משום מבשל וע"ז אומר על דעתי' דר' יודא דו אמר משום מבעיר ניחא על דעתי' דר' יוסי דו אמר משום מבשל מה בישול יש כאן ומשני כיון שרוצה באיכולן כמבשל הוא:

[אך שצריך לבאר מה דקאמר משום איכול אברים ופדרים שהיו מתאכלין ע"ג המזבח כל הלילה ולמאי אומר משום אברים ופדרים שהיו ע"ג המזבח כל הלילה ואמאי לא קאמר דהקטירן ביום וע"כ נראה לי דהא דקאמר משום איכול אברים ופדרים שהיו מתאכלין כל הלילה משום דסובר דאפי' ר' יוסי שאומר שתים היינו דווקא בבת אחת. אבל לא בכולל או במוסיף וכמו דאיתא בירושלמי (בפ"ט דסנהדרין ה"ו) שני איסורין כאחת מה אמר בה ר' יוסי אלמא דאפי' בבת אחת נמי מספקא לי' לר' יוסי וע"כ הא דפליגי בזר ששימש בשבת מיירי דווקא בבת אחת והוא דלא כמו שביארתי לעיל ה"א שיטת הירושלמי לר' יוסי) (והא דלא פשיט הירושלמי מזה דבבת אחת מודה ר' יוסי הוא משום דשם מיבעי' לי' לענין חיוב חטאות שיתחייב שני חטאות והכא רק לענין שיש ב' איסורין וכמו שכתב רש"י ביבמות (ד' ל"ב) בד"ה חייב ב' ב' איסורי קאמר דהא משום זרות אין כאן חטאת דהא על זדונו מיתה בידי שמים הוא ואין חייב חטאת אלא על שגגת כרת וע"כ כיון שרוצה לפרש פלוגתייהו בבת אחת א"כ כיון דמיירי בבת אחת ע"כ צריך לומר כגון דאייתי שתי שערות בשבת וכמו דאמרינן ביבמות (ד' ל"ב) זר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת וכל זה הוא לשיטת הש"ס דילן דאין נעשה גדול אלא מהבאת שתי שערות ולהבא אבל לשיטת הירושלמי שביארתי בכמה מקומות שסובר דאם הביא שתי שערות נעשה גדול למפרע כמו דאיתא בירושלמי (סוף פ"י דיבמות ה"י) פחות מבן עשרים שהביא שתי שערות למפרע הוא נעשה איש ויותר מבן עשרים שהביא שתי שערות מכאן ואילך נעשה איש מה פליגי בבן עשרים שמואל אמר למפרע נעשה איש רב אמר מכאן ואילך הוא איש כו' מתניתא פליגא על שמואל בן תשע שנים ויום א' וא' שהוא בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות (כצ"ל) כמה דתימר בן ט' שנים ויום א' עד בן שתים עשרה שנה ויום א' מכאן ואילך נעשה איש (כצ"ל) דכוותה בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות מכאן ואילך נעשה איש מה עביד לה שמואל פתר לה סמוך לעשרים שנה. וא"כ לשיטת הירושלמי בדווקא נקט מתניתין וא' בן עשרים שלא הביא שתי שערות משום דבפחות מבן עשרים נעשה איש למפרע ולשיטת הש"ס דילן הא דקאמ' וא' בן עשרים שנה היינו עד בן עשרים שנה אם לא הביא שתי שערות הוי קטן אם לא הביא סימני סריס: ולשיטת הירושלמי הוא בן עשרים שנה דווקא משום דבפחות מבן עשרים נעשה גדול למפרע ובן עשרים אינו נעשה גדול אם הביא שתי שערות אלא מכאן ולהבא ועיין ביבמות (ד' פ'):

וע"כ כיון דהירושלמי רוצה לפרש שחלו עליו שני האיסורים בב"א וא"כ אם הביא שתי שערות בשבת הוא נעשה גדול מאורתא וא"כ ניחול עליו איסור שבת מבערב ולענין איסור זרות בעבודה לא חל עליו עד למחר ביום שהוא זמן עבודת קרבנות וע"כ אומר לית טעמא אלא משום איכול אברים ופדרים שהיו מתאכלין ע"ג המזבח כל הלילה שע"כ חל עליו ב' האיסורין משעה שנעשה גדול אבל בלאו"ה חל עליו איסור שבת תחילה ואע"ג שהי' יכול לאוקמי אם לא הביא ב' שערות עד לאחר עשרים (להירושלמי) אך הרוב מביאין ב' שערות קודם עשרים ע"כ מי"ג שנה ואילך אמרינן דחזקה הביא שתי שערות כמו דאיתא בנדה (ד' מ"ו) וע"כ אומר שחל על הקטרת אימורים מבערב וא"כ חלו עליו שני האיסורים בבת אחת].

וע"ז אומר על דעתיה דר' יודא ניחא דו אמר משום מבעיר על דעתי' דר' יוסי דו אמר משום מבשל (פי' דכיון שע"י הבערה מבשל הוא ע"כ אינו מתחייב משום הבערה) וע"כ פריך מה בישול יש כאן. דהא באמת לאו מבשל הוא דהא רוצה שיהי' כליל ולא דמי להא דאמר (בפ"ז דשבת ה"ב) הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהו משום מבשל אעפ"כ התם רוצה שיתבשל ושיטגן שישאר המבושל והכא המצוה שיהי' כליל ותעשה אפר. וא"כ ליכא משום הבערה דהא הוא לצורך בישול ועל מבשל אינו חייב משום מבשל וע"ז משני דכיון שרוצה באיכולן מבשל הוא ובמ"א הארכתי בזה דאפשר דהקושי' הוא מחמת שהוא מקלקל והא דקאמר משוה דרוצה באיכולן מבשל הוא כמו שכת' בס' חמדת שלמה דכיון שרוצה לעבור במזיד. וא"כ הוא כמו הקורע בחמתו אם רוצה הוא לעשות נחת רוח ליצרו. וע"ז אומר כיון שרוצה באיכולן מבשל הוא אך זהו דווקא לר' יהודה שסובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' וכן פסק הרמב"ם אבל על הפלוגתא דר' יוסי ור"ש שסוברים דמלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' וכמו דאמרינן בשבת (ד' ל"ג) דר' יוסי סובר כר' שמעון דמלאכה שא"צ לגופה פטור וכן בירושלמי (פ"ז דשבת) דר' יוסי ור' שמעון אמרו דבר א' (פי' דמלאכה שא"צ לגופה פטור. א"כ לא יתורץ קושיתו שהקשה דאיך אמרינן ביבמות (ד' ל"ג) אי בהקטרה כו' דהא מקלקל הוא דמה שכתב דבמזיד כיון שרוצה לעבור הוי כמו שעושה נחת רוח ליצרו והביא ראי' מהרמב"ם שפסק כן דזהו דווקא לפי מאי דפסק כר' יהודה אבל לר' יוסי ולר' שמעון דסברי דמלאכהשא"צ לגופה פטור איפשר דפטור במקלקל אפי' במזיד שעושה נחת רות ליצרו ועיין בשבת (ד' ק"ה) ודו"ק]: