נועם ירושלמי על שבת יב:ב:ד

שם (ה"ב) החורש כל שהוא כו' המלקט עצים אם לתבן כל שהן אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים אם לתבן כל שהן אם לבהמה כמלוא פי גדי ובגמ' למה לי לתבן כל שהוא למה לי כמלוא פי גדי והנה הק"ע פי' למה לי דתנא בסיפא לתבן כל שהוא הא תנא ליה רישא בעצים לתקן כל שהוא וממילא ידעינן דאף בעשבים הדין כן ומשני לבהמה כמלא פי גדי איצטריך ליה לכך תני נמי לתקן כל שהן והפ"מ פי' למה לי לתקן כל שהוא משנה יתירא הוא בעשבים דלתקן כל שהוא שמעינן מהמלקט עצים ואם לאכילת בהמה כמלא פי הגדי כבר תנינן להא לעיל בס"פ כלל גדול ולא משני מידי:

ולי נראה לבאר עפ"י מאי דאמרינן בשבת (ד' ק"ג) ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם ליפות הקרקע כל שהוא ופריך אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו באגם שנו אביי אמר אפי' בשדה דלא אגם וכגון דלא קא מכוין והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות ומשני לא צריכ' דקעביד בארעא דחברי': וכתבו התוס' בד"ה באגם שנו ומתניתין דלא שייך לאוקמי באגם אומר ר"ת דמיירי באילן יבש דאינו מתקן כלום וכתב המהרש"א דהך דקתני בבריית' התולש כו' שייך לאוקמי באגם דאינו מייפה שם הקרקע אבל במתניתין דלא קתני אלא המלקט עצים כו' דודאי שם נמי האילן מתקן כל שהוא אי לאו באילן יבש והברייתא לא שייך לאוקמי ה"נ ביבש דמ"מ בתולש הקרקע מתייפה בכך וכל זה הוא לשיטת הש"ס דילן אבל שיטת הירושלמי הוא דלא כשיטת הש"ס דילן דאמרי' בירושלמי (פ"ו דשבת ה"ב) דאמרי' התם קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע לא צורכה דלא קצר ליפות את הקרקע מהו שיהא חיי' משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע כו' ואפי' תימר דר' שמעון היא ברם כרבנן מכל מקום הרי חרש מ"מ הרי קצר וא"כ אליבא דר' שמעון אם קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה (ושם הארכתי בזה) וא"כ הא דתנן אם לתבן כל שהוא אם לבהמה כמלא פי הגדי היינו אם מתכוין לבהמה אינו חייב רק כמלא פי הגדי אע"ג דממילא מייפה את הקרקע אעפ"כ פטור משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה:

וע"ז אומר בירושלמי למה לי לתקן כל שהן הא כבר תנן תחילה המלקט עצים אם לתבן כל שהן וע"ז משני למה לי כמלא פי גדי הא כבר תנן (ס"פ כלל גדול) דאם לבהמה השיעור הוא כמלא פי הגדי אלא ודאי דתנן חדא משום אידך דאם לבהמה הוא כמלא פי גדי ואינו חייב משום מייפה שהשיעור הוא בכל שהוא ואע"ג דתנן המלקט עצים אם לתבן כל שהן אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה התם איפשר לומר דמיירי בעצים יבשים שאינו מתקן כלום וכמו שכתבו התוס' בשבת (דף קג) וע"כ קמ"ל דאפי' בעשבים דמייפה את הקרקע (ומתני' סתמא קתני ומשמע דאפי' בשאינו באגם) אעפ"כ אם לבהמה כמלא פי הגדי ואינו מחייב משום מייפה את הקרקע וכל זה הוא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן מיירי דווקא באגם אבל בשאינו אגם חייב משום מייפה את הקרקע ואפי' לר"ש דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ובפ' כירה כתבתי דהירושלמי סובר דלרבי שמעון מותר באינו מתכוין אף ע"ג דהוי פסיק רישיה עיי"ש ודו"ק:

שם ה"ג) תני בשם ר' יהודה כתב שני אותיות שוים והם דיד שם חייב כגון שש תת כו' ורבנן אמרו ב' אותיות בכל מקום כו' קלת וחומרת על דר' יודא קלת וחומרת על דרבנן קלת על דר' יודא כתב שתי אותיות שוין והן שם על דעתיה דרבי יודא חייב על דעתהון דרבנן פטור נראה לי שהוא (ט"ס) קלת על דעתהון דרבנן כתב שתי אותיות שוים והן שם על דעתיה דר' יודא חייב על דעתהון דרבנן פטור קלת על דרבנן (צ"ל על רבי יודא) שתי אותיות מכל מקום אע"פ שאינו שם על דעתהון דרבנן חייב על דעתיה דר' יודא פטור: