נועם ירושלמי על עירובין ז:י:ג

שם ר' יצחק בן חקולה בשם ר' יודן נסייא מערבין לאדם על כרחו ותני כן כופין בני מבוי זא"ז לעשות להם לחי וקורה ופריך והתני הרי שאמרו לו לערב והוא אינו ממאן נכנסין לביתו ומערבין לו היה ממאן אין כופין אותו (כצ"ל) וכתב הפ"מ וטעמא שאינו ממאן שלא אמר בהדי' איני רוצה בעירוב הא ממאן אין כופין אמר ר' יודן מתניתא דר"מ (פי' שסובר שאין מערבין לאדם אלא מדעתו וע"כ אין כופין אותו א"ר יוסי בר' בון תיפתר כדברי הכל שהיה צדוקי והנה הק"ע פירש דכיון שהוא צדוקי אף ע"י כפי' לא יבטל רשותו ושגה בזה הפי' הוא דצדוקי אינו יכול לערב וכמו דאמרינן בעירובין (ד' ס"ט) דאין ביטול רשות שלו מועיל וכן אמרינן בירושלמי (פ"ב דב"ב ה"א) א"ר יוסי בר' בון לא שאינו רוצה לערב אלא מנפש בישא לא בעי מערבא. פירוש שמודה בעירוב אלא מנפש בישא אינו רוצה לערב אבל אם אינו מודה בעירוב אין עירובו עירוב וא"כ למאי יכופו אותו:

וע"ז אומר השוכח ולא עירב בין שוגג בין מזיד ה"ז אוסר דברי ר"מ ר' יודן אומר מזיד אוסר שוגג אינו אוסר:

והנה הירושלמי הזה הוא תמוה מאוד והק"ע והפ"מ נדחקו בזה מאוד ע"כ נראה לי דיש (ט"ס) בירושלמי (וצ"ל) והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין שוגג בין מזיד ה"ז אוסר דברי ר"מ ר' יודן אומר מזיד אוסר שוגג אינו אוסר [והיינו מתניתין דתנן בעירובין (ד' ס"ט מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר דברי ר"מ ר' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר] וכמו שביארתי בירושלמי (רפ"ו ה"ב) וביארתי שם הירושלמי במה שכתבו התוס' בעירובין (ד' ס"ח) בד"ה למימרא דמי שנתן רשותו משמע לי' שנגמרה לגמרי מתנתו דהיינו כי החזיקו דאפקי אינהו ברישא מדלא קתני מי שביטל דמשמע אמירה בעלמא כו' וע"כ מדייק הירושלמי דמדקתני מי שנתן רשותו והוציא בין שוגג בין מזיד ה"ז אוסר דברי ר"מ ר' יהודה אומר במזיד אוסר ובשוגג אינו אוסר וקתני מי שנתן רשותו ולא מי שביטל רשותו משמע דבהא לא פליגי דיש לו ביטול רשות אלא דפליגי אם הוציא אח"כ כמו דאמרינן בירושלמי (ה"ד ושם) ר' אחא בר חיננא כל עמא מודיי שיש לו ביטול רשות מה פליגין לחזור בו ר"מ אומר מבטל רשותו ואינו חוזר בו. דבירושל' מגיה שם רמ"א אינו אוסר וכמו דאמר שם כיני מתניתין אינו אוסר ור' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר[ן:

והנה צריך להגיה בירו' שנתחלפו השורות וכצ"ל) אלא משום קנס [פי' דפליגי אם הוציא אם אוסר במזיד והיינו משום קנס דכיון דיש לו ביטול רשות א"כ לא פליגי רק בקנס וכמו שביארתי לעיל דשיטת הירוש' הוא משום קנס ולא כמו שפירשו התוס' על הא דאמרי בעירובין (ד' ס"ח) והכא דקנסו שוגג אטו מזיד קא מיפלגי דמר סבר קנסו שוגג אטו מזיד וכתבו התוס' לא שייך לקונסו שוגג אטו מזיד דעלמא דהכא לא קנסינן לדידיה מידי כו' אלא כלומר גזרו שוגג אטו מזיד והירושלמי ס"ל דמטעם קנס הוא ועיין ברפ"ד שביארתי שם שיטת הירו' שהוא מטעם קנס] וע"ז אומר אלא משום קנס וע"ז פריך מעתה הוא אסור וחבירו מותר ומשני מכיון שהיו יכולין לערב ולא עירב קונסין אותו (וכצ"ל) דהא הם יכולין לערב מע"ש ועל כן אם לא עירב ונתן רשותו קונסין אותו ובכאן צ"ל מערבין לו על כרחו (והוא ט"ס וצ"ל) ויערבו לו על כרחו דכיון דלא פליגי רק אם הוציא אח"כ אם חוזר בו מדקתני מי שנתן רשותו והוציא לכ"ע יש לו ביטול רשות וא"כ יערבו לו ע"כ. ונדחה התירוץ דמשני ר' יודן תפתר כד"ה שהי' צדוקי וא"כ צריך לומר דמתניתא דר"מ דסובר שאין מערבין אלא לדעתו ולפי"ז צריך לומר הא דתנן הרי שאמרו לו לערב והוא אינו ממאן מערבין לו. היינו אע"פ שלא אמר בפירוש שמערב אעפ"כ מערבין לו (ומה שכתב הפ"מ על כרחו הוא טעות) וע"ז פריך ולית לי' לר"מ זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו (פי' דהא דר"מ סובר דאין מערבין לו על כרחו היינו אם אמר בפירוש שאינו רוצה אבל בסתמא למה אין מערבין ועל זה אומר סבר ר"מ לית הדא זכו לא בעי בר נש יעול חברי' לביתי':