נועם ירושלמי על דמאי ד:ג:ג

תני הנאמן לשני נאמן לראשון דברי ר' אליעזר וחכ"א הנאמן לראשון נאמן לשני הנאמן לשני אינו נאמן לראשון. מה טעם דר"א משום שאינו חשוד להקדים או משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון. והתנן ר' אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי הא שני צריך מה אם שני שאין לרבו טובת הנאה צריך להפריש ראשון שיש לרבו טובת הנאה לא כש"כ: הנה המפרש מהרא"פ נדחק בזה מאוד. ולי נראה שהפי' הוא דמיבעי לי' מה טעם דר"א משום שאינו חשוד להקדים או משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון משום דטעמא דרבנן ניחא דקאמר הנאמן לראשון נאמן לשני והנאמן לשני אינו נאמן לראשון. דהטעם הוא משום דהנאמן לראשון דכיון שמפריש מעשר ראשון שצריך ליתן ללוי. א"כ בודאי יפריש מעשר שני ג"כ. דהא מ"ש הוא לעצמו אלא שצריך לאוכלו בירושלים. אבל הנאמן לשני אינו נאמן לראשון. דשני הוא מפריש שהוא לעצמו. אבל ראשון לא יפריש שצריך ליתנה ללוי. וע"ז אומר מה טעם דר"א משום שאינו חשוד להקדים. דכיון שהוא מפריש מעשר שני להוליכה בירושלים מסתמא אין בזה עבירה. או שהטעם משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון (פי' דכיון שאנו רואים שהפריש שני מסתמא מפריש ראשון ג"כ. דכיון שאינו חשוד על זה אינו חשוד על זה ג"כ [אעפ"י שמ"ש הוא לעצמו והמ"ר צריך ליתנה ללוי אפ"ה נאמן]:

וע"ז אומר והתנן ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי הא שני צריך. (פי' הא שני צריך בהשנה שנוהג מ"ש צריך להפריש מ"ש. אע"ג שעל מעשר עני אינו חשוד לר"א. אעפ"כ שני צריך. אלמא דלא אמרינן כיון שנאמן על מעשר זה נאמן על מעשר זה. והטעם משום דמעשר עני מפריש שהוא מותר לזרים. וע"כ מפריש ומעכב לעצמו. משא"כ מעשר שני שצריך לטרוח להביא לירושלים. אבל בגבולין אסור לאכול יכול להיות שאינו מפריש. וא"כ מוכח דר"א אינו סובר דכיון דנאמן למעשר זה נאמן על זה כיון שיש לומר דמעשר עני מפריש שהוא לעצמו מיד ומותר לאכול משא"כ במ"ש:

וע"ז אומר מה אם שני שאין לרבו טובת הנאה צריך להפריש ראשון שיש לרבו טובת הנאה לא כש"כ. והפי' הוא מה אם שני שאין לרבו טובת הנאה אם לא יפריש דהא אפי' אם מפריש הוא לעצמו אעפ"כ לא מחזקינן ממעשר עני למ"ש דהא לר"א נאמן למעשר עני ואינו נאמן למ"ש. ראשון שיש לרבו טובת הנאה (פי' אם לא יפריש דהא לא יצטרך ליתן ללוי כש"כ דלא אמרינן דכיון שהוא נאמן למ"ש נאמן למעשר ראשון). אלא בודאי הטעם דכיון שהוא מפריש מעשר שני אינו חשוד להקדים. וע"כ נאמן על מ"ר ג"כ אבל מעשר עני אע"ג שהוא נאמן עלי' לר"א אעפ"כ במעשר שני בשנים שנוהג בהם מ"ש אינו נאמן כיון שאינו דומה זה לזה. וכמו דאמרינן במכות (ד' י"ד) והכא בהא קא מיפלגי מר סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני של דמאי כיון דממונא הוא אפרושי מפריש ופי' רש"י לא נחשדו דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש אפרושי מפריש לי' לאפקועי טיבלי' נהי דמעשר ראשון לה מפריש דסבר אי מפרישנא לי' בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיני' שהוא במיתה ונותנה לכהן. ומעשר שני נמי אי מפרישנא לי' בעינא לאסוקיה ומיכליה בירושלים. ובנדרים (ד' פ"ד) איתא א"ל אביי דכ"ע ספיקו טובל ור"א ורבנן בהא קא מיפלגי ר"א סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני כיון דאלו מפקר נכסי' והוי עני ושקיל לי' הא לית לי' פסידא. ורבנן סברי נכסי לא מפקר אינש דמירתת דילמא זכי בהו אינש אחרינא הילכך נחשדו. ואיפשר לומר דב' הנוסחות בהא דאביי תלוי במה שביארתי בירושלמי (ספ"ק דפיאה) אם מפקיר ואח"כ זוכה אם צריך להפריש מעשר עני כיון דאמרינן בגיטין (ד' י"ב) להזהיר עני על שלו ואי אמרינן דכיון שנטלו מן ההפקר א"כ הוי כאחר הזוכה במעשר עני דיכול לזכות והכא נמי כיון דמפקר נכסי' הוי עני והוי כעני אחר הזוכה במעשר פני ודוק: