נועם ירושלמי על גיטין ה:א:ט

שם פשיטא דא מילתא מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת כפרנית שהיא נעשית מלוה משמטת ר' ירמיה, בעי אף למדת הדין כן מלוה שהיא נעשית כפרנית גובה כפרנית שהיא נעשית מלוה גובה בבינונית:

[והנה בספרי נועם ירושלמי (פ"ו דשביעית) הבאתי מה שכתב הרמב"ם הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמיטה והוא בכפירתו והודה אחר שעברה שביעית אין השביעית משמטתו וכתב הראב"ד הנה הוא סובר כו' דלא כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תלי' מילתא אלא או שפטרוהו ב"ד בשבועתו ונשבע קודם שביעית כו' שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן מתניתין דשביעית קשי' והשביעית משמטת את השבועה והוא עומד בכפירתו כו' עיין שם ולי נראה דהירושלמי אזיל לשיטתו דס"ל כמו דאמר רב הונא בב"ק (ד' ק"ו) דהאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדי' שהוא פטור שנא' ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ז דשבועות ה"א) רב הונא אמר אם כשנשבע הביא עדים היה עומדת באיבוס כבר גזלתי' שבועה וע"כ כיון שמן הדין קנה אותה בשבועה ואינו מחוייב לשלם רק מחמת שהודה אח"כ מחוייב לשלם קרן וחומש ואשם וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ו) אלא אמר רבא כל הודה לא שנא טוען טענת אבד כו' לא אמר רב דהא כתיב והתודה כו' וע"כ הוי כמו שחייבתו תורה לא מחמת מלוה ראשונה וע"כ אין שביעית משמטתן ועיין ק שם שהארכתי בזה]:

ולפי"ז יהי' הפירוש בירושלמי פשיטא דא מילתא מלוה שהיא נעשית כפרנית (פי' שנשבע על זה אינה משמטת) כפרנית שהיא נעשית מלוה משמטת, ולפי"ז יהי' הפירוש אם לא נשבע שאז לא קנה בשבועה והא דבעי ר' ירמי' אף למידת הדין כן מלוה שהיא נעשית כפרנית גובה (וצ"ל בעדיות) מחמת שזה אינה באה משעה ראשונה דהיינו מצד המלוה דהא כבר קנאו בשבועה והא דחייבתו התורה לשלם היינו מצד שהודה וע"כ גובה מן העדיות (וכה"ג אמרינן בירושלמי (פ"ד דכתובות ה"ב) ר' שמעון אומר במגבה הדבר תלוי ורבנן (כצ"ל) אמרי בעמידת ב"ד הדבר תלוי ר"ש עביד לה כמעשה ב"ד כו' על דעתי' דר"ש גובה בעדיות ופי' הק"ע ככל מעשה ב"ד כניזקין ודדמי להו) על דעתין דרבנן גובה בבינונית (ועיין מה שביארתי ע"ז פ"ד דכתובות שם) אבל כפרנית שהיא נעשית מלוה דהיינו בלא שבועה שאז לא קנה והחוב הוא מצד המלוה ע"כ גובה בבינונית:

והנה לשיטת הרמב"ם איפשר לומר דהא דאמר מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת והראב"ד הקשה עלי' מהא דתנן השביעית משמטת את השבועה יש לומר דהא דאמר מלוה ונעשה כפרנית אינה משמטת היינו דכיון שהוא כפר במלוה א"כ לא קרינן ביה לא יגוש דהא לשיטת הירושלמי וכן להש"ס דילן קודם שנתקנה שבועת היסת א"כ כופר בכל פטור לגמרי וא"כ לא קרינן בי' לא יגוש אבל כפרנית וחזר ונעשה מלוה דהיינו שבאו עדים קודם שביעית וע"כ משמטת ואף שהרמב"ם פסק (פ"ט דשביעית ה"ט) דהתנה עמו ע"מ שלא יתבענו שביעית משמטת. וכתב הרמב"ם דכיון שמוטל עליו לפרוע לצאת י"ש קרינן ביה לא יגוש היינו משום דמסתמא רוצה לצאת י"ש ע"כ הוי כמו לא יגוש אבל אם כפר א"כ אינו רוצה לצאת ידי שמים א"כ לא קרינן בי' לא יגוש והא דתנן השביעית משמטת את השבועה היינו במודה במקצת וא"כ כיון שיכול לכופו לישבע קרינן בי' לא יגוש וע"כ השביעית משמטת את השבועה

והנה מה שכתב הרמב"ם דהלוה לו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטת הוא מהירושלמי (פ"י דשביעית וכן בפ"ק דמכות) ר' בא בר ממל רב עמרם בשם רב המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו והא תנינן השוחט את הפרה וחילקה בר"ה ואמר ר"א דר' יהודה וראוי לתובעו בר"ה כו' דאמר ר"ב בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי להאמינו ומכיון שראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתן לו מעות וכאן הואיל וראוי ליתן ליה ולא נתן לו נעשית הראשונה מלוה וכבר השיג עליו הראב"ד דאתי כר' יהודה שאמר דהראשון ראשון משמט:

והנה בפי' דברי הירושלמי נדחקו בזה המפרשים המהרא"פ והפ"מ ול"נ שנתחלפו השורות וכצ"ל המלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו והא תני השוחט את הפרה וחילקה בר"ה וראוי לתובעו בר"ה (פי' וא"כ מוכח דאפי' מלוה את חבירו ע"מ שלא לתובעו שביעית משמטתו) ובכאן צ"ל ואר"א דר"י הוא כיי דאמר ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתן לו וכאן הואיל והוא ראוי ליתן לו נעשית הראשונה מלוה (פי' דר"א מדחה דלעולם ניתן לתובעו בר"ה ודר"י הוא) והוא כמו דמשני בשבת (ד' קמ"ח) דאמרינן מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בר"ה אם היה חודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט ואי לא ניתנה לתובעו אמאי משמט ומשני שאני התם דאגלאי מילתא דחול הוא וע"ז משני בירושלמי אמר ר"א דר' יהודה היא (פי' שהוא כמו דמשני בש"ס דילן שאני התם דאגלאי מילתא למפרע דחול הוא אך שקשה ע"ז דהא אמרינן בביצה (ד' ד') דשני ימים טובים של ר"ה הוי קדושה אחת וא"כ הראשון נמי יו"ט הוא) ע"ז אומר ר' יהודה היא והוא כמו דאמרינן בעירובין (ד' ל"ט) ר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין כו' ולא הודו לו חכמים וא"כ לר' יהודה הוי שני יו"ט של ר"ה נמי מחמת ספק (ועיין תוס' שם) וא"כ כיון דעברוה הוי יו"ט ראשון חול וע"ז אומר כיי דאמר ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתן לו מעות (פי' שאומר דבודאי אתי כר' יהודה דהא הא דחילקה בר"ה לאו מלוה וא"כ צריך לומר דאתי כר' יהודה דראשון ראשון משמט כיי דאמר ר' בא בשם ר"ז מכיון שהוא ראוי לתובעו כמו שהוא ראוי להאמינו ומכיון שהוא ראוי להאמינו כמו שהוא ראוי ליתן לו מעות וכאן הואיל והוא ראוי ליתן ולא נתן נעשית הראשונה מלוה (פי' לר"י דלא הוי רק משום ספק וע"כ כיון שעיברוהו א"כ הוי הראשון חול א"כ ראוי ליתן לו מעות וא"כ אין ראיה מהא דחילקה בר"ה) (וכן צריך לגרוס שם דקאמר ומפני שהוא מקיף ליה פעם שני' נעשית הראשונה מלוה אמר ר"א דר' יודה הוא וראוי לתובעו בר"ה ר' בא בשם ר"ז כו' (צ"ל) ג"כ תחילה וראוי לתובעו בר"ה וע"ז אמר ר"א דר' יהודה היא ר' בא בשם ר"ז כו' וכאן הואיל וראוי ליתן לו מעות נעשית ראשונה מלוה והוא דלר"י אמרינן דאיגלאי מילתא דחול הוא כמו דמשני בש"ס דילן בשבת (ד' קמ"ח) והיינו דווקא לר' יהודה (וע"כ השיג הראב"ד על הרמב"ם דהא אתי כר"י):

ואם נפרש הא דמלוה ונעשה כפרנית היינו משום דלא קרינן ביה לא יגוש אבל כפרנית ונעשית מלוה קרינן ביה לא יגוש. צריך לבאר דאיך יתיישב הא דבעי ר' ירמי' אף למדת הדין כן מלוה שהיא נעשית כפרנית (פי' כיון שכפר ע"כ לא הוי מלוה) גובה (פי' אפי' מזיבורית כיון דלא הוי מלוה) כפרני' שהוא נעשית מלוה גובה בבינונית וא"כ אם נעשית מלוה ע"י הודאתו א"כ הא קאמר דכיון דכפר לא הוי מלוה א"כ צריך לומר שנתברר ע"י עדים א"כ הוי כמו דהוה מלוה מעיקרא והא דאמר מלוה ונעשית כפרנית היינו אם הודה מעצמו וא"כ הוי כאלו מתחייב בעצמו ולא הוי מלוה כיון דכפר לו תחילה וא"כ לפי"ז צ"ל תחלה ג"כ דהא דאמרינן מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת היינו דוקא היכא שמתחייב ע"י הודאתו וע"כ אינה משמטת אבל כפרנית שהיא נעשית מלוה משמטת משום דכיון דבאו עדים אח"כ א"כ אתי לידי לא יגוש וא"כ תקשה על הרמב"ם דהא הרמב"ם כתב דאפי' באו עדים אח"כ ג"כ אינה משמטת ואיפשר לומר משום דהרמב"ם (ה' ט') לטעמי' דהמלוה את חבירו לעשר שנים אינה משמטת אעפ"י שהוא בא לידי לא יגוש הרי עתה אינו יכול ליגוש. והירושלמי לטעמי' דכיון דאתי לבסוף לידי לא יגוש קרינן בי' לא יגוש דאמרי' בירושל' (פ"ק דמכות) ר' יוסי בר בון המלוה את חבירו ע"מ שלא תשמטנו שביעית אין השביעית משמטתו והא תנינן בין נותנים מכאן ועדשלשים בין נותנים מכאן ועד עשר שנים ויש עשר שנים בלא שמיטה ומשני התם במלוה על המשכון משמע הא בלא"ה הוי אתי שפיר דהמלוה את חבירו לעשר שנים דאע"ג דהשתא לא הוי בלא יגוש מ"מ אתי לידי לא יגוש אבל הש"ס דילן במכות (ד' ג') קאמר ללישנא בתרא דשמואל דהמלוה את חבירו לעשר שנים דאין שביעית משמטתו ואף ע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן בי' לא יגוש וע"כ פסק דמלוה שהיא נעשה כפרנית אע"פ שבאו עדים אח"כ מ"מ שביעית אינה משמטתו משום דתחלה קודם שבאו עדי' אחר שביעית והוא כפר לא הוי בלא יגוש ודו"ק: