נועם ירושלמי על קידושין ג:יא:ב

שם (ה' י"א) מתניתין קידשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו ובגמ' ר"ה אמר מפתים אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס הגע עצמך שהי' חבר והי' יודע שחייב גט וקנס והלך ונשא את אחותה מוציאין את הודאי מפני הספק:

והנה הק"ע והפ"מ פירשו מפתים אותו ליתן גט (אהיא אומרת לא קדשת אלא אותי קאי וכן בקדשתני דלעיל אבל אין לכופו ליתן גט דלא ניחא לי' ליתסר בקרובותי' משום אחות גרושתו וכופין אותו ליתן קנס כלומר ואם מעצמו נתן גט כופין אותו ליתן כתובה מקנסא ולא מדינא) הגע עצמך שהי' חבר והי' יודע שחייב ליתן גט וקנס וקדם ונשא את אחותה מוציאין הודאי מפני הספק (וכתב ע"ז הרשב"א וכופין אותו ליתן קנס שכבר הודה שקידשה וה"נ כתובה קאמר וקרי לה קנס שאינה נגבית ממנו אלא מחמת שנתן גט וכהוד' דמי) (וכמו דאמרינן בש"ס דילן בקידושין (ד' ס"ה) אמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה איתמר נמי כו' כופין ומבקשין תרתי ה"ק מבקשין ממנו ליתן גט ואם נתן מעצמו כופין אותו ליתן כתובה) וכתב עוד הרשב"א ומסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסור' לעלמא ונתן גט מעצמו ופירש שעל דעת כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתוב' אבל אם לא פירש נראין הדברים שכופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ולא חילקו בין חכם יודע שהוא ראוי ליתן גט לשאינו יודע כו' וכתב הפ"מ ומדבריו נראה לפרש האי דהכא כן ותרי בעיות הן הגע עצמך שהי' חבר והי' יודע כלומר שהי' יודע שראוי ליתן גט אם חייב קנס וקאמר שחייב גט וקנס כלומר שאפי' הכי חייב בשניהם דלא חילקו והלך ונשא אחותה בעי' אחריתא היא אם הלך ונשא אחותה מקודם מהו ופשיט לי' מוציאין את הודאי מפני הספ' (בלשון תמי') כלומר מאי תיבעי' לך דהשתא ודאי אין מפתים אותו ליתן גט בשבילה ולאסור עליו נישואי אחותה שהן ודאי:

ולי נראה שזהו דוחק לפרש הירושלמי הא דרב הונא אמר מפתים אותו ליתן גט וקנס כמו דאמרינן בש"ס דילן בקידושין (ד' ס"ה) דמפתים אותו ליתן גט ואם נתן מעצמו כופין אותו ליתן כתובה דמשמע מהירושלמי דמפתים אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס דעבדינן תרוייהו:

ע"כ נ"ל לבאר דהירושלמי אזיל לטעמי' וכמו שאבאר שכבר ביארתי בספרי נ"י (ס' כ"ב) אהא דירוש' דיבמות (ס"פ י"ג) הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי פשיטא דהוא מעלה לה מזונות פשיטא שאינה יורשה כו' היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי פשיטא שאינה מעלה לה מזונות וא"כ משמע ששיטה הירוש' הוא דאזלינן בתר ההודאה לחיובא ולא אחר ההוד אה לפטור ועיי"ש בק"ע שכתב שם והנה זה כמה נסתפקתי תובע ונתבע שכפי טענת התובע נפטר הנתבע וכפי טענת הנתבע יצא חייב הדין עם מי ורצה לפשוט ספיקותו מהכא דלפי דברי האשה אין לה מזונות אפ"ה שמעינן לדברי הבעל ויש לה מזונות עיי"ש. והוא תמוה דהא לפי שיטת הש"ס דילן ודאי דאזלינן אחר ההודאה של הפטור מהא דגיטין (דף מ) כתבתי ונתתי לו והוא אמר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלמא דאזלינן בתר הודאת המקבל לפטור. אך התוס' כתבו התם בנותן לא אמרינן הכי דפעמים סבר שמקבל מידו וזכה בה והוא לא קיבל כו' וכן מוכח מהא דאמרינן בב"ב (דף קלה) זה אחי אינו נאמן ואידך מאי קאמרי אי קאמרי אחונא הוא אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא אלא דקאמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיה עמו הא אמרו ליה לאו אחונא הוא אלמא דאזלינן בתר המקבל שמודה לפטור ולא אזלינן אחר המחייב א"ע. וכן משמע בב"ק (דף לה) הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור כו' והוא משום דאזלינן בתר הודאת המקבל לפטור]:

אבל שיטת הירושלמי דאדרבא דאזלינן בתר הודאת הנותן לחיוב וכמו שהבאתי בספרי נחלת יהושע (שם) הירושלמי דפ"ק דב"מ (ה"ב) אמר ר"ה תני תמן אשה שהי' רכוב' ע"ג בהמה ושנים מנהיגים אותה ואומרת אילו עבדי והחמור והמשוי שלי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי והחמור והמשוי שלי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי והחמור והמשוי שלי צריכה גט משניהם וצריכה לשחרר את שניהם ושניהם משחררין זא"ז בחמור ובמשוי שלשתן שוין (ועיין בקידושין (ד' ס"ה) שנים שבאו ממד"ה ואשה עמהם וחבילה עמהם כו' וכתב הרשב"א בחידושיו לקידושין ותמי' לי אחרון למה אינו מפסיד דאע"פ שהראשון שקבל גיטו מיד חבירו ומיד האשה הי' לו להפסיד חלקו שבחבילה דמה שקנה עבד קנה רבו ואחר שקיבל השני גיטו ממנו וזה כתב ונתן לו ה"ל ראשון כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דהודאת בע"ד כו' ואולי נאמר דאפי' בעבד נאמר בדין שאמרו באשה למעלה דלא הכחישו טענותיה' אלא במה שאומר שזה עבדי אבל בחבילה לא הכחיש טענתו ודילמא אחר נתנו לו ע"מ שיצא לחירו' אלא שאין לרבו רשו' בו עכ"ל אבל לפי מה שביארתי שי' הירוש' משמע דס"ל דאזלינן בתר הודאת הנותן אתי שפיר ולא קשה [ואיפשר דתלי בזה במה שהאריך בזה הקצה"ח (ס"ה) דמהו טעמא דהודאת בע"ד כמאה עדים דלפי מה שכתב מוהר"י בן לב הוא מתורת חיוב ומתנה והקצה"ח כתב דהטעם הוא דהודאה הוי משום נאמנות ומשום דהתורה האמינתו על עצמו לכל אדם בין באיסור בין בממון עיי"ש וא"כ אם הטעם הוא כמו שכ' מהריב"ל דהטעם הוא משום חיוב ומתנה ע"כ סובר הירו' דאזלינן בתר הודאת הנותן אף שהמקבל מכחישו אעפ"כ מתחייב הנותן בתורת מתנה דהא הנותן רוצה ליתן מתנה משא"כ לפי מה שכתב הקצה"ח דהתורה האמינתו וא"כ כיון שהתורה האמינתו להמקבל ג"כ ע"כ אוקי ממונא בחזקתו כיון ששני ההודאות של הנותן והמקבל מכחישות זו את זו ע"כ לא מפקינן ממונא מן המתחייב כיון דאיכא הודאת הנותן שכנגדו וזהו שיטת הש"ס דילן אבל שיטת הירושלמי דהטעם דהודאה הוא משום מתנה וע"כ מיבעי' ליה בירושלמי (ספי"ג דיבמות) היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי כו' מהו שיירשנה כיון שהוא בתורת מתנה וע"כ כיון שהמתנה הוא לאחר מיתה ע"כ לא מהני ההודאה משום מתנה כיון שמתה וא"כ ליתא למקנה בעולם ועיין בקצה"ח (ס' קצד) שכתב לתרץ אהא דאמרינן בב"ב (דף קמח) למימרא דסבר ר"נ מילתא דאיתא בברי איתא בשכ"מ כו' ומקשה לה מהא דשכ"מ דאחר הלואתי לפלוני הלואתי לפלוני ומשני איתא בברי במעמד שלשתן והקש' ולישני לי' דבברי אית' בהודאה אלא ש"מ דלא מקני חוב בהודאה וכתב שם דטעמא דמילתא דנהי דאודיתא הוי קנין אבל חוב ע"פ שאינו ברשותו לא מצי להקנותו בשום ענין כיון שהוא דבר שאינו ברשותו אינו נתפס בו קנין אלא במעמד שלשתן והוא נמי הלכתא בלא טעמא אבל דבר שברשותו שנתפס בו קנין גם אודיתא הוי קנין כו' עיין שם ודו"ק]משא"כ שיטת הבבלי כמו שהוכחתי מהא דב"ב (ד' קל"ה) ועיין בתוס' כתובות (ד' פ"ט):

ונראה לי עוד לבאר דהירושלמי שסובר דאזלינן בתר הודאת הנותן אזיל לטעמי' וכמו שהבאתי מהא דב"ב (ד' קל"ה) דתנן זה אחי אינו נאמן ואידך מאי קאמרי אי קאמרי אחונא הוא אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא אלא דקאמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו הא אמרי לאו אחינו הוא לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעין אמר רבה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי אבל לרבה צריך לומר דהלה אומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור והירושלמי סובר דאם אומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב וכמו דאיתא בירושלמי שסובר רב הונא דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב כמו דאמרינן בירושלמי (פ"י דב"ק ה"ז) הוצאתי לך מן הכיס ונתתי לך והוא אומר איני יודע רב הונא אמר אומרין לו את לית ידע אהן ידע וכן אית' בירושלמי (פ"ו דשבועות ה"ח) והלה אומר איני יודע ר"ה בשם רב אנת לית ידע אהן ידע ר' יהושע דיומא בעי קומי ר' יונה תמן את אמר לית את ידע אהן ידע וכא את אמר הכין תמן יש חילול שבועה הכא לית חילול שבועה (פי' דאמר לית את ידע אהן ידע דהירושלמי סובר דברי ושמא ברי עדיף) וכמו דאמרינן בב"מ (ד' צ"ז) שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן דאיתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ר"ה ורב יהודה אמרי חייב ר"נ ור"י אמרי, פטור וע"ז אומ' המן את אמר לית את ידע אהן ידע (והוא ר"ה ור' יהודה דמן בבל אמרי חיי') וע"ז אומר ר' יהושע דרישא בעי קומי ר' יונה תמן את אמר לית את ידע וכא את אמר הכין תמן יש חילול שבועה והכא לית חילול שבועה ופי' הפ"מ כמו שפי' הרמב"ן הביאו הרא"ש גבי משכון השבועה חלה עליו לפי שהוא מחוייב שבועה וכיון שאינו יכול לשבע משלם אבל הכא גבי מנה יש לי בידך והלה אומר איני יודע לית חילול שבועה ומש"ה פטור:

והנה מה שפי' הרמב"ן והביאו הרא"ש הוא קשה דלפי מה שביארתי דהירושלמי סובר כשיטתי' דרב הונא דברי ושמא ברי עדיף א"כ לית לי' האי כללא דשבועת כו' ולא בין היורשים דמיירי כמו דאמר בשבועות (ד' מ"ז) אלא לאו דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דבאבי' כה"ג מחייב אבל ביורשים פטור דלשיטת הירו' דסוב' דברי ושמא ברי עדיף א"כ אם אמר איני יודע ברי ושמא ברי עדיף וא"כ חיי' לשלם וכמו שהקשו התו' בשבועו' (מ"ז) בד"ה אי אמרת בשלמא חבי' כה"ג מיחייב תימא למ"ד בב"מ (ד' צ"ז) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חיי' דברי ושמא ברי עדיף היכי מוקי לה אי בנ' ידענא ובנ' לא ידענא בהא ליכא חיוב שבוע' אלא חיוב ממון דברי עדיף ויש לומר דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך כו':

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ו דשבועות ה"ה) שבועת ה' תהיה בין שניהם להוציא היורש ר' אילא בשם ר' יסא ביורשין היא מתנית' (ופי' הפ"מ כלומר דהבריית' למעוטי יורשי' של המוטל עליו לישבע כו' והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד) וע"כ נ"ל לפרש דהירושלמי הוה קשה לו קושי' התוס' דאי ביורשיו מיירי משום דלא ידעי וכמו דאמרינן בשיטת הש"ס דילן דבאביו כה"ג מיחייב וא"כ קשה לשיטת הירושלמי וכמו שהקשו התוס' דהא באביו מיחייב לשלם דברי ושמא ברי עדיף וע"כ אומר ביורשיו היא מתניתא (פי' דקאי על יורש המלוה ובבא בטענת אביו דפטור מן השבועה וכמו דאיתא בגיטין ובשבועות (מ"ב) ראב"י סבר ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז והילכך לאו משיב אבידה הוא ורבנן סברי בפניו הוא דאין מעיז אבל בפני בנו מעיז ומדלא מעיז משיב אבידה הוא וע"ז אומ' ביורשיו היא מתניתא (פי' ביורשי המלוה אבל לא ביורשי הלוה לשיטת הירושלמי דברי עדיף):

והא דא"ר יהושע דיומא בעי קומי ר' יונה תמן את אמר לית את ידע אהן ידע וכא את אמר הכין (הפי' הוא כך ששאלו דתמן את אמר לית את ידע אהן ידע וא"כ ברי עדיף אפי' להוציא ומכש"כ להחזיק וא"כ אמאי איתא בירו' דסוף שבועות מהו שיאמ' לו בא והשבע לי שלא נתת עיניך בה לגוזלה (פי' אם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו) מ"מ אינו משלם מהו דיימר ליה אפי' את יהיב לי כמה דידי אנא בעי גבך (פי' אפי' יתן לי כמה אעפ"כ רוצה אני בהחפץ שלי) ונ"ל דהא דאיתא שם תני לא להקל ולא להחמיר חייב צ"ל פטור) והא דאמר אמר רבי מתניתא (צ"ל א"ר יונה) מתניתא אמרה כן אמר לשואל אמר לשומר חנם אמר כו' היכן שורי אמר לו מת כו' ונ"ל שיש ט"ס וחילוף השורות וצ"ל אח"כ אמר ר' יונה מתניתא אמרה כן היכן שורי א"ל מת כו' משביעך אני כו' פטור ומדייק מזה דלמה קאמר לו משביעך אני כו' אלא שאומר שמשביעך אני דאעפ"י שמשלם לו אעפ"כ דילמא הוא ברשותו וע"ז אמר לו משביעך אני וע"ז אמר ר' יונה (כצ"ל) מתניתא אמרה כן (פי' שצריך לישבע שאינה ברשותו) (וכן איתא בירושלמי (רפ"ג דב"מ) אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד) וע"ז אומ' בירושלמי (ספ"ו דשבועות) ר' יהושע דיומא בעי קומי ר' יונה תמן את אמר לית אהן ידע וכא את אמר הכין (פי' דתמן את אמר לית אהן ידע אהן ידע פי' דברי ושמא ברי עדיף אפי' להוציא וא"כ בודאי ברי עדיף להחזיק) וא"כ אמאי אמר ר' יונה (בסוף שבועו') לפי גירסתי דמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ואמאי הא זה טוען ברי שאינו ברשותו וזה טוען איני יודע וא"כ איך משביעין אותו והתוס' בב"מ (ד' צ"ז) בד"ה השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור ואע"ג דבכל שבועות שומרים המפקיד משביעו מספק שמא אינו יודע אם נאנסה הכא שאינו ידוע אם מתה השאולה אין להשביעו מספק דהוי כאלו אומר המשאיל ספק לי אם השאלתיך או לא שעל אותה טענה אין השואל חייב לישבע כו' וע"ז פריך דאמאי חייב לישבע שאינה ברשותו הא הוי זה ודאי וזה ספק וע"ז אומר תמן יש חילול שבועה (פי' דהתם חלה השבוע' מתחיל' שצריך לישבע שאינה ברשותו) וכמו דאיתא בב"מ (ד' ו') שלש שבועות משביעין אותו שבועה כו' שבועה שאינה ברשותו וע"כ כיון דכבר חלה עליו השבועה שאינה ברשותו ע"כ צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו הכא ליכא חילול שבועה וע"כ ברי ושמא ברי עדיף:

[ומה שכתב הפ"מ (ספ"ו דשבועות) והביא ראיה דהירושלמי סובר דברי עדיף ממה דאמרינן בירו' (רפ"י דב"מ ה"א) היה הא' מכיר מקצת אבניו נוטלין ועולות לו מן החשבון אמר ר' הושעיה ז"א ששולטת היד מצד א' ופי' הפ"מ שם מדקתני היה א' מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן דמשמע אפי' אין הלה מודה לו כיון דהוא מכירן נוטלן וכגון שזה אומר איני יודע דכיון דצד א' יודע הוא ידו שולטת ונאמן (והוא כמו דאמרינן בב"מ (דף קטו) והלה מה טעין אי דקאמר אין פשיטא ואי לא אמר אין למה נוטל אלא דא"ל איני יודע לימא תהוי תיובתא דר"נ דאיתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ר"ה ורב יהודה אמרי חייב ר"נ ור"י אמרי פטור כדאמר ר"נ כגון שיש עסק שבועה ביניהם ה"נ כגון שיש עסק שבועה ביניהן) וע"כ מפרש הפ"מ דאמר ר' הושעיה ז"א ששולטת היד מצד א' היינו דברי ושמא ברי עדיף אך שזה דחוק מאוד בפי' הירושלמי]:

ע"כ נראה לי שחסר כאן וצ"ל בכאן הברייתא שהביא הירושלמי בב"ק (פ"ד ה"א) תני ג' שהטילו לכיס ונגנבו כך הן חולקין (פי' לפי ערך המעות) והתני באלו אבני' ונגנבו מחצה לזה (ופי הפ"מ באילו אבני' ונגנבו כגון הבית והעליה של שנים שנפלו ששניהם חולקין באבנים ובאלו אבנים אם נגנבו הפסד מחצה לזה ומחצה לזה) א"ר שימי סלעים גסות הן והפ"מ שגה בזה בפירושו וכצ"ל אבנים גסות הן ולית ידע או מן הדין נסב או מן הדין נסב מספק מחצה לזה ומחצה לזה (פי' שבאבנים מחמות שהן גסות ע"כ אמרי' דאין בילה ואיפשר שנטל הגנב או כולו מזה או כולו מזה ע"כ אמרי' דמחצה לזה ומחצה לזה) אבל אבנים (צ"ל סלעים) דקות הן ואיפשר לבלול לצאת ידי כולן כל א' וא' נוטל לפי כיסו דאמרינן דיש בילה וע"כ צריך להגיה בכאן הברייתא באלו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה (וכן הביא הנ"י הירושלמי בסוף ב"מ) וע"ז אמר ר' הושעי' ז"א ששולטת היד מצד א' וא"כ איפשר לומר שנטל הגנב או כולו מזה או כולו מזה וע"כ אמרי' דאין בילה ומחצה לזה ומחצה לזה וע"ז הביא אח"כ תמן תנינן ק' טבל וק' חולין נוטל ק' וא' ק' טבל וק' מעשר נוטל מאה וא' אמר ר' יוסי אם אומר את נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידי ונמצאו אלו בטיבלן ללמוד מזה דאפי' בדברים הדקין אמרינן אין בילה ושולטת היד מצד א' ועיין בר"ה (ד' י"ג) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן כן הוא פירוש הירושלמי ודלא כהפ"מ ויש להביא ראי' עוד שהירושלמי סובר דברי ושמא ברי עדיףואפי' לר' יוחנן גמי דלא כשיטת הש"ס דילן אליבא דר' יוחנן שסובר כר"נ וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ח דב"ק ה"ו) תני ר' אבהו קומי דר' יוחנן הרגת שורי קצצת נטיעותי והלה אומר איני יודע חייב א"ל הן תניתה אילין למקבילות למקבילות (פי' שהוא בהיפוך הדין) א"ל אנא הוא דטעית ואינון דמרין כן מעידין אנו את איש פלוני שהרג שור פלוני והלה אמר איני יודע חייב (והפ"מ נדחק בזה מאוד דכיון דאמרי עדים שהרג א"כ אפי' הוא מכחישן בבירור נמי חייב ונדחק שם הפ"מ) ול"נ שנתחלפו השורות (כצ"ל) תני ר' אבהו קומי ר' יוחנן מעידין אנו את איש פלוני שהרג שור של פלוני והלה אומר איני יודע חייב אמר ליה הן תנתה למקרילות למקבילות (פי' דבר שהוא כנגד הדין) דהא בעדים אפילו הוא מכחישן נמי חייב) ע"ז אומר אנא הוא דטעית ואינון הוא דמרין כן הרגת שורי קצצת נטיעותי והלה אומר איני יודע חייב (כצ"ל) והוא משום דברי עדיף ולפי"ז אפי' ר' יוחנן נמי סובר דברי עדיף וע"כ לא שקיל וטרי בירושלמי על הא דתנן ב"מ (ד' צ"ז) המשאיל אומר שאולה מתה כו' והלה אומר איני יודע חייב והש"ס דילן מוקי לה בב"מ (ד' צ"ז) אליבא דר"נ כגון שיש עסק שבוע' ביניהן ע"ש ודו"ק:

וע"כ כיון שנתבאר שהירושלמי סובר דברי ושמא ברי עדיף וא"כ קשה הא דתנן בב"ב (ד' קל"ה) זה אחי אינו נאמן ואידך מאי קאמרי אי קאמרי אחונא הוא אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא אלא דקאמרי לאו אחונ' הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו הא אמרי לאו אחינו הוא לא צריכא דקא אמרי אין אנו יודעין אמר רבה ז"א מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וא"כ לשיטת הירושלמי שסובר דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב וא"כ קשה דאמאי יטול עמו בחלקו ותו לא אלא ודאי דקאמרי לאו אחינו הוא ואפ"ה תנן דנפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו אע"ג דקאמרי לאו אחינו הוא אפ"ה ירשו אחיו עמו וע"כ סובר הירושלמי שאזלינן בתר הודאתו אלמא דאזלינן בתר הודאת הנותן וע"כ אע"ג דקאמרי לאו אחינו הוא אפ"ה ירשו אחיו עמו וע"כ סובר הירושלמי דאזלינן בתר הודאת הנותן וחייב לשלם דלא כשיטת הש"ס דילן וע"כ הא דאמרינן בב"ק (ד' ל"ה) בהא דתנן היה א' גדול וא' קטן ניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק א' תם וא' מועד ניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה ופריך הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור והירושלמי לא שקיל וטרי בזה והוא משום דלשיטת הירושלמי ניחא דלשיטת הירו' אזלינן בתר הודאת הנותן לחיוב ולא אזלינן בתר הודאת המקבל לפטור וע"כ ניחא דאי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ולא כשיטה הש"ס דילן דאזלינן בתר הודאת המקבל לפטור וע"כ פריך הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו בחטים והודה לו בשעורים פטור אבל לשיטת הירושלמי ניחא דאזלינן בתר הודאת הנותן:

[ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ו דשבועות ה"ד) דתנן הטוען לחבירו כדי שמן והודה לו בקנקנין. מה אנן קיימין אם בשטענו קנקנים ושמן כ"ע מודו שיש הודאה מהטענה אם בשטענו קנקנים ולא הודה בשמן כ"ע מודו שאין הודיי' מהטענה ר"ז ור"א בשטענו קנקנים שמן אהן אמר קנקנים כו' ובכתובות (פי"ג ה"ד) ההן מלאין וההן אמר ריקנין כו' ר"א בשם ר"א מפיק לישנא מחצין דמשח (פ' מדות שמן) וכמו דאמרינן בכתובות (דף קח) כי פליגי היכא דאמר לי' עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון אומר יש בלשון הזה לשון קנקנים ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים) ופריך וישאלוני' (ופי' הפ"מ אמאי פליגי במשמעות לשונו וכי אין אנו יכולין לשאול מה היה כונתו לתובעו אם על המדות שמן או על הכלים עם השמן ומשני בהוא דאשתתק והנה בגליון הש"ס שם הביא קושיא א' דלכל הפירושים בטענו חטים והודה לו בשעורים אם מחמת מחילה או הודאה או משטה מה מועיל מה דנשאלים לבסוף כוונתו הא כבר הודה או מחל כו' ובפשיטות אינה קושיא דכיון דנאמן לומר שתבעו שניהם א"כ לא מחל לו על הקנקנים דכיון שאומר שכונתו הי' לטעון אף קנקנים אך לפ"מ שביארתי לשיטת הירושלמי הוא דהא דטענו חסים והודה לו בשעורים פטור היינו דפטור מן השבועה משום דלא הודה ממין הטענה אבל ודאי דחייב בשעורים דהא אזלינן בתר הודאת הנותן ולשיטת הירושלמי הא דפליגי ר"ג ורבנן בפ"ו דשבועות (דף לח) היינו לענין חיוב שבועה אבל בדמי שעורים בודאי חייב והוא דלא כשיטת הש"ס דילן שכתבו התוס' בב"ק (דף לה) דלשיטת הש"ס דילן פטור מדמי שעורין לכ"ע כמו דאמר רבה בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אלא דפליגי לענין חיוב שבועה ולשיטת הירושלמי חייב בדמי שעורים לכ"ע אלא דפליגי לענין שבועה]:

ומעתה לפי מה שביארתי שיטת הירושלמי דאזלינן אחר הודאת הנותן בזה יתבאר הירושלמי דהכא רב הונא אמר מפתים אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס ואין הפי' כמו שפירשו הק"ע והפ"מ שהוא כשיטת הש"ס דילן בקידושין (ד' ס"ה) דמבקשין ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה אלא דהפי' הוא דמפתין אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס (פי' שצריך ליתן כתובה דכיון שהודה ואמר קידשתי את בתך והיא אומרת לא קדשה אלא אותי וע"כ אעפ"י שהבת מכחשת שלא עשתה שליח וכמו שכתב המקנה בקידושין (שם) דאם הוחזקה השליח בעדים הבת אסורה אפי' אם האם אומרת שקיבלה בשביל עצמה ועיין שם שפי' שהבת אומרת שלא עשתה שליח (לפי פי' התוי"ט דמיירי בשהבת גדולה ועשתה שליח לאמה) וא"כ אעפ"י שהבת מכחשת אפ"ה אזלינן בתר הודאת המתחייב וכיון שאומר שקידש את בתה צריך ליתן לה גט ואף שלא נתן כתובה לגבות מחיים אך שאם לא יתן גט אז מחוייב לכונסה) וע"ז אומר מפתים אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס דצריך ליתן הכתובה לבת דאזלינן בתר הודאת המתחייב (משא"כ לשיטת הש"ס דילן דאזלינן בתר הודאת המקבל כמו שביארתי תחילה) וע"ז אומר מפתים אותו ליתן גט וא"כ אסור לישא בתה דהא נתן גט להאם ואעפ"כ מתחייב ליתן קנס להבת (פי' כתובה וקרי לה קנס מחמת שהוא רק מחמת הודאתו) וגם שאם לא היה נותן גט היה יכול לכונסה אך כיון שמפתים אותו ליתן גט א"כ אסור לישא הבת ואעפ"כ כופין אותו ליתן קנס אעפ"י שזה היה מחמת שנתן גט אבל בלאו"ה לא היה צריך ליתן כתובה שהיה יכול לכונסה כמו שאמר שקידש את בתה אך כיון שנתרצה ליתן גט ע"כ כופין אותו ליתן קנס

וע"ז אומר הגע עצמך שהיה חבר והיה יודע שחייב גט וקנס (פי' שיפתו אותו ליתן גט ויצטרך ליתן גט להאם שא"כ יהיה אסור באשתו שהיא אחותה) וא"כ כיון שלא יצטרך ליתן גט א"כ לא יתחייב קנס ג"כ שאם תתבע הכתובה יכול לומר שיכניסה דהא אינה אסורה לו כיון שלא נתן גט וא"כ יוכל לכונסה ולא יצטרך ליתן כתובה שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וע"ז אומר אין מוציאין את הודאי מפני הספק (פי' כיון שכבר נשא לאחותה ע"כ אינו צריך ליתן גט דא"כ יצטרך להוציא אשתו ואין מוציאין את הודאי מפני הספק וע"כ אין צריך ליתן גט וגם קנס אינו צריך דכיון שאינו נותן גט א"כ יוכל לכונסה ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים וע"כ פטור מגט וקנס) ודו"ק: