נועם ירושלמי על גיטין ד:ו:ב

שם (ה"ו) מתניתין המוכר את עבדו לעובד כוכבים או לחוצה לארץ יצא בן חורין כו' ובגמ' לעובד כוכבים אפי' בארץ ישראל מי משחררו רבו ראשון נותן דמיו והשני משחררו ובחו"ל אפי'ישראל נימר אם ידע רבו השני שניהם נותנים את דמיו ואם לאו הראשון נותן את דמיו והשני משחררו (ופי' הפ"מ לעובד כוכבים אפי' בארץ ישראל מי משחררו אם מכרו לעובד כוכבים אפי' בארץ ישראל קנסינן אותו כו' מי משחררו דקתני יצא בן חורין רבו ראשון נותן דמיו והשני משחררו וקשה דהא רבו השני אינו קונהו רק למעשה ידיו וכמו דאמרינן בגיטין (ד' ל"ז) רבו שני ממאן קני לי' משבאי שבאי גופי' מי קני לי' אין קני לי' למעשה ידיו וע' בתו' גיטין (ד' מ"ג) וא"כ כיון דלא קני לי' רק למעש' ידיו א"כ איך יכול לשחררו ובש"ס דילן בגיטין (ד' מ"ג) אמרינן תנו רבנן המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות וצריך גט שיחרור מרבו ראשון:

[ע"כ נראה לי (שט"ס) בירושלמי (וכצ"ל) לעובד כוכבים אפי' בארץ ישראל ובח"ל אפילו ישראל מי משחררו רבו ראשון נותן דמיו והשני משחררו נימר אם ידע רבו השני שניהן נותנים את דמיו ואם לאו הראשון נותן את דמיו והשני משחררו (פי' דקאי רק אהא דמכרו לחוצה לארץ) וע"ז בעי לה אם רבו הראשון נותן דמיו והב' משחררו. וע"ז אומר דאם ידע רבו השני קנסינן לרבו השני ג"כ ואם לאו אין קונסין רק לרבו הראשון וכן הגיה הק"ע) ובש"ס דילן בגיטין (דף סה) אמרינן אמר ליה אביי לרב יוסף מאי חזית דקנסינן ללוקח קנסינן למוכר ומסיק דהיכא דאיכא איסור' התם קנסינן וחולק על הירושלמי]:

עוד שם מי משחרר רב אמר בין רבו ראשון בין רבו שני עיין מה שביארתי בזה בספרי נועם ירושלמי (פ"ב דפסחים ה"א):

שם בירושלמי ברח מחוצה לארץ רשאי להחזירו (פי' שחולק על הא דאמרינן בש"ס דילן בגיטין (ד' מ"ה) אלא אמר ר' אחי ב"ר יאשי' בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר והירושלמי סובר דקרא מיירי כדתני לא ישבו בארצך כו') ברח מארץ לח"ל ר' יאשי' בשם ר' חייא אמר מותר כו' והנה הפ"מ נדחק בזה: ולי נראה כמו שפירש הקרבן עדה דזהו לענין אם ברח לח"ל אם רשאי למוכרו שם ואף על גב דאם יצא לח"ל מותר למוכרו אעפ"כ כיון דברח זה הוא מחמת שרצה לברוח מן רבו וע"כ לא איבד את זכותו וע"כ פליגי בזה ואמר ר' זעירא לא פליגין מ"ד מותר בלמוד לברוח לשם וע"כ איבד את זכותו ומותר למוכרו שם ומאן דאמר אסור בשאינו למוד לברוח לשם וע"כ אינו יכול למוכרו בחוצה לארץ א"ר יוסי ולא פליגין מאן דאמר מותר בשיכול להביאו משם וצ"ל מאן דאמר אסו' בשיכול להביאו משם וע"כ אינו יכול למוכרו בחוצה לארץ ומאן דאמר מותר בשאינו יכול להביאו משם וע"כ מותר למוכרו והוא כמו דאמרינן בגיטין (ד' מ"ד) עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו מותר ליטול את דמיו כו':