נועם ירושלמי על הוריות א:ב:ד

עוד שם כמאן דמר לא נדחית חטאתו מי מקבלה הימנו ימתין עד שיחזרו בהן ב"ד אלא כשהיה כהן עבד והקריב וכיפר הי' שמעון בן עזאי מי מקבלה הימנו ימתין עד שיחזרו בהן ב"ד ונראה לי שיש ט"ס ונתחלפו השורות וכצ"ל כמאן דמר לא נדחית חטאתו מי מקבלה הימנו ימתין עד שיחזרו בהן ב"ד הי' שמעון בן עזאי מי מקבלה הימנו ימתין עד שיחזרו בהן ב"ד אלא כשהי' כהן עבד והקריב וכיפר (פי' שמקשה אהא שאומר דלא נדחית חטאתו דמי מקבלה הימנו (והוא דהירושלמי סובר דהפלוגתא אם נדחית חטאתו היינו שהקריבו את החטאת בשעה שהורו ב"ד שחלב מותר ולא לענין אם יכול להקריב אח"כ כשחזרו בהם ב"ד וכמו דאיתא בזבחים (ד' י"ב) בעי ר' ירמי' אכל חלב והפריש קרבן והורה ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מי הוי דיחוי או לא והוא דאיפש' שסובר דכיון דהמתינו עד שחזרו בהן ב"ד א"כ איגלאי מילתא למפרע דל הוי דיחוי והדיחוי היינו רק עד שלא חזרו בהם ב"ד או שסוברהירושלמי דאין דיחוי לבעלי חיים וע"כ הא דפליגי היינו אם הקריבום בעוד שלא חזרו וע"כ מקשה הירושלמי מי מקבלה הימנו (פי' אם אכל תחילה קודם שהורו ב"ד שחלב מותר מי מקבלה אח"כ בשעה שהורו ב"ד שחלב מותר) וע"ז משני הי' שמעין בן עזאי (פי' ואמר שב"ד טועין בזה וע"כ צריך להקריב קרבנו) וע"ז פריך מי מקבלה הימנו ימתין עד שיחזירו בהן ב"ד (פי' דאפי' אם הי' שמעון בן עזאי אעפ"כ ימתין עד שיחזירו בהן ב"ד) וע"ז משני כשהי' כהן עבד והקריב וכיפר וע"כ פליגי בזה אם נדחית חטאתו או לא (אבל הש"ס דילן בזבחים (ד' י"ב) לא מקשה ע"ז מידי על הא דאמר בעי ר' ירמי' אכל חלב והפריש קרבן וחזרו בהן (פי' דהתם מיירי שחזרו בהן ומיבעי' ליה אם יכול להקריב אח"כ אם הוי דיחוי או לא ומשום דבעי אליבא דר' יוחנן שסובר דיש דיחוי לבעלי חיים (ועיין ברפ"ו דיומא בירושלמי ובספרי נועם ירושלמי שם):

עוד שם כמאן דאמר לא נדחית חטאתו תולדות הורי' כהורי' הורי' בהורי' מהו שיצטרפו האיך עבידא אכלו ציבור חלבים והפרישו קרבנותיהם אין תימר תולדות הורי' כהורי' ב"ד חייבין אין תימר אין תולדות הורי' כהורי' ב"ד פטורין:

והנה הפ"מ פי' בה בדוחק מאוד ע"כ נראה לי שהפי' הוא אם אכלו חלבים קודם שהורו ב"ד והפרישו קרבנותיהם שהפרישו חטאותיהם על שגגת חלב ואח"כ הורו ב"ד שחלב מותר וא"כ החטאות חולין הם כיון שהורו ב"ד דמותר לאכול ואין ב"ד מניחים אותם להקריב קרבנותיהם משום שהם חולין בעזרה ומותר לשוחטם בחוץ (כמו דאמרינן בירושלמי דשקלים (פ"ב ה"ג) הפריש חטאתו סבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב לא קידשה) ושחטו בחוץ וע"כ מיבעי' ליה כיון שאין עיקר ההוראה של ב"ד היה שיהא מותר להקריב שחוטי חוץ אלא דנולד מחמת הורי' שלהם שחלב מותר א"כ ממילא מותר להקריב אותם בחוץ אם חייבין ב"ד ע"ז דדילמא אין ב"ד חייבין אלא אם טעו בגוף ההוראה אבל אם החטא הי' ע"י מה שטעו בדבר אחר א"כ לא הוי כהורי' ב"ד ואין חייבין קרבן וזהו דווקא למ"ד דאין חטאתו נדחית ע"כ שייך למיבעי' אם תולדות הורי' כהוריי' משום דלאחר כך שידעו שטעו בהוריתם וא"כ הוי החטאות קדשים וא"כ הקריבו שחוטי חוץ וה"מ אם לא נדחית חטאתו אבל למ"ד דנדחית חטאתו אם כן ליכא למיבעי' כלל דאפי' לאחר שידעו שטעו עכ"ז לא הקריבו שחוטי חוץ דהא א"א להקריבם משום דהוי דיחוי וכיון דא"א להקריבם לא מתחייב כרת כמו דאמרינן בגיטין (ד' נ"ה) ואי אמרת יאוש כדי לא קנה כרת מאי עבידתי' ופי' רש"י הא קיי"ל הראוי' לפתח אוהל מועד חייבין עלי' בחוץ כו' וע"כ מיבעי' ליה דווקא כמ"ד ל נדחית חטאתו: