נועם ירושלמי על פסחים ו:ה:ב

שם (ה"ה) מתניתין הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוין חייב ואם ראוים ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר כו' ובגמ' מתניתא ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשם שלמים (פי' שהוא כמו דאמרי' בפסחים (ד' ע"ב) במאי עסקינן אילימא בטועה שמעת מינה עקירה בטעות הוי עקירה אלא בעוקר כו' וע"כ אמר מתניתא ביודע שהוא פסח ושחטו לשם שלמים (פי' דמיירי בעוקר אבל אם היה סבור דזה שלמים א"כ הוי עקירה בטעות ועקירה בטעות לא שמה עקירה):

עוד שם היה יודע בו שהוא שלמים ושחטו לשם עולה ר' מנא אמר יש בעשיתו מצוה ר' יוסי אומר אין בעשיתו מצוה (פי' הק"ע יש בעשיתו מצוה וכשר אע"ג שהזיד בעשיתו ר' יוסי אומר אין בעשיתו מצוה כיון שבמזיד החליפו וחייב והוא דוחק והפ"מ פירש דר' יוסי אמר חין בעשיתו מצוה הואיל ולא עלו לבעלים לש חובה והוא תמוה דהא מתניתין דתנן ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח כו' אם ראוין הן ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והטעם הוא משום דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ופירש"י דעשה מצוה משום דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.

ע"כ נראה לי להגיה לא הי' יודע בו שהוא שלמים ושחטו לש עולה ופליגי בזה אם עקירה בטעות הוי עקירה ויתבאר בזה במה דאמרינן במנחות (ד' מ"ט) תני רבב"ח קמיה דרב כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה אמר ליה רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא עקיר' בטעות הוי עקירה ורבה אמר עקירה בטעות לא הוי עקירה:

וע"ז אומר בירושלמי לא היה יודע בו שהוא שלמים (פי' דקאי בעצרת וא"כ ב' כבשים הם זבחי שלמי צבור והם שלמים והאילים הם עולות וע"ז אומר לא היה יודע בו שהוא שלמים פי' לא ידע על הכבש שהוא שלמים ושחטו לשם עולה דהיינו לשם איל והוי עקירה בטעות וע"כ פליגי בזה ר' מנא אמר יש בעשיתו מצוה פי' דעלו לבעלים לשם חובה דעקירה בטעות לא הוי עקירה ר' יוסי אמר אין בעשיתו מצוה דעקירה בטעות הוי עקירה וע"ז אומר תחילה מתניתין ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשם שלמים (פי' ממתניתין אין ראיה דעקירה בטעות הוי עקירה דאיפשר דמיירי ביודע בו שהוא פסח ושחט לשם שלמים) וע"ז אומר לא היה יודע בו שהוא שלמים ושחט לשם עולה והוא כמו דפליגי בזה במנחות (ד' מ"ט) כבשי עצרת ששחטן לשם אילים דהיינו שלמים לשם עולות ובטועה [והא דפליגי בזה ולא פליגי בפסח בטועה הוא משום דהברייתא שמביא אח"כ מיירי בשוחט בעצרת עולה לשם שלמים או שלמים לשם עולה או משום דפליגי אם יש בעשיתו מצוה או לא וא"כ אי הוה פליגי בפסח ששחטו לשם שלמים הוי משמע דפליגי אם יש בעשיתו מצוה דהיינו לפטור מחטאת משום טועה בדבר מצוה כמו דמיירי במתניתין וע"כ אומר דפליגי בעצרת והתם לא שייך לענין טועה בדבר מצוה לפטור מחטאת דמיירי ביו"ט של עצרת חם עלו לבעלים לשם חובה ופליגי בזה אי עקירה בטעות הוי עקירה או לא] והא דפליגי אח"כ היה יודע בו שהוא שלמים אלא שסבור שמותר לשנות שלמים לשם פסח התם קאי אמתניתין ופליגי אם הוי טועה בדבר מצוה או לא כמו שיתבאר אח"כ:

וע"ז מביא הברייתא אילי ציבור שהיה סבור שהן כבשים ושחטן לשם אילים שמא לא עלו לציבור לשם אילים. נראה לי שהוא (ט"ס וכצ"ל) אילי ציבור שהיו סבורין שהן כבשים ושחטו לשם כבשים שמא לא עלו לציבור לשם אילים (והיא התוספתא שהביאו התוס' במנחות (ד' מ"ט) בד"ה עקירה בטעות הוי עקירה צ"ע הא דתניא בתוספתא בפ"ק דזבחי' כבשי צבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אילים עלו לצבור לשם אילים אילים של ציבור ששחטן לשם אילים ונמצאו כבשים עלו לצבור לשם כבשים אלמא עקירה בטעות לא הוי עקירה כו':

וכן מקשה הירושלמי נמי מהך ברייתא על ר' יוסי דאמר דאין בעשיתו מצוה משום דעקירה בטעות הוי עקירה מקשה נמי בהך תוספתא אילי ציבור שהיה סבור שהם כבשים ושחטן לש כבשים שמא לא עלו לציבור לשם אילים (פי' וא"כ מוכח דעקירה בטעות לא הוי עקירה):

ע"ז אומר ותני כן (פי' שמגיה הברייתא) ותני כן אילי ציבור שהיה סבור שהם כבשים ושחטן לשם אילים כבר עלו לציבור לשם חובה. והוא משום דאילים לשם אילים נשחטו אבל אם היה סבור שהם כבשים ושחטן לשם כבשים עקירה בטעות הוי עקירה והוא כמו דאמרינן במנחות (שם) אמר רב חסדא מסתברא מילתי' דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא עקירה בטעות הוי עקירה:

עוד שם מתניתא בסבור שהוא פסח ושחטו לשם פסח (פי' דמתניתין ודאי מיירי בטועה דאם בעוקר מה נ"מ בין ראוין לשאינן ראוים) היה יודע בו שהוא שלמים אלא שהיה סבור שמותר לשנות שלמים לשם פסח אי אמרינן דהכא דהוי טועה בדבר מצוה או לא ר' מנא אמר אין בעשיתו מצוה (ואיפשר דסובר דאומר מותר קרוב למזיד) ע"כ אין בעשיתו מצוה וחייב חטאת ר' יוסי אמר יש בעשיתו מצוה (דאפי' באומר מותר נמי הוי טועה בדבר מצוה) וע"ז אומר מסתבר' דר' מנא בקדמייתא (פי' דעקירה בטעות לא הוי עקירה) ודר' יוסי באחריתא דאפי' באומר מותר נמי הוי טועה בדבר מצוה:

[והנה אי אמרינן דהטעם של ר' מנא שאמר אין בעשיתו מצוה הוא משום דאומר מותר קרוב למזיד א"כ תקשי לר' מנא הא דמקשה הש"ס במנחות (שם) אמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין ותני עלה פיגולן פיגול היכי דמי אלימא דידע דחטאת היא וקא מחשב לשם שלמים האי שוגגין מזידין הוו אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשם שלמים כו' אלמא עקירה בטעות הוי עקירה א"ל אביי לעולם כו' באומר מותר וא"כ תקשה לר' מנא שאמר תחילה דיש בעשיתו מצוה אלמא דעקירה בטעות לא הוי עקירה וא"כ צריך לומר דהאי הכהנים שפיגלו במקדש שוגגין פטורין מיירי באומר מותר וא"כ מוכח דאומר מותר הוי כשוגג וא"כ איך קאמר ר' מנא ראי' בעשית מצוה דאומר מותר לא הוי כשוגג וא"כ איך יתפרש הא דתני' הכהנים שפיגלו במקדש שוגגין פטורין דהיינו באומר מותר. אך איפשר לומר דלא דמי דאף דלא הוי טועה בדבר מצוה אעפ"כ פטורין מלשלם וכמו דאמרינן א דגיטין ה"ה) ר' יודן לא נחת לבית וועדא כו' א"ל מה חדתין יימרון א"ל כן אמר ר' יוסי המטמא אינו כעושה מעשה כו' ר' יהודה בר' אומר בדין הי' שאפי' שוגג יהא חייב (כצ"ל) ולמה אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו ור' יוחנן אמר בדין הי' שאפי' מזיד יהא פטור שא שהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק) ולמה אמרו חייב משום קנס חיילי' דר' יוחנן מן הדא המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ואמר ר' יוחנן משום קנס (ופי' הק"ע דמדייק מדקתני מפני תיקון העולם ומשמע לי' דקאי אהא דקאמר במזיד חייב וכמו דאמרינן בגיטין (ד' נ"ג) ועיין תוס' שם ונראה דאיפשר לומר דמדייק מדקתני המטמא והמדמע והמנסך כו' וא"כ אי החיוב הוא משום קנס ע"כ תני המטמא והמדמע והמנסך והוא משום דקנסא מקנסא לא ילפינן אבל אם הוא משום דינא א"כ אמאי תני לכולהו וכה"ג אמרינן בב"ק (ד' קט"ז) א"ל כב יוסף לרב הונא בר חיי' מאי נפקא לך מינה אי דינא אי קנסא א"ל אי דינא גמרינן מיני' אי קנסא לא גמרינן מיני' ומנא תימרא דקנסא מקנסא לא ילפינן דתני' בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע והמנסך כו' מאי טעמא לאו משום דקנסא הוא ומקנסא לא גמרינן וכן אמרינן בגיטין (ד' נ"ג) ואידך קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן ומזה מוכח דהטעם הוא משום קנס דאי הוא משום דינא כל הני למה לי עד כדון כסבור שהוא חולין הי' יודע בה שהוא תרומה וכסבור שמותר לטמאותה נשמעינה מן הדא הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין (כצ"ל שוגגין פטורין מה אנן כו' אם כסבור בהן שהן חולין ויש פיגול בחולין אלא כן אנן קיימין ביודע בהן שהוא קודש וכסבור שמותר לטמאותה וא"כ מוכח מזה דאומר מותר הוי כשוגג וכמו דאמרי' במנחות (דף מ"ט). אך איפשר לומר דזהו דווקא אם היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק והחיוב הוא משום קנס ע"כ צריך לומר דאומר מותר הוי כשוגג אבל אי אמרינן דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק והטעם דבשוגג פטור הוא כדי שיודיעו: ובמזיד אמרינן השתא לאזוקי קא מיכוין כו' וא"כ איפשר לומר דע"כ הוי אומר מותר שוגג כדי שיודיעו אע"ג דקרוב למזיד דאיפשר דאומר מותר ושאינו טמא כלל ע"כ לא מתכוין להזיק לו ור' מנא משמע שם שסובר דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק וכו' דאמרינן התם ר' יודן לא נחת לבית וועדא קם עם ר' מנא א"ל מה חדתין יימרון א"ל כן אמר ר' יוסי המטמא אינו כעושה מעשה א"כ משמע דר' מנא אינו סובר כן א"כ לא קשה לר' מנא ור' יוסי דסובר דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק והטעם הוא משום קנס לר' יוסי בודאי ניחא דהא סבר דיש בעשיתו מצוה וא"כ אומר מותר הוי שוגג ועוד דר' יוסי סובר דאין בעשיתו מצוה בטועה א"כ סובר עקירה בטעות הוי עקירה א"כ יכול לומר דהאי בשוגג היינו בטועה וכמו דאמרינן במנחות (ד' מ"ט) עיי"ש ודו"ק]: