נועם ירושלמי על דמאי ז:ח:ג

דף ט"ז תני הי' לפניו חביות אחת של מעשר טבל טהור וא' של מעשר טבל טמא הרי זה מביא שני לוגין ונוטל מזו כדי תרומת מעשר משתיהם ומזו כדי תרומת מעשר משתיהם וחוזר ומגביה את הלגינין ואומר אם זהו טהור הרי עשיתי תרומת מעשר. ואם לאו לא עשיתי כלום. וחוזר ועושה כן וטובל ושותה דברי רבי ראב"ש אומר אינו טובל אלא לבסוף. פי' שאם הי' לפניו שתי חביות של מעשר טבל דהיינו מעשר שהוא טבול לת"מ. והוא רוצה להפריש וצריך להפריש מן הטהור. ע"כ מתנה בתנאי שאיזה שהוא טהור יהא תרומת מעשר על חבירו והא דקאמר דווקא בטבל הטבול לתרומת מעשר דבטבל הטבול לת"ג בעינן שיהא מפריש מן המוקף. ואינו יכול להפריש מן הטהור על הטמא. משא"כ בת"מ דת"מ לא בעינן מן המוקף וגם יכול להפריש מן הטהור על הטמא כמו דתנן (פ"ב דביכורים) דניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף:

וע"כ פליגי רבי וראב"ש דרבי סובר דטובל ושותה דבנתים צריך לטבול דילמא שתה חולין טמאים ואח"כ נפסל טומאת הגוי' ראב"ש אומר דא"צ לטבול רק בסוף דספק רבנן לקולא ומה שכתב המפרש מהרא"פ דזה תלוי אם טומאת משקין דאורייתא או דרבנן שגה בזה רק דפליגי בטומאת גוי' שהיא ודאי דרבנן כמו דאמרינן ביומא (דף ע"ט) ועיין בבכורות (דף י"ג) התירו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור ע"ש גם מה שכתב המפרש דאף לרבי אין צריך רק טבילה אחת הוא טעות דודאי צריך טבילה לבסוף ג"כ אם רוצה לאכול תרומה ובתוספתא דדמאי איתא שותה מזה וטובל ושותה מזה וטובל ושותה משניהם כאחת וטובל והוא אליבא דרבי:

ואמרינן שם מ"ט דרבי אני אומר שמא שתה משקין טמאים תחילה ומ"ט דראב"ש אני אומר שמא שתה משקין טמאים בסוף הכל מודים בשותה משקין טמאים שהוא אסור לאכול אפי' ספק תרומה [פי' כיון שעיקר הספק הוא בתרומה שהוא דאורייתא אעפ"י שטומאת הגוי' הוא דרבנן כמו דאמרינן ביומא (דף פ') הנח לתרומת הגוי' דלאו דאורייתא הוא] (ודלא כפי' המפרש שתלוי בטומאת משקין לטמא אחרים אם הוא דאורייתא) אעפ"כ כיון שעיקר הספק הוא בתרומה ע"כ אוסר. ספק משקין כל עמא מודו שהוא מותר לאכול אפי' תרומ' ודאי פי' דהטעם כיון שטומאת גוי' הוי מדרבנן ע"כ ס' משקין מותר אלא כי אנן קיימין בהדא מתניתין מ"ט דראב"ש מאחר שע"י זה וע"י זה נתבררה הטומאה טעון טבילה. והוא תמוה דהא לראב"ש ודאי ניחא מה שצריך לטבול בסוף שאז הוא טמא ודאי אלא שצריך לתרץ אליבא דרבי כיון שאומר תחילה דכל עמא מודו דבספק משקין מותר לאכול אפי' תרומה ודאי א"כ מ"ט דרבי וע"כצריך לגרוס מ"ט דרבי ובכאן נתחלפו השורות בט"ס וצריך להגיה כמו שאבאר):

וע"ז אומר מ"ט דרבי מאחר שע"י זה וע"י זה נתבררה הטומאה טעון טבילה פי' דזה חמור מספק משקין דהוי קצת כעין הוכח שאם שתה משניהם הוי טמא ודאי והוי כמו ספק טומאה מוכחת וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דעירובין ה"ד) תמן תנינן ספיקו טהור ור' יוסי מטמא והוא כמו דאמרינן בעירובין (דף ל"ה) בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון שאכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאים כו' ספיקו טהור ור' יוסי מטמא אמר ר' יונה לא טימא ר' יוסי אלא משום הוכח (פי' כיון שהי' טמא מתחילה אמר ר' יונה ואפי' מקום אחר ר' יוסי מטמא כו' ע"ש] וע"כ הכא נמי מאחר שע"י זה וע"י זה נתבררה הטומאה טעון טבילה

ואח"כ צריך לגרוס מ"ט דראב"ש ופי' דהא הכא הוי כמו הוכח וכמו דאמרינן בנדה (דף ז') בהוכחות שנינו ע"ז משני בשותה פחות מרביעית ואח"ז צריך לגרוס מ"ט דרבי שלא יבוא לידי רביעית פי' דחיישינן שלא יבוא לידי רביעית [ועיין בכריתות (דף י"ג) אלא אמר רבא היינו טעמא דבנה טהור דספק ינק כשיעור ספק לא ינק ואם תמצי לומר ינקו ספק ינקו בכדי אכילת פרס [וע"ז פריך ולית ליה לרחב"ש שלא יבוא לידי רביעית אמר ר' יוסי ב"ר בון אין לך אלא כהדין פיתרא קדמי' דרבי חשש שמא שתה משקין טמאין בתחילה וראב"ש חשש שמא שתה משקין טמאין בסוף (פי' דרבי חושש אפילו לא מחמת טעם דהוי כמוכח אלא דרבי מחמיר אף בספק דרבנן [וכמו דאמרינן בירושלמי אמר ר' יונה לא טימא ר' יוסי אלא משום הוכח (פי' בטומאה קלה כגון שאכל אוכלים טמאים ושתה משקין טמאים וספק טבל וספק לא טבל וא"כ יש בזה הוכח שתחילה הי' טמא) אמר ר יונה ואפי' מקום אחר פי' אפילו שלא במקום הוכח שהס' הוא בעצם אם אכל אוכלים טמאים או שתה משקין טמאים והטעם איפשר לומר כמו דאמרינן בעירובין (דף ל"ו) קשי' דר' אדר' יוסי אמר ר"ה ב"ר חיננא שאני טומאה הואיל ואית לה עיקר מן התורה וכמו שאמר שם בירושלמי ואפילו כמאן דאמר תמן טמא מודי הוא הכא שמותר פי' דהחילוק הוא דטומאה יש לה עיקר מן התורה משא"כ עירובין כו' ע"ש וע"כ מחמיר רבי וחייש שמא שתה משקין טמאים בתחילה וראב"ש אינו חושש דלא מחמיר בטומאת הגוי' שהיא מדבריהם ע"כ לא חשש שמא שתה משקין טמאים בתחילה ודוק: