נועם ירושלמי על כתובות א:ב:ה

שם חרש שנשא פיקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסי' והוא לא רוצה לזוק לה בנכסי'. פקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה בנכסיו והיא לא רצתה לזוק לו נכסי' וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה ר"י בשם ר"א תיפתר כשכנסה פיקחת כנסה ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר וכו' תיפתר שהיסה חרשת ונתפקחה כנסה פיקחת ונתחרשה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת מתחילה אין לה כתובה לפום כן צריך למימר יש לה עכ"ל והק"ע והפ"מ נדחקו שניהם מאוד בפירוש הירושלמי והק"ע הגיה תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה ונתחרשה ועיי"ש כי דבריו דחוקים וגם פי' על הא דפריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתוב' בתמי' הא היא אין בה דעת לקנות ואיך יתחייב במזונותי' וכתובתה [וא"כ משמע מזה דס"ל להירושלמי דחרש אין לו קנין אפי' ע"י דעת אחרת מקנה ולפי מה שאבאר יהי' מוכח מהירושלמי להיפוך דס"ל להירושלמי דחרש יש לו קנין ע"י דעת אחרת מקנה

[ ונ"ל לבאר הירו' חרש שנשא פיקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסי' והוא לא רוצה לזוק לה בנכסיו (פי' שהיא בת דעת ופיקחת. וע"כ הבעל יורשה שיכולה לזכות לו דברים הבאים מזכותה. ואם מתה הוא יורשה אבל היא אין לה עליו לא מזונות ולא כתובה דהא הוא חרש ואין יכול לזכות לה זכותו הבא ממנו). פיקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה לזוק לו נכסי' (פי' דאם הוא בהיפוך דהיינו שהוא פקח ובן דעת והיא חרשת הוא בהיפוך שהיא יש לה עליו מזונות וכתובה משום שהוא דברים הבאים ממנו אבל אם מתה אינו יורשה דהא היא אינה בת דעת שתהא יכולה לזכות לו זכות הבא ממנה). ופריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה (פי' דנהי שהוא פיקח ובן דעת ויכול לזכות לה זכות הבא ממנו מ"מ הא חרשת לא תקינו לה כתובה כמו דאמרי' ביבמות (ד' קי"ג) וא"כ אעפ"י שהוא בן דעת מ"מ הא בלא"ה אין לה כתובה כמו דאמרי' ביבמות (שם) דא"כ ממנעי ולא נסבי לה. ולא כמו שכ' הק"ע שהקושיא הוא כיון שהיא חרשת איך יכולה לזכות ממנו דא"כ אמאי לא הקשה הירושלמי ארישא בחרש שנשא פקחת אלא דהקו' הוא דהא אין לה כתובה מתקנת חכמים). ר' ירמיה בשם ר' אלעזר תיפתר כשכנסה פיקחת כנסה ועדיין לא סיים התירוץ. וע"ז אומר ר' יעקב בר אחא תיפתר כשכנסה פיקחת ואח"כ נתחרשה ואכתי אינו מתורץ כמו שמקשה. מ"מ לא פיקחת כנסה דהעיקר בתר שעת נשואין אזלינן. ומאי איכפת לן אם נתחרשה אח"כ אעפ"כ יש לשניהם הזכותים מדידיה לדידה ומדידה לדידיה. עד דמסיק ר' יעקב בר אחא תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחת (כצ"ל ומה שנדפס אח"כ כנסה פיקחת ונתחרשה ט"ס). והשתא א"ש דמדידה לדידיה לית ליה זכות כיון שהיתה בשעת הנשואין חרשת אף ע"פ שנתפקחה אח"כ אעפ"כ לא היתה בת דעת בשעת הנשואין שיזכה אם נתפקחה אח"כ אבל הוא שהיה פיקח ע"כ הועיל זה שהיה פיקח לענין זה אם תתפקח אח"כ שיהא לה כתובה דהא הוא בן דעת ויכול לזכות לה וכל עיקר דמשני כשנתפקחה אח"כ הוא דבלאו"ה אע"פ שהוא בן דעת מ"מ חרשת לא תיקנו לה כתובה כמו דפריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה וע"ז משני כשנתפקחה אח"כ:

ובזה יתבאר דברי הרמב"ם שכתב (בפי"א מה' אישות ה"ד) וז"ל ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה. וכתב הה"מ פי' דברי רבינו ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה ויש לה כתובה מנה ולמד זה ממה שאמרו ביבמות (ד' קי"ג) חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות כו' רצה לקיימן יש לה כתובה מנה כו' ודבר ברור הוא שאיך תהי' היא בת דעת ותשב עם בעלה בלא כתוב' כו' עיי"ש וברמב"ם פ"ב מה' אישו' (ה"ד) כתב אבל הפיקח שנשא לחרשת אם מתה לא יירשנה והחרש שנשא פיקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נישאת וזיכתה לו ממונה וכתב הה"מ דין זה לא מצאתי מבואר אבל דברי טעם הן כיון שהיא בת דעת ובפ"א מה' נחלות ה"ט כתב וז"ל וכבר ביארנו בה' אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה ואין הפיקח יורש את החרשת שנישאת כשהיא חרשת אפי' נתפקחה אח"כ עיי"ש וכתב הלח"מ וקשה דבפרק (כ"ב מה' אישות) כתב רבינו ז"ל אבל הפיקח שנשא חרשת ומתה לא יירשנה וכתב שם הה"מ ז"ל זה למד רבינו ממה שאמרו שאין לה כתובה כנזכר פי"א וכשם שאין לה כתובה ממנה כך אינו יורשה והשתא עם מ"ש רבינו ז"ל כאן אי איפשר לטעם זה דהא כתב כאן דאפי' נתפקחה אינו יורשה והא ודאי יש לה כתובה וכמ"ש רבינו שם ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה ואע"פ דכתב ה"ה בפי' רבינו ז"ל ברוצה לקיימה דוחק לומר דהכא איירי באינו רוצה לקיימה דמסתמא קאמר הכא וצ"ע וכן בש"ע אה"ע וסי' צ' ס"ג) וז"ל אבל הפיקח שנשא חרשת אפי' נתפקחה אחר שנשאת אם מתה לא יירשנה וכתב הב"ש שהוא מדברי הרמב"ם והח"מ כתב דדוקא אם לא נתייחד אינו יורשה:

וכיון שביארתי הירושלמי מעתה כל דברי הרמב"ם מבוארים בירושלמי מה שכתב (בפ"ב מה' אישות) אבל הפיקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה הוא כמו שמבואר בתחילת הירושלמי פיקח שנשא חרשת כו' ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה לזוק לו נכסי' וע"כ אין בה כח לזכות לו ירושתו והחרש שנשא פיקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נישאת וזיכתה לו ממונה הוא כמו שאומר הירושלמי שהיא רצתה לזוק לו בנכסי' ומה שהשיג שם הראב"ד על הרמב"ם וכתב המחבר הזה למד ירושה מדין כתובה כו' ועיי"ש ולפי מה שביארתי הוא מבואר בירושלמי מפורש:

וכן מה שכתב הרמב"ם בה' נחלות שאין הפקח יורש את החרשת שנשאה כשהיא חרשת אפי' נתפקחה אח"כ הוא ג"כ מבואר בירושלמי שהיא לארצתה לזוק לו נכסי' ומסיק הירושלמי דמיירי שנתפקחה אח"כ דבתר שעת נשואין אזלינן והיא לא היתה בת דעת בשעת הנשואין גם מה שכתב הרמב"ם דאם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ות"כ וכתובה מנה הוא נמי כמו דמסיק בירושלמי מחמת שהוא בן דעת והוא רוצה לזכות לה אך דאם לא נתפקחה הרי לא תיקנו לה כתובה ע"כ בעינן דווקא שנתפקחה אח"כ וע"כ אין צריך למה שנדחק המ"מ דמיירי דווקא ברוצה לקיימה אח"כ ואע"ג שיש לה כתובה אפ"ה אם נתפקחה אינו יורשה מחמת שהיא לא הי' בת דעת בשעת נשואין ולא זכתה לו ולא תלי ירושה בכתובה וזיל בתר טעמא דכתובה יש לה אם נתפקחה מפני שהוא הי' בן דעת אבל אינו יכול ליורשה מחמת שהיא לא היתה בת דעת אבל בכתובה יש לה מפני שהוא הי' בן דעת ודוקא אם נתפקחה וכמו שביארתי:

ומה שכתב הה"מ פי' ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה יש לה כתובה מנה ולמד זה ממה שאמרו ביבמות (ד' קי"ג) חרש ושוטה שנשאו נשים פיקחות כו' רצו לקיימם יש להם כתובה אינו שייך לדין זה דהתם דוקא אם רצה לקיימה אח"כ ולא מחמת הנשואין וזה שכתב הרמב"ם דאם כנסה חרשת ונתפקחה הוא מחמת הנשואין וכל זה הוא מחמת שנעלם מהם במחכ"ת הירו' כמו שביארתי:

וכעת נראה לי להגיה בירושלמי כך תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה ונתחרשה (והא דקאמר כנסה פיקחת ונתחרשה הוא מיותר) והא דקאמר ונתחרשה אח"כ הוא דאם לא נתחרשה אח"כ א"כ כיון שהיא קיימה אח"כ א"כ בא עלי' לאחר שנתפקחה וא"כ יש לה כתובה מנה מחמת שקיימה וכמו דאמרינן לקמן חרש או שוטה שכנסו פיקחות אעפ"י שחזר החרש ונתפקח שוטה ונשתפה אין להם כתובה רצה לקיימה יש לה כתובה מנה וע"ז אמר אעפ"י שכנסה חרשת ונתפקחה ואעפ"י שחזרה ונתחרשה ולא בא עלי' בשעה שנעשית פיקחת אעפ"כ יש לה כתובה מנה מחמת שהוא רצה לזוק בנכסיו ואעפ"י שבשעה שהיא חרשת אין לה כתובה וכמו דפריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה אעפ"כ מועיל לענין שאם נתפקחה אח"כ ואע"ג שלא בא עלי' בשעה שנתפקחה אעפ"כ הוא רוצה לזוק בנכסיו ע"כ מועיל לענין שאם נתפקחה אח"כ שיש לה כתובה:

[וע"ז אומר ר' יוסי לא אמר כן אלא, אלו מי שבא על החרשת שמא אין לה כתובה וגריס הק"ע שמא אין לה קנס (פי' וכיון שיש לה קנס יש לה כתובה) וכ' הק"ע ר' יוסי לא אמר כן ופליג אר' יוחנן ואהך ברייתא וקסבר אע"פ שהיא חרשת משעת נשואין ועד שעת מיתת בעלה יש לה כתובה. אך שהוא דוחק דר' יוסי יהא פליג על הא דאמרי' ביבמות (דף קי"ב) וחרשת מנלן דלית לה כתובה דתניא חרש ושוטה שנשאו פיקחות אע"פ שנתפקח חרש ונשתפה שוטה אין להם עליהם כלום רצו לקיימן יש להן כתובה ופיקח שנשא חרשת או שוטה אפי' כתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה לזוק בנכסיו טעמא דרצה הא לא רצה אין לה דא"כ ממנעי לה ולא נסב לה. וא"כ איך קאמר ר' יוסי דחרשת יש לה כתובה. ואפשר לומר דיש לה כתובה מפני שרצה לזוק בנכסיו ופליג אהא דאמרי' בירו' וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה וא"כ לא מהני הטעם מפני שרצה לזוק בנכסיו. וע"כ מוקי לה כשכנסה חרשת ואח"כ נתפקחה ונתחרשה אח"כ וכמו שביארתי דבכה"ג מהני הטעם דמפני שנתפקחה אח"כ מהני מה שכנסה בעודה חרשת מפני שרצה לזוק בנכסי' אבל לא בעודה חרשת. וע"ז אמר ר' יוסי לא אמר כן אילו מי שבא על החרשת שמא אין לה קנס וכיון שיש לה קנס יש לה כתובה וא"כ אמאי לא מהני הטעם מפני שרצה לזוק בנכסיו שיהיה לה כתובה אפי' לא נתפקחה אח"כ:

עוד נ"ל לפרש דהא דאמר ר' יוסי לא אמר כן אילו מי שבא על החרשת שמא אין לה כתובה (פי' דאמר דהא דמשני ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר דמיירי כשכנסה חרשת ואחר כך נתפקחה וחזרה ונתחרשה) (לפי מה שביארתי דהכי גרסינן תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה ונתחרשה. וביארתי הירושלמי דהא דקאמר ונתחרשה הוא דאלו"ה יש לה כתובה דהא בא עלי'. ע"כ אומר שנתחרשה אח"כ. ולכאורה לא הי' צריך לזה משנתחרשה אח"כ אלא אפי' לא נתחרשה וכ"ת א"כ תיפוק לי' דבא עלי' א"כ בלא"ה יש לה כתובה אך דאם הכתובה הוא מחמת שבא עלי' א"כ הית' בעולה מתחילה וא"כ אין לה רק מנה אבל אם יש לה כתובה מפני שרצה לזוק בנכסיו א"כ יש לה מאתים וא"כ למאי מוקי לה כשכנסה חרשת ונתפקחה וחזרה ונתחרשה אך איפשר לומר דבלא"ה חרשת אין לה אלא מנה וכמו שכתבו התו' בכתובות ודף ל"ו) בד"ה החרשת כו' ולר"י נראה לפרש הכא דאין להם טענת בתולין לפי שבחזקת מוכת עץ היא ואע"ג דכולהו חבוטי מחבטין מ"מ שאר נשים יש להם טענת בתולים מדלא קאמרי שהן מוכת עץ אבל הנך חרשת וסוטה דלא מצי אמרי בחזקת מוכת עץ נישאת כו' ולפר"י פריך שפיר דמדקאמר יש להם קנס אלמא לא חשבינן להו בחזקת מוכת עץ כו':

וע"כ אומר ר' יוסי לא אמר כן אלא דמתרץ דמיירי בנתחרשה ואח"כ נתפקחה וכ"ת א"כ תיפוק לי' דבא עלי' אח"כ וא"כ יש לה כתובה משום דבא עלי' אח"כ אין לה רק מנה. אבל אם ההתחייבות מחמת שהוא רצה לזוק מנכסיו א"כ יש לה כתובה מאתים אך הא חרשת בלאו"ה לית לה כתובה מאתים דבחזקת מוכת עץ נינהו וע"ז אמר ר' יוסי לא אמר כן אלא אטו מי שבא על החרשת שמא אין לה קנס (כצ"ל) וא"כ כיון שיש לה קנס בודאי לאו בחזקת מוכת עץ נינהו וא"כ יש לה כתובה מאתים וא"כ איפשר לתרץ דמיירי כשכנסה חרשת ואח"כ נתפקחה ויש לה מאתים דאילו בא על החרשת שמא אין לה קנס וכמו שכתבו התוס' בכתובות (ד' ל"ו) דמדקאמר יש להם קנס אלמא לא מחזקינהו להו בחזקה מוכת עץ:

וע"ז אמר ר' יודן וכי בקנס הדבר תלוי הרי בוגרת אין לה קנס וכתובתה מאתים הרי בתולה מן הנשואין יש לה קנס וכתובתה מנה וצריך לבאר דמהו החילוק שבתולה מן הנשואין יש לה קנס וכתובתה מנה והטעם הוא דכתובתה הוא רק מנה ובחזקת בעולה היא ואעפ"כ יש לה קנס והטעם מדלא טען שהיא בעולה וכמו שביארתי בספרי נחלת יהושע (ס' י"ד) מה שכתב המ"ל ברמב"ם (פי"א מה' אישות) דלהרז"ה חרשת ושוטה נמי אי לא טען יש להם קנס אליבא דר"י ולא שייך הכא מודה בקנס פטור דדווקא בעיקר הדבר אמרינן מודה בקנס פטור כגון באומר אנסתי בתי של פלוני אבל כשהאונס לא מפיה אנו חיין אף שהי' בידו לפטור באיזו טענה ולא טען חייב וזה פשוט וכן מוכח מדברי הרמב"ן שכתב דהכא בלא טען עסקינן אלמא דאע"ג דאי טען מהימן אי לא טען חייב:

[ובזה יתיישב מה שהקשה הק"ע על הא דאמרינן ר' יוסי לא אמר כן אלא אילו מי שבא על החרשת שמא אין לה קנס (כצ"ל) וכמו שהגיה הק"ע אמר ר' יודן וכי בקנס הדבר תלוי הרי בוגרת אין לה קנס וכתובתה מאתים כו' וכתב הק"ע תימא על המ"ל (פי"א מה' איסורי ביאה) שהאריך בדין זה ולא הביא דברי הירושלמי ולפי מה שביארתי שיטת הירושלמי דאיתא בירושלמי (פ"ד דשבועות ה"ד) ר"י הגלילי אומר מה ת"ל והוא עד או ראה או ידע כו' אלא בעדות שאיפשר להתקיים בידיעה שלא בראי' ובראיה שלא כו' תן לי קנס שהוא בידך והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי והעדים מעידין שנתחייב קנס אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ופתיתי אשה מימי והעדים מעידים שאנס אשה כו' אין ברתי' הוה אין אינש תורי ע"כ אלמא דלשיטת הירושלמי מתחייב קנס עפ"י עדים אע"פ שאין עדותן מספקת לחייבו קנס לזה דהא עדים מעידין רק שאנס אשה אחת ואינם יודעים איזה אשה והוא אמר שלא אנס אשה מעולם וא"כ נתחייב קנס ע"י דיבורו ובקנס ליכא לחייבו משום הודאתו דהא בעינן דווקא העדאת עדים וכמו שכתבו התוס' בכתובות (ד' ל"ג) דבמקום שאין הב"ד יכולים לחייבו אפילו לצאת ידי שמים פטור דאשר ירשיעון כתיב ואפ"ה מתחייב קנס עפ"י עדות זו:

אך מהש"ס דילן לא משמע הכי דהא איתא בפ"ד דשבועות (ד' ל"ד) ריה"ג אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת כו' ש"מ משביע עידי קנס פטר דאי כו' חייב נהי דידיעה בלא ראיה כו' ראיה כו' מדלא בעי למידע אי בתולה אי בעולה בעל וא"כ משמע דבקנס לא מתחייב אם היה מכחיש לגמרי והוא אומר שלא אנס אשה מימיו דאי היה מתחייב אכתי יכול להתקיים בראיה אלא ודאי דלשיטת הש"ס דילן בעינן דווקא שיתחייב ע"י עדים ע"כ לא מצטרף לזה מה שהוחזק כפרן ע"פ עצמו וכמו שכתבו התוס' בב"ק (ד' מ') אין דינו אלא כשהמית את האדם עפ"י עד א' או עפ"י בעלים מודה בקנס הוא וכתבו התוס' נראה דהוי מצי למיפרך אעד א' דאין לומר שלא יהיה מרשיע את עצמו כשמודה ואינו רוצה כו' ואע"ג דע"י העד בא עליה חיוב זה כו':

וא"כ אין מהירושלמי ראיה דאע"ג דהירושלמי סובר דחרשת יש לה קנס הוא מדלא טען שהיא מוכת עץ וע"כ מתחייב קנס דאיפשר לומר דהיינו דוקא לשיטת הירושלמי דמצרפין הכחשתו בקנס אבל לשיטת הש"ס דילן דלא מצרפין הכחשתו וא"כ איפשר לומר דלא מצרפין שתיקתו ג"כ וע"כ האריך בזה המ"ל אפי' לשיטת הש"ס דילן נמי מצרפין שתיקתו וע"כ מדלא טען שהיא מוכח עץ ע"כ יש לה קנס ודו"ק:

ובזה יתיישב הירושלמי (פי"ג דיבמות ה"ב) על דעתיה דר"א מהו שתמאן ותטול קנס ממנו (פי' לר"א דאמר אין מעשה קטנה אלא כמפותה כו') על דעתיה דר' יהושע מהו שתמאן ותטול קנס מאחר (פי' לר' יהושע שאומר דזכאי במציאתה כו' וא"כ בודאי דאינה נוטלת קנס אלא מהו שתיטול קנס מאחר) וזהו כב' הפירושים של רש"י ותוספות דאמרינן בכתובות (ד' ל"ה) הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי וכתבו התוס' פי' בקונטרס לפי שהיא בחזקת בעולה כו' ונראה לר"י דהכי פירושו אין לה קנס ולא פיתוי אם אנסה בעלה או פיתה אותה כשהיה תחתיה קודם מיאון אע"ג דכשמיאנה איגלאי מילתא שלא היה אשתו והירושלמי מיבעי' ליה אליבא דר' אליעזר אם יש לה קנס ממנו. דהוא סובר דאין מעשה קטנה כלום (וזהו כפירוש התוס' בש"ס דילן) דלר' יהושע מיבעי' ליה אם יש לה קנס מאחר (והוא כפי' הקונט' והק"ע האריך שם ונדחק שם והעיקר הוא כמו שביארתי:

אך יש להקשות דאמאי מיבעי' ליה לר' יהושע אם יש לה קנס מאחר הא היא בחזקת בעולה וא"כ איך יש לה קנס אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דהירושלמי לטעמיה דכיון שאינו טוען שמצא בעולה ע"כ יש לה קנס אף על גב שזה מצד שאינו טוען ולא מצד העדאת העדים אפ"ה יש לה קנס וכמו שהאריך בזה המ"ל ובפרט לפי שיטת הירושלמי דחייב בקנס אע"ג שבא מצד הצטרפות אמירתו אפ"ה חייב בקנס וכמו שביארתי ודו"ק ועיין לקמן (ה"ד) אמר ר' יודן וכי בקנס הדבר תלוי הרי בוגרת אין לה קנס כו' ושם ית באר עוד בזה]: