נועם ירושלמי על ערלה ב:ד:ה

שם בירושלמי ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה. ומה בין פגם מזה ומזה. שבח מזה ומזה אסור. ופגם מזה ומזה מותר. א"ר מנא שבח מזה ומזה את רואה ההיתר כמו שאינו. אותו האיסור אין בו כדי לאסור (ט"ס וצ"ל יש כדי לאסור) פגם מזה ומזה את רואה ההיתר כמו שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור (פי' שמקשה מה בין שבח מזה ומזה ומה בין פגם מזה ומזה. והפי' הוא כמו שכתבתי שזו"ז גורם מותר. אך אם יש בתרומה כדי להחמיץ. אע"ג שנתחמץ ע"י שניהם אפ"ה אסור. וכמו דתנן ברישא דמתניתין שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי לחמץ. ואח"כ נפל שאור של תרומה כו' אסור. ואע"ג דזו"ז גורם מותר אך כיון שיש בכל א' כדי להחמיץ. א"כ חזינן דלא אזלינן בתר המעשה שנתחמץ משניהם אלא אזלינן בתר הכח. וע"כ כיון שיש בכחו של תרומה להחמיץ בפני עצמו. ע"כ אע"פ שבפועל נתחמץ משניהם אסור. א"כ לא אזלינן בתר המעשה אלא במה שיש כח בו. וע"כ מקשה ר' יונה מה בין פגם מזה ומזה שמותר. הא הפגם הוא ע"י שאור שיש בזה. אבל אם הי' הכל של תרומה לחוד הי' אסור וא"כ כיון דחזינן דאזלינן אחר מה שיש בו בכח. והכא נמי אי לאו החולין לא הי' פוגם כלל א"כ אמאי מותר. אפי' לר"ש דס"ל דנותן טעם לפגם מותר:

וע"ז מתרץ ר' מנא שבח מזה ומזה רואין את ההיתר כמו שאינו. אותו האיסור יש בו כדי לאסור. (פי' דהא השביח ע"י החולין וע"י התרומה. וא"כ אם תסלק ההיתר הי' בו כח להשביח לגמרי. וע"כ אסור למ"ד השביח ואח"כ פגם אסור. אבל אם פגם מזה ומזה בתחילה א"כ אפי' אם תראה את ההיתר כמו שאינו אך כיון שלע"ע פוגם אין בו כדי לאסור דהא מ"מ לע"ע פוגם הוא. והאיסור אין בו כדי לאסור דהא הוא פגם. ע"כ לא אזלינן בתר הכח שיש בו. אבל ברישא דהשביח אעפ"י שזו"ז גורם אעפ"כ אם תאמר רואים את ההיתר כמו שאינו. א"כ משביח לחוד. וע"כ אמרינן כיון שיש בו כדי להחמיץ ואינו צריך לההיתר ע"כ אמרינן רואין את ההיתר כמו שאינו. אבל אם פגם מזה ומזה אע"ג דהפגם הוא ע"י שניהם. ואלולי ההיתר לא הי' פוגם. אפ"ה מ"מ פגום הוא. ואפי' אם תאמר רואין את ההיתר כמו שאינו. הרי מ"מ פגום הוא:

ועוד אפשר להגיה בירושלמי ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה ומה בין פגם מזה ומזה שבח מזה ומזה מותר. פגם מזה ומזה אסור. [והפי' הוא ששבח מזה ומזה אם אין בכל א' כדי להחמיץ ונתחמץ ע"י שניהם זה נקראשבח מזה ומזה דלא פגם כיון שאין בכל א' כדי להחמיץ ומותר מחמת דהוי זו"ז גורם] ומה בין פגם מזה ומזה [פי' דפגם מזה ומזה הוא אם יש בכל א' כדי להחמיץ דתנן ברישא דמתניתין שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ ואח"כ נפל שאור של תרומה או של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור אעפ"י שנתחמצה ע"י שניהם אפ"ה אסור וע"כ פריך דשבח מזה ומזה הוא מותר ופגם מזה ומזה אסור לדברי ת"ק אע"ג דת"ק ס"ל דנותן טעם לפגם אסור אעפ"כ מי גרע משבח מזה ומזה) א"ר מנא שבח מזה ומזה את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור (פי' אם שבח מזה ומזה דהיינו דאין בכל א' כדי להחמיץ ע"כ מותר מפני שאפי' אם את רואה ההיתר כמו שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור דהא אין בכל א' כדי להחמיץ וע"כ הוי זו"ז גורם ומותר משום שאין באיסור לבד כדי לאסור] פגם מזה ומזה (פי' אם יש בכל א' כדי להחמיץ) את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור יש בו כדי לאסור (כצ"ל) פי' אם את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור יש בו כדי לאסור וע"כ אסור לת"ק דס"ל נותן טעם לפגם אסור והוא כמו שכתבו התוס' בע"ג (דף ס"ח) בד"ה לר' שמעון כו' דזו"ז גורם לא הוי אלא אם אין בכל א' כדי להחמיץ אבל אם יש בכל א' כדי להחמיץ לא הוי זו"ז גורם והטעם הוא כמו שאומר הירושלמי דאם אין בכל א' כדי להחמיץ אם את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור משא"כ אם יש בכל א' כדי להחמיץ אם את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור יש בו כדי להחמיץ ודוק: