נועם ירושלמי על כתובות ג:י:ב

שם (ה"י) מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמעינה מהדא מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים כו':

והנה השעה"מ (פ"ג מה' עבדים ה"ז) תמה דלא לישתמיט שום א' מהפוסקים לכתוב דכיון דמבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחיי' בדיני שמי' א"כ בדיני שמים הוי מעשה וא"כ אמאי לא כתב דאם הכהו כנגד עינו וסימאו או חרשו כנגד אזנו מחמת הקול דחייב לשחררו בד"ש ובפרט לפי הפוסקים שכתבו דכל דחייב בד"ש אי תפס לא מפקינן מיני' והכא הרי העבד תפס בעצמו וכמו שכתב הר"ן דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל כיון דקיי"ל דאם תפס לא מפקינן מיניה הרי העבד תפוס בעצמו וא"כ יצא העבד לחירות כיון שהעבד תפיס בעצמו והוא חייב לצאת יד"שאפי' חירשו ע"פ הקול וכ"ת דאע"ג דבד"ש חייב ה"מ גבי המבעית את חבירו אבל גבי עבד כיון דאיכא מ"ע דלעולם בהם תעבודו אפי' מד"ש נמי לא יתחייב זה אינו דהא אמרינן בירושלמי (ספ"ג דכתובות) אההיא דמודה בקנס פטור וזה לשונו מה שיאמרו לו צא ידי שמים נשמעינה מהדא מעשה בר"ג שסימא את עין עבדו כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא י"ש והשתא אם איתא דכל שחייב בשאר כל אדם לצאת י"ש אעפ"כ גבי עבד לא מחייב לצאת ידי שמים מחמת העשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ מאי פשיט הירושלמי דאין אומרים דמודה בקנס חייב לצאת י"ש אלא ודאי דכל שחייב לצאת י"ש ה"ה גבי עבד נמי וא"כ מאי טעמא לא הביאו הפוסקים דאם הבעיתו בקול דחייב לצאת י"ש ע"ש שהניח בצ"ע ועיין בספרי ע"י וסי' י"ב) ובספרי נ"י (ס' י"ד) מה שכתבתי בזה הירושלמי

וכעת נראה לי בפשיטות דלא קשה מידי דהירושלמי דבעי מודה בקנס מהו שחיי' לצאת ידי שמים לאו דוקא במודה בעי לה הירושלמי אלא דעיקר הבעי' אם יש חוב של לצאת י"ש בקנס דבשלמא ממון כיון שמעצמו הוא מתחייב לו ע"כ אעפ"י שאין ב"ד יכולים לחייבו אעפ"כ מחוייב לצאת ידי שמים כיון שבאמת הוא מחוייב משא"כ בקנס שעיקר החיוב הוא ע"פ ב"ד וכמו שהארכתי בזה בספרי נ"י (ס' י"ד) עיי"ש וע"כ מיבעי' ליה במודה בקנס דפטור בב"ד אם מחויב לצאת ידי שמים וכמו שכתבו התוס' בכתובות ודף ל"ג) דבקנס ליכא חיוב של לצאת ידי שמים דאע"ג דאמר רבא בהשוכר (דף צ"א) דאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו דמתחייב לצאת י"ש היינו דוקא בממון אבל בקנס לח מתחייב אלא ע"פ ב"ד כמו דאמרי' אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע ועל זה פשיט הירושלמי מאי טעמא לא אמרו לו שיצא ידי סמים אלא ודאי דאין בקנס חיוב של לצאת ידי שמים ע"כ לא מהני תפיסה נמי דאימתי מהני תפיסה היינו אם ישנו להחיוב של לצאת י"ש אלא דאין ב"ד יכולים לחייבו ע"כ מהני תפיסה משא"כ גבי שיחרור עבד שהוא קנס ליכא כלל החיוב של לצאת י"ש ולא דמי למה שכתב הר"ן דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל אפ"ה כיון שעבד תפוס בעצמו יצא לחירות התם שאני משום שאם הי' לו ב"ד מומחין היו יכולים לדונו אפי' בדיני אדם. ע"כ אמרינן כיון שהוא תפוס בעצמו ע"כ הוי כאילו תפס משא"כ כאן גבי מבעית כיון שאין בקנס חיוב לצאת י"ש ע"כ לא מהני מה שהעבד תפוס בעצמו נמי:

עוד שם ר' אבינא בעא קומי ר' מנא ר"ג כמאן דמר מותר לשחררו אמר לו כל גרמה אמרה שאסור לשחררה די לא כן הי' לו לשחרר משעה ראשונה ויש להקשות דאיך אמר ר' אבינא בעא כמאן דמר מותר לשחררו דמהיכן מוכח שר"ג סובר דמותר לשחרר דאדרבא אם הי' סובר שמותר לשחררו הי' לי' לשחרר משעה ראשונה עכ"פ מהיכן מוכח שסובר כמאן דמר מותר לשחררו ואיפשר לומר כמו שביארתי בספרי עמק יהושע (ס' י"ב) להקשות שם דמאי פשיט הירושלמי שאין אומרים לו לצאת י"ש דאלו"ה קשה ויאמרו לו צא ידי שמים דילמא כיון דאין החיוב הוא רק לצאת ידי שמים לא אלים למדחי העשה דלעולם בהם תעבודו דהא ר"ג סובר דאסור לשחררו כמו דמסיק דאלו"ה הי' לו לשחררו משעה ראשונה והוכחתי שם דאפי' חם החיוב הוא רק לצאת י"ש נמי אלים למדחי העשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ איפשר לומר דע"ז אומר ר' אבינא בעא קומי ר' מנא ר"ג כמאן דמר מותר לשחררו דמדפשיט מזה דאינו חייב לצאת ידי שמים דאלו"ה הי' לו לצאת ידי שמים ומניין מוכח דילמא לא אלים הא החיוב של לצאת ידי שמים למידחי העשה דלעולם בהם תעבודו אלא ודאי מדפשיט דאינו חייב אף לצאת י"ש א"כ מוכח מזה דסוברים דר"ג סובר כמאן דאמר שמותר לשחררו:

אך שאעפ"כ קשה דא"כ הו"ל לשחררו משעה ראשונה כמו דפשיט ר' מנא ע"כ נראה לי לבאר במה דאמרינן בירושלמי (פ"ד דגיטין ה"ד) היוצא בשן ועין בניו עבדים (ופי' הפ"מ דלא זיכתה התורה אלא לו) והיוצא משום יאוש בניו בני חורין ואמר ר' יוסי בר בון חילופין היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה בניו בני חורין והיוצא משום יאוש הואיל ולא שיחררתו התורה בניו עבדים וא"כ איפשר לומר דר' מנא סובר כמו שאומר תחילה דהיוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום יאוש בניו בני חורין וע"כ לא קשה דהי' לו לשחררו משעה ראשונה דילמא לא רצה לשחרר רק את טבי עבדו משום דכשר הי' אבל לא רצה לשחרר את בניו וע"כ אם הי' משחררו משעה ראשונה היו ג"כ בניו משוחררי' וע"כ כיון שסימא את עין טבי עבדו רצה לשחררו דהא בניו עבדים וע"ז אומר א"ל כל גרמא אמר שאסור לשחררו די לא כן הי' לו לשחרר משעה ראשונה והוא משום דסובר כר"י בר בון דהיוצא בשן ועין הואיל ושחררתו התורה בניו בני חורין והיוצא משום יאוש הואיל ולא שחררתו התורה בניו עבדים וא"כ אי הוה סובר דמותר לשחררו משעה ראשונה ואי משום דא"כ היו בניו עבדים והוא רצה לשחרר גם את הבנים א"כ הי' לו לשחרר את הבנים ג"כ אלא ודאי שסובר דהמשחרר עבדו עובר בעשה והא דפשיט תחילה דאין אומרים לו לצאת ידי שמים ומוכח מזה דפטור אפי' לצאת ידי שמים דאם הי' חייב לצאת ידי שמים הי' מותר לשחרר דחיוב לצאת ידי שמים אלים למידחי העשה.

ומה שתמה הק"ע דלמה לא הביאו הפוסקים לזה הירושלמי עיין בספרי נחלת יהושע (ס' י"ד) ודו"ק: