נועם ירושלמי על חלה ג:ה:ט

שם והא תנינן ואם לאו מוציא מא' על הכל א"ר יוסי כל עמא מודו שמפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' כו' ולכאורה אמאי לא משני דטעם כעיקר דאורייתא וכן משמע בטור (ס' שכ"ד) מה שהביא הב"י המ"כ שאלה על האופה כו' אם מותר להפריש מעיסה שלא הורמה חלתה החייבת בחלה ע"ז ונפטר ג"כ טעם העיסה הנכנס בבשר כל שאלתך משנה שלימה היא דתנן הנוטל שאור מן העיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך העיסה שהורמה חלתה דמפריש ממקום אחר אין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דטעם כעיקר דאורייתא. ולא דמי להא דמנחות (דף ל') וכן כתב הר"ש שאין השאור בטל בעיסה דטעם כעיקר מדאורייתא הנה משמע דהוא משום טעם כעיקר דאורייתא אבל שיטת הירושלמי הוא משום דלר"י ניחא דטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא ולא אמר דהוא משום טעם כעיקר דאורייתא והוא כמו שביארתי לעיל (פ"ק דחלה) דהירושלמי ס"ל דטעם כעיקר דרבנן וע"כ מקשה לר"ל דס"ל דטבל בטל ברוב:

וע"ז אומר אמר ר' יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' (פי' דר"ל נמי סובר דצריך להפריש רק שסובר דטבל בטל ברוב מדאורייתא אבל צריך להפריש מדרבנן):

ולפי"ז צריך לומר דלר"ל הא דתנן ומפריש עליו ממ"א הוא כמו דתני בתוספתא והביא לעיל בירושלמי תני ואם לאו מביא ד' רבעין ומשיך וזהו פירושא דמתניתין דתנן אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון וא"כ ניחא דאין זה כמפריש מן החיוב על הפטור כיון דאין בו רק ד' רבעים וע"י הצירוף לא הוי רק מדרבנן כיון שהטבל בטל ברוב לר"ל או דאם נאמר דלא הוי פירושא דמתניתין ומילתא באנפי נפשא היא איפשר לומר דיפריש ממ"א הוא ע"י עיסת הנשוך ור"ל לטעמי' דס"ל לעיל בירושלמי דנשוך דרבנן הוי ג"כ דרבנן ע"כ יכול לפטור נמי הא דשאור שנתערב בעיסה דהוי ג"כ דרבנן אבל ר' יוחנן לטעמי' דס"ל דטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא לשיטת הירושלמי ע"כ יפרש דיפריש עלי' ממ"א היינו בעיסה שמחויבת מדאורייתא או אפילו מעיסה שנתחייבת ע"י נשוך דר' יוחנן לטעמי' דנשוך הוא מדאורייתא כמו דאמרינן בירושלמי שם:

והנה עדיין צריך ביאור במאי פליגי ר' יוחנן ור"ל אם הטבל בטל ברוב ותחילה רצה לומר דפליגי אם הטבל בטל ברוב דלר"ל מותר ואח"כ מסיק דאמר ר' יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' ואח"כ אמר ר' בא מה פליגין ר"י ורשב"ל בטבל שנטבל ד"ת אבל בטבל שנטבל מדבריהם כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב וכבר הקשיתי במ"א והבאתי ראי' מהירושלמי דס"ל דדשיל"מ אף בדרבנן לא בטיל וכמו דאיתא בירושלמי (ריש ביצה ה"א) נתערבה א' באלף כולן אסורות מה כמ"ד ספק הכן אסור אפי' כמ"ד שהוא מותר מודה הוא הכא שהוא אסור נשרו ספק מאתמול נשרו ספק מהיום נשרו ברם הכא יש כאן לאסור והיא מוכחת על כולן ק בירושלמי (סוף ביצה) באר שבין ב' תחומין כו' ובלבד שלא יהי' המים נמשכים לכאן ולכאן אמר ר' יהודא החמירו בדבריהן יותר מד"ת אמר ר' חנינא ולא מין במינו הוא אלא החמירו בדבריהם כד"ת וביארתי שהטעם משום דהוי דשיל"מ וא"כ משמע דאפי' בדרבנן נמי לא בטיל משום דהוי דשיל"מ וא"כ אמאי קאמר דבטבל שנטבל מדבריהם כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב:

ע"כ נראה לי דעיקר הפלוגתא דכל ענין שהטבל הוא דבר שיש לו מתירין הוא משום שאיפשר להפריש עלי' ויהי' מתוקן אבל אם נאמר דהטבל בטל ברוב א"כ אין שייך שיכול להפריש עליו דכיון שהוא בטל ברוב הוי כמאן דליתא כיון שנתבטל וא"כ אינו מועיל ההפרשה דהא כה"ג קאמר לעיל בירושלמי (דף ח') א"ל וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עלי' ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (פי' שאומר דמאי מיבעי לי' בקומץ אם הקומץ יכול להתיר את השירים שכבר נתבטלו ברוב א"כ איך יכול להפריש תרומה על טבל שנתבטל ברוב כו' וכבר ביארתי כל זה לעיל וע"כ סובר ר' יוחנן דתפשינן צד השני דכיון דאי אמרינן שלא יתבטל מצד דהוי דשיל"מ שיכול להפריש עלי' א"כ ממילא לא בטל ור"ל סובר דאדרבא תפשינן צד השני לקולא דכיון דלע"ע הוא בטל וא"כ אינו מועיל ההפרשה א"כ ממילא לא הוי דשיל"מ:

וע"כ מיבעי לי' בנדרים (פ"ו ה"ד) אלו נדרים מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מיעבדינן כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמרו אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא דלכאורה צריך להבין דמאי תלוי בהא דזקן עוקר את הנדר מעיקרו אך אי אמרינן דאינו עוקרו אלא מכאן ולהבא א"כ איפשר דלא הוי דשיל"מ דעל מה תחול ההתרה כיון שכבר נתבטל וא"כ איפשר לומר בהיפוך לקולא כיון דאם נאמר שנתבטל א"כ ממילא אין לו התרה כמו שאם אכל דאין מועיל ההתרה אלא משום דאי בשוגג מחוסר קרבן או במזיד מחוסר מלקות כמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ח) ע"ז אומר מסתברא מיעבדינן כדבר שיש לו מתירין משום שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו וא"כ מועיל ההתרה על למפרע שתחילה היה בעין או אינו עוקר אלא מכאן ולהבא דמ"מ כיון שכעת נתבטל א"כ אדרבא תפשינן צד השני לקולא דלא הוי דשיל"מ:

וע"כ אומר דפליגי דווקא בטבל דאורייתא. אבל בטבל דרבנן כ"ע מודו שהטבל בטל ברוב דבדאורייתא כיון דס' לחומרא ע"כ תפשינן צד השני לחומרא כיון דאם נאמר שלא נתבטל יהיה דבר שיל"מ. וע"כ הוה דבר שיל"מ משא"כ בדרבנן דספיקו לקולא ע"כ תפשינן צד השני להקל. אך זהו דווקא במה דדשיל"מ שלו תלוי במעשה אבל ביום טוב דהוה ממילא דשיל"מ לאחר יום טוב ע"כ אפי' בדרבנן נמי אמרינן דהוי דשיל"מ:

ובזה ביארתי במקום אחר על הא שכתב הרמב"ם (פט"ו מה' מאכלות אסורות (ה' י"ב) נראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין אם נתערב שאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהי' זה שיש לו מתירין חמור מטבל כו' וכתב הראב"ד משנה שלימה היא ועיין בכ"מ וכתב שהוא מדאמרינן בירושלמי אלו נדרים מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין כו' ודאי מתניתין עביד לון כדבר שאין לו מתירין (כצ"ל) דתנינן תמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסור תיפתר במין בשאינו מינו בדבר שיש לו מתירין. וא"כ מוכח מהמשנה ומהירושלמי דדבר שיל"מ לא הוי רק כמין במינו:

ע"כ נראה לי שמהירושלמי אין ראי' דלשיטת הירושלמי אין הטבל בטל ברוב מדאורייתא. והטעם משום דהוי מין במינו כמו שכתב הר"ן כיון שיש לו מתירין א"כ כיון שהאיסור יכול להיות היתר ע"כ הוי כמין במינו. וא"כ במין בשאינו מינו ודאי לא הוי דשיל"מ. אבל אי הטעם דעד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהית' איפשר דאפי' במין בשאינו מינו ג"כ דמ"מ יש הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.

וכ"ת א"כ קשה ממתניתין דתנן שהנודר מן הדבר כו' אם יש בו בנ"ט א"כ מוכרח לומר דמיירי דווקא במין בשאינו מינו ואיפשר לומר כמו שכתב הרמ"א (ס' ק"ב) הא דדשיל"מ לא בטל היינו דווקא אם האיסור בעין כו' אבל טעמו בטל. והקשה הש"ך מהירושלמי דמשני במין בשאינו מינו ואמאי לא קא משני דמיירי דאין בו רק טעם. וע"כ לאאמרינן דהוי דבר שיל"מ. אך הירושלמי לטעמי' דהא דדשיל"מ לא בטל הוא מדאורייתא דהוי כמין במינו ואפי' לרבנן. וא"כ במין במינו לר' יהודא לא בטל אפי' בטעמא. וא"כ הוא הדין בדבר שיש לו מתירין. וע"כ לא משני דכיון דלא הוי בעין לא הוי דשיל"מ. אבל לשיטת הש"ס דילן דהטעם הוא רק מדרבנן משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"כ לא החמירו רק בממשות האיסור בעין. אבל לא בטעמא. וא"כ לא קשה על הרמב"ם שכתב דנראה לי כו' דמהירושלמי אין ראי' דס"ל דשיל"מ הוי דאורייתא וע"כ מחלק בין מין לשאינו מינו:

ובזה ניחא נמי אף לפי מה שביארתי במ"א סוף ביכורים דהירושלמי ס"ל הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר נמי אעפ"כ ניחא דמשני במין בשאינו מינו א"כ ליכא הטעם דהוי דאורייתא דהוי כמין במינו דכיון דבעצם לא הוה מינו א"כ ודאי לא הוי כמין במינו וכ"ת הא איכא הטעם מדרבנן דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"כ איפשר לומר דלגבי דרבנן איפשר לומר דכיון דאין כאן רק טעם בלבד וע"כ לא הוי דבר שיל"מ וא"כ מהירושלמי אין ראי' ומן המשנה ג"כ אין ראי' ע"כ כתב הרמב"ם דנראה לי שאפי' דשיל"מ שלא במינו בטל והביא ראי' מטבל כו' וא"כ מוכח דאפי' לפי הש"ס דילן לא אמרינן דדשיל"מ לא בטל רק במין במינו אבל ולא במין בשאינו מינו דכיון דבטל באינו מינו לא אמרינן הטעם שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ועל כן כתב ונראה לי ודוק]:

שם אפילו תימר השיכו בידו הוא המחלוקת דאמר רשב"ל בשם חזקי' טבל בטל ברוב וכן ר' יוסי ב"ר נהוראי טבל בטל ברוב וא"ר יוחנן אין הטבל בטל ברוב כו' והא תנינן אם לאו מוציא מא' על הכל אמר ר' יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני'. מאן דאמר טבל בטל ברוב ארימה ונפלה לאתר חורן אינו חושש להפרשה שני' מ"ד אין הטבל בטל ברוב ארימה ונפלה לאתר חורן חושש להפרשה שני' ופי' המפרש לר"ל דס"ל שכבר נתבטל הטבל ואין כאן חשש תרומה דאורייתא אינו חושש להפרשה שני' משום דימוע דקיי"ל דצריך להעלות כשיעור שנפל ולר"י דס"ל שלא נתבטל ויש לחוש דילמא הפרשה ראשונה תרומה מעלי' הוי ונעשית החולין השני' דימוע וצריך לחזור ולהפריש מהם.

ולי נראה דזהו דוחק לפרש דהפרשה שני' היינו מה שמעלין את המדומע בא' ומאה וע"כ אלולי מסתפינא הייתי אומר שיש ט"ס בירושלמי ארימה ונפלה לאתר חורן (וכצ"ל ארימה לאתר חורן או ארימה מאתר חורן דהיינו שהפריש ע"ז מטבל דאורייתא (וכצ"ל) מאן דאמר אין טבל בטל ברוב ארימה מאתר חורן אינו חושש להפרשה שני' (פי' שא"צ להפריש על התרומה שהפריש דהוי מחיוב דאורייתא על חיוב דאורייתא מאן דאמר אין הטבל בטל ברוב (וצ"ל הטבל בטל ברוב) ארימה ונפל לאתר חורן חושש להפרשה השני' וכמו דאמרינן (בפ"ה דדמאי) מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומות ומעשרות (ואם הגירסא ארימה לאתר חורן שהפריש מזה על תרומה דאורייתא א"כ לר"י דס"ל דאין הטבל בטל ברוב א"צ להפרשה שני' אבל לר"ל דס"ל דהטבל בטל ברוב. א"כ הוי כמו משאינו נקוב על הנקוב דהוי תרומה ויחזור ויתרום וע"כ חושש להפרשה שניה:

אך עכ"ז נראה לי שהגירסא הוא א"ר יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' מאן דאמר טבל בטל ברוב ארימה מאתר חורן אינו חושש להפרשה שני' (וצ"ל חושש להפרשה שני') ומ"ד אין הטבל בטל ברוב אינו חושש (פי' דלמ"ד דהטבל אינו בטל ברוב א"כ אם הרים עלי' מאתר חורן הוי תרומה דאורייתא וע"כ אין צריך להפריש עלי' אבל למ"ד דהטבל בטל ברוב א"כ טבל זה מתוקן דאפי' אי אמרינן דהטבל בטל ברוב מדאורייתא והוא הפריש ע"ז מטבל גמור אעפ"כ הטבל מתוקן נתערב אלא שהתרומה לא תאכל עד שיוציא עליו תרומות ומעשרות וכמו דאמרינן (ספ"ה דדמאי) לענין אם תורם מן הנקוב על שאינו נקוב דהוי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומות ומעשרות:

וע"כ לא קאמר הירושלמי הנ"מ בקיצור לענין אם יכול להפריש מזה על מקום אחר דלר' יוחנן דאמר דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא א"כ יכול להפריש מזה על טבל גמור. אבל לר"ל דס"ל דהטבל בטל ברוב מדאורייתא רק שצריך להפריש מדרבנן וא"כ אינו יכול להפריש מזה על טבל גמור היינו משום דאינו יכול להפריש מזה על מקום אחר משום דאין בילה וא"כ שמא יעלה בידו מן החולין וע"כ אמר הנ"מ דאם הפריש ע"ז מאתר חורן דהיינו מטבל גמור דלר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא א"צ להפרשה שני' דהיינו להפריש עליו תרומות ומעשרות ולר' דס"ל דהטבל בטל ברוב מדאורייתא צריכה להפרשה שני' דהיינו שלא תאכל עד שיפריש עליו תרומות ומעשרות [וכמו שכתב המ"ל (רפ"ה מה' תרומות) דמן החיוב דתורה על החיוב דרבנן אינו חוזר ותורם שכבר נפטר הטבל דרבנן במה שתרם הטבל דאורייתא וכן כתבו התוספות (ביבמות ד' פ"ט) עיי"ש ועיין ביו"ד (סי' שכ"ד) בהגהה שם האופה כו' כתב הט"ז עיקר חידוש דין זה דלא תימא כיון שאין בבשר רק טעם דמי למפריש מן החיוב על הפטור ולא מהני הפרשה כו' ודוק:

ועוד נראה לי לומר דע"כ לא קאמר הנ"מ דהיינו אם יכול להפריש מזה על טבל גמור דלר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא יכול להפריש מזה על טבל גמור ולר"ל אינו יכול להפריש מזה על טבל גמור הוא כמו שביארתי לעיל בירושלמי על הא דר' בון ב"ר חייא בעי קומי ר' זירא מנחה שנתערבה בחולין קומץ ומתיר את השירים לאכילה עיין שם שהארכתי בזה על הא דאמרינן התם לית הדא דר"ז תתובה על דר' בון ב"ר חייא מה בין מוציא ממנו עליו מה בין מוציא ממנו למקום אחר ואמר בשעה שהוא מוציא ממנו עליו (וכצ"ל לפי מה שהגהתי שם) הואיל ואותו הטבל יכול להעשות חולין כיוצא בו אינו בטל (פי' כיון שהטבל דהיינו שאור שלא הורמה חלתה יכול להעשות חולין כיוצא בו דהיינו כמו החולין שנפלו בו ע"כ אינו בטל) וע"כ יכול להפריש בשעה שהוא מפריש ממנו על מקום אחר הואיל ואותו הטבל כו' (והוא ט"ס וצ"ל בשעה שהוא מפריש ממנו על מקום אחר (וצ"ל לפי הגהתי שם) הואיל ואין אותו הטבל ראוי להעשות כיוצא בו (פי' דכיון שנעשה תרומה וא"כ אינו דומה לחולין שנפל בו חולין שבו מבטלין אותו) (פי' וע"כ חולין שבו מבטלין אותו דלא הוי כמין במינו שאפילו חכמים יודו בזה דאינו בטל דכיון שמפרישה תרומה על מקום אחר א"כ אינו דומה לחולין שנתערבו וא"כ אם מפריש תרומה א"כ בטל דאינו דומה לחולין שנתערבו בו ועל כן אינו יכול להפריש ממנו על מקום אחר). ועיין שם מה שביארתי בארוכה:

וא"כ כיון שנתבאר שיטת הירושלמי דהא דטבל אינו בטל ברוב הוא מטעם דיכול אתה להפריש עליו ויהיה חולין אך זהו דווקא אם מפריש עליו וע"כ נעשה חולין אבל להפריש מזה על מקום אחר אינו יכול דכיון שנעשית תרומה לבסוף א"כ אינו דומה הבטל להמבטל א"כ צריך שיבטל ברוב. א"כ הא דטבל אינו בטל ברוב היינו משום שיכול להפריש עליו ממקום אחר ודווקא אם מפריש עליו ממקום אחר וא"כ נעשית חולין בפועל אח"כ אבל להפריש מזה על מקום אחר לא דא"כ נעשית תרומה וא"כ הוי מין בשאינו מינו ודוק:

וע"כ ניחא שפיר הא דקאמר הכא א"ר יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' ומ"ד אין הטבל בטל ברוב ארימה ונפלה לאתר חורן (והוא ט"ס וצ"ל ארימה מאתר חורן לפי מה שביארתי) דמ"ד אין הטבל בטל ברוב א"צ להפרשה שני' (לפי הגהתי) אבל למ"ד הטבל בטל ברוב צריך להפרשה שני' אבל אינו יכול לומרהנ"מ דלר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא יכול להפריש מזה על מקום אחר משא"כ לר"ל דס"ל דהטבל בטל ברוב מדאורייתא אינו יכול להפריש על טבל גמור דהא לפי מה שביארתי אפי' לר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא אעפ"כ אינו יכול להפריש על מקום אחר והוא משום דאם יפריש ממנה על מקום אחר א"כ יהיה תרומה וא"כ לא יהיה דומה להחולין ואינו דומה הבטל להמבטל א"כ לא הוי תרומה דאורייתא דלא הוי כמין במינו שחכמים יודו בזה ג"כ לר' יהודא וכל זה הוא דווקא בטבל שנתערב בחולין אבל בטבל שנתערב בתרומה אינו בטל אם מפריש ממנו למקום אחר דאז דומה הבטל להמבטל וכמו דאמרינן לעיל א"ר יוסי הדא אמרה טבל שנתערב בתרומה הואיל ואותו הטבל יכול להעשות תרומה כיוצא בו אינו בטל וא"כ אם נתערב בתרומה הוא להיפוך דאם מפריש ממנו למקום אחר ע"כ הוי הבטל תרומה כמו המבטל וע"כ אינו בטל:

ובזה יתיישב מה שהקשיתי על מה שביארתי הירושלמי (פ"ט דתרומות) והבאתי שם הירושלמי (פ"ו דנדרים ה"ד) דאיבעי לי' אם נדרים הוי כדשיל"מ ופשיט מהקדש ועיין שם שביארתי דהירושלמי לא ס"ל חילוק של הש"ס דילן בנדרים (דף נ"ט) דבשלמא קונמות מצוה לאתשולי עלי' משום דר' נתן דאמר ר' נתן כל הנודר כאלו בנה במה כו' וא"כ קשה דלפי זה אמאי לא מקשה מהא דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין כו' וא"כ הוי תרומה דבר שיש לו מתירין וא"כ אמאי בטל בא' ומאה. ע"כ נראה לי לבאר שהרא"ש הקשה שם על הא דפריך והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלי' אע"ג דאי מתשיל עלי' הדרא לטיבלא מ"מ מכלל תרומה יצאה ע"י שאלה וכבר הקשיתי בס' ע"י (ס' י"ח) דהא כל עיקר הטעם דדשיל"מ לא בטיל ברובא הוא משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ למה יהי' התרומה דשיל"מ משום שיכול לשאול עלי' הא אעפ"י שישאל עליו אעפ"כ יהי' אסור משום איסור טבל ותו ליכא טעמא שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וביארתי שם דטעמו של הרא"ש הוא משום דאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף פ"ג) במי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו הקל הקל כו' וטבל ותרומה תנאי היא דתני' מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אמר תרומה ולא טבל ומפרש התם דת"ק סובר דתרומה חמירא וקיי"ל כת"ק דתרומה חמירא וע"כ ניחא שפיר דתרומה הוי דשיל"מ מחמת שאיפשר לשאול על התרומה

וכל זה אי אמרינן דהטעם דדשיל"מ לא בטל הוא משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"כ אפילו יש שם איסור אחר מלבד זה האיסור הוי דשיל"מ (וע"ש בס' ע"י במה שהארכתי בספיקו של הצ"צ אם יש עליו שני איסורים ואיסו' א' יש לו מתירין) וע"כ לפי הטעם שעד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהיתר ע"כ אפי' אם יש איסור אחר אעפ"כ יש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אבל לפי טעמו של הר"ן דהוי כמו מין במינו וכן לשיטת הירושלמי כמו שביארתי דס"ל כשיטת הר"ן וכמו שאמר הואיל ואותו הטבל יכול להעשות תרומה כיוצא בו וכמו שביארתי דס"ל דע"כ מנחה שנתערבה בחולין בטל משום דאפי' יקמוץ ויתיר השירים לאכילה מ"מ הוי בתורת שירים ולא כחולין וע"כ בטל וא"כ פשיטא דאם יש עליו שני איסורים ואיסור א' דשיל"מ ודאי בטל משום דאפי' אם יתירו לו את האיסור השני מ"מ לא דמי להמבטל שהוא התירא דהא מ"מ יש עלי' איסור השני וא"כ ניחא לשיטת הירושלמי דלשיטת הירושלמי לא קשה כלל מתרומה (אף דלא ס"ל החילוק מחמת דקונמות הוא מצוה לאתשולי משא"כ בתרומה) אך דתרומה הוי כדבר שאין לו מתירין משום דאפי' אם ישאל על התרומה מ"מ יהי' נשאר איסור טבל וא"כ סוף כל סוף לא דמי להיתר המבטל ע"כ לא הוי כמו מין במינו וע"כ בטל:

[ובזה יתבאר הא דאמרי בביצה (דף ג') א' ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה כו' בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא וכל ספיקא דאורייתא לחומרא אלא לרב יוסף ולר"י דאמרי משום גזירה הוי ספיקא דרבנן וכל ספיקא דרבנן לקולא כו' בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל אלא אי אמרת ספק טריפה דבר שאין לו מתירין הוא ותבטל ברובה כו' רב אשי אמר לעולם ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל:

וא"כ מתחילה הי' סובר דהא דאמרינן כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל לא אמרינן רק דווקא לענין תערובות ולא לענין ספיקא דס' דרבנן להקל אפי' דשיל"מ ורב אשי סובר דאפי' לענין ספיקא נמי אמרינן דהוי דש ל"מ וספיקא אסור:

וצריך להבין דמ"ט סברי תחילה דהא דאמרינן כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל הוא רק לענין התערובות אבל לא בספיקא ע"כ נראה לי דסברי דהטעם דהא דדשיל"מ הוא לא בטיל אבל ספיקא מותר הטעם הוא כמו שכתב הר"ן דהוי כמו מין במינו כיון שאיפשר שיהי' לו היתר ע"כ זהו דווקא לענין תערובות אבל לא לענין ספיקא אבל רב אשי סובר דהטעם הוא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר א"כ אפי' ספיקא נמי אסור:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ק דביצה ה"א) כשם שהיא אסורה לאכול כך אסורה לטלטל נתערבה א' במאה או אחת באלף כולם אסורות ומה כמ"ד ספק הכן אסור ברם כמ"ד ספק הכן מותר מודה הוא הכא שאסור ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולן אלמא דס"ל דאפילו למ"ד ספק הכן מותר מודה הוא שאם נתערבה אפי' באלף לא בטיל והוא כמו שביארתי דהירושלמי לשיטתו דהטעם דדשיל"מ הוא מטעם שאיפשר האיסור להיות היתר וע"כ הוי כמין במינו ולא בטיל משא"כ ספיקו מותר דאין הטעם משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ לפ"ז צריך להחמיר בספיקו אלא דהטעם כמו שכתב הר"ן דהוי כמין במינו ודוק]:

וע"כ אמרינן מתיב ר' יוחנן לרשב"ל והא תנינן נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה להיות מפריש עלי' והולך מכיון שקדש רובה לשם חלה תבטל ברוב (פי' מיעוט הטבל יהא בטל ברוב חלה אבל לר' יוחנן ניחא דכיון דאין הטבל בטל ברוב ע"כ יכול להפריש חלה על מ"א והוא משום שאם יפריש ממנה למקום אחר א"כ הבטל נעשית חלה כמו המבטל וע"כ יכול להפריש וכן אמרינן שם בירושלמי לקט דלעת להיות מפריש עלי' והולך ה"ז לוקט ובא ורושם עד כאן תרומה דברי רבי רשב"ג אומר לוקט ומחשב כמו שהוא למוד הוין בעי מימר מ"ד ע"כ תרומה טבל בטל ברוב פי' וע"כ צריך לרשום דאל"ה מכי נעשית רובה תרומה אינו יכול להפריש עוד מזה דמיעוט הטבל בטל ברוב וע"כ צריך לרשום כדי שלא יתבטל ברוב. ורשב"ג אומר לוקט ומחשב כמו שהוא למוד ס"ל דאין הטבל בטל ברוב וע"כ אפי' נעשית רובה תרומה יכול להפריש מזה על מ"א והטעם הוא דאם רוב תרומה א"כ אם יפריש מן המיעוט תרומה יהא דומה הבטל להמבטל. וע"כ יכול להפריש תרומה על מ"א [משא"כ אם נתערב בחולין אין הטבל בטל ברוב וע"כ יכול להפריש ממ"א על זה לר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב מן התורה משא"כ אם יפריש מזה על מקום אחר). וא"כ אם יפריש תרומה א"כ נעשית תרומה וא"כ אינו דומה הבטל להמבטל. א"כ ממילא בטל וע"כ אינו יכול לעשותה תרומה על מקום אחר:

ולפי"ז איפשר לומר דהא דאמרינן אמר ר' בא מה פליגין דר' יוחנן ור"ש בן לקיש בטבל שנטבל ד"ת אבל בטבל שנטבל מדבריהם כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב. וכבר הקשיתי דהא הירושלמי ס"ל דאפי' בדרבנן דשיל"מ לא בטל אך לפי מה שביארתי איפשר לומר דהא דאמרינן דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל היינו דווקא בדבר התלוי בזמן ע"כ אפי' בדרבנן נמי אמרינן דשיל"מ לא בטיל. אבל הכא הוי דשיל"מ מחמת שיכול להפריש ממ"א וא"כ יהיה חולין ויהיה הבטל דומה להמבטל וע"כ אינו בטל מדאורייתא. אעפ"י שיש לומר שיעשה מזה תרומה על מקום אחר וא"כ לא יהיה הבטל דומה להמבטל שהמבטל הוא חולין והבטל הוי תרומה [ובאמת שמחמת זה לא יהיה תרומה] אך בדאוריית' תפשינן לחומרא ואמרינן דהא יכול להפריש ע"ז ממקום אחר וא"כ יהיה חולין ויהיה הבטל דומה להמבטל וע"כ לא בטיל. משא"כ בטבל דרבנן תפשינן לקולא דאם יפריש מזה על מקום אחרוא"כ לא יהיה הבטל דומה להמבטל. וע"כ לא הוי דשיל"מ ועוד דבדאורייתא לא נוכל לומר שאדרבא שיפריש ממנה למקום אחר ולא יהי' בטל דומה להמבטל וע"כ יתבטל דא"כ יהיה כמבטל איסור לכתחילה וע"כ אמרינן בהיפוך דיפריש ממקום אחר על זה וא"כ יהיה הבטל חולין דומה להמבטל שהוא חולין וע"כ לא בטל. משא"כ בטבל דרבנן דהא יש פוסקים דס"ל דבדרבנן אם נתערב מותר להוסיף עליו ולבטלו (ביו"ד ס' צ"ט) וע"כ בדרבנן הא יכול להיות שיתרום מזה על מקום אחר וא"כ לא יהיה הבטל דומה להמבטל וע"כ בטל לגמרי:

ובזה יתבאר הירושלמי מתיב ר' יוחנן לר"ש בן לקיש והתנינן נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה להיות מפריש עלי' והולך מכיון שקדש רוב' לשם חלה תבטל ברוב (פי' דר' יוחנן מתיב ר"ל שאומר דהטבל בטל ברוב דא"כ איך אמרינן נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה להיות מפריש עלי' והולך. וא"כ קשה כיון שקדש רובה לשם חלה. א"כ המיעוט טבל בטל ברוב. וא"כ איך מפריש אח"כ דהא מיעוט הטבל בטל ברוב. וע"ז משני ברושם (וע"כ אינו בטל) תדע לך שהוא כן דתנינן תמן הרוצה להפריש תרומה ות"מ כאחת לאיזה הוא דבר מסיים לא כדי שיבטל ברוב. והנה המפרש שגה בזה מאוד בפירושו ונדחק מאוד ע"כ נראה לפרש שמביא ראיה מהא דתנינן תמן הרוצה להפריש תרומה ות"מ כאחת כו' שאומר ה"ז בצד זה חולין ולמאי הוא מסיים וע"כ מפרש הירושלמי דמיירי שיש עוד טבל בכרי הזה וע"כ מסיים החולין שעד כמה הוא חולין דהיינו בצד זה חולין וא"כ אינו בטל ברוב המיעוט טבל שנשאר אבל אם לא היה אומר מה שבצד זה חולין היה הטבל שנשאר בטל ברוב ואם כן הוי כמבטל איסור לכתחילה.

וע"ז אומר א"ר יצחק בן אלעזר שלא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה (פי' דמשני דע"כ אמר ה"ז בצד זה חולין הוא משום שלא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה פי' שלא יפריש מהטבל שנשאר תרומה על הכרי האחר):

והוא כמו שביארתי דהא דר"י סובר דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא היינו משום שאם יפריש עליה יהי' חולין. וע"כ הוי מין במינו ולא בטל ואפי' אם מפריש מיני' ובי' אפ"ה כיון שרוצה לעשות במקום זה חולין אעפ"י שיעלה תרומה מזה ג"כ. אך כיון שאין ברירה ולא אמרינן שהובררה התרומה מעיקרא משא"כ אם רצונו לעשותה תרומה על מקום אחר הרי בשעה שרוצה להפרישה תרומה על מקום אחר א"כ לא דמי הבטל להמבטל וע"כ ממילא בטל. וכמו דאיתא בירושלמי לעיל מה בין מוציא ממנו עלי' מה בין מוציא ממנו על מקום אחר. ואמר בשעה שהוא מוציא ממנו עלי' הואיל ואותו הטבל יכול להעשות חולין כיוצא בו (כצ"ל לפי הגהתי שם) חולין מבטלין אותו (כצ"ל לפי הגהתי שם) בשעה שהוא מפריש ממנו על מקום אחר הואיל ואין אותו הטבל ראוי להעשות כיוצא בו חולין שבו מבטלין אותו (כצ"ל לפי הגהתי שם) ועיין בירושלמי (רפ"ד דתרומות) במה שביארתי שם על הא שאומר מכיון שנתן דעתו להפריש נסתיימה כל חיטה וחיטה במקומה (פ' כיון שנתן דעתו להפריש על מקום אחר פי' כיון שרוצה לעשותה תרומה על מקום אחר א"כ אין הבטל דומה להמבטל וע"כ לא הוי כמין במינו שאף חכמים יודו בזה):

וע"ז אומר אמר ר' יצחק בן אלעזר שלא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה (פי' שלא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה) (פי' ותרומת הכרי האחר בזה ג"כ) וא"כ אם יפריש מהמיעוט טבל שנשאר תרומה על מקום אחר א"כ לא יהי' דומה הבטל להמבטל ובזה מודה ר"י דלא אמרינן דהטבל אינו בטל ברוב וא"כ יתבטל ברוב ולא יהי' תרומתו תרומ' דבעינן שיעשה בפועל באופן שהבטל יהי' דומה להמבטל וע"כ לא יתבטל:

וע"ז אומר חזר ר' יצחק ב"ר אלעזר ואמר לא אמרנא כלום ולא רבי יוחנן הוא הא אמר תרומת הכרי הזה וזה בזה א"ר יוחנן מקום שנסתיימה תרומתו של ראשון נסתיימה תרומתו של שני (פי' דא"צ לסיים המקום דמסתמא במקום שנסתיימה תרומתו של ראשון שם נסתיימה תרומתו של שני) (פי' וא"כ הטעם הוא משום דמשייר הטבל סמוך להתרומה כדי שיהי' תרומה אח"כ וא"כ איך איפשר לומר דע"כ אמר בצד זה חולין דאל"ה יהי' הטבל בטל ברוב ואע"ג דאין הטבל בטל ברוב אך משום דילמא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה וא"כ הוא משייר הטבל בצד התרומה בכדי שיהי' הטבל אח"כ תרומה על הכרי האחר ולא יהי' מפריש מן המתוקן שהוא חולין שא"כ יהי' מן הפטור על החיוב וא"כ כיון שמסויים הטבל א"כ אין הטבל בטל ברוב ועוד דא"כ הוי הטבל בצד התרומה ולא החולין בצד התרומה וא"כ כיון דתנן וחולין בצד זה א"כ משמע שאינו רוצה לומר תרומת הכרי הזה וזה בזה וא"כ קשה לר"י דלמאי הוא מרשים ואומר בצד זה חולין דהיינו שלא יתבטל הטבל ברוב וא"כ קשה לר"י דאמר דאין הטבל בטל ברוב לאיזה דבר הוא מסיים ודוק:

ובזה איפשר לבאר הא דאמרינן שם לקט דלעת להיות מפריש עלי' והולך ה"ז לוקט ובא ורושם עד כאן תרומה דברי רבי רשב"ג אומר לוקט ומחשב כמו שהוא למוד הוין בעי מימר מ"ד עד כאן תרומה טבל בטל ברוב (פי' וא"כ אם לא ירשום הרי מיעוט הטבל בטל ברוב תרומה) ומ"ד לוקט ומחשב כמו שהוא למוד אין הטבל בטל ברוב ולכאורה קשה דהא אמרינן תחילה א"ר בא מה פליגין ר"י ורשב"ל בטבל שנטבל ד"ת אבל בטבל שנטבל מדבריהם כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב. וא"כ תרומת דלעת שהיא מדבריהם א"כ כ"ע מודו שהטבל בטל ברוב. ודוחק לומר דהא גופא קאמר דהוין בעי מימר מ"ד ע"כ תרומה טבל בטל ברוב ומ"ד לוקט ומחשב כמו שהוא למוד אין הטבל בטל ברוב. וא"כ יהי' מזה מוכח דאפי' בדרבנן נמי סובר רשב"ג דאין הטבל בטל ברוב. אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר דהטעם הא דטבל בטל ברוב מדרבנן הוא דאזלינן לקולא דילמא יפריש מזה על מקום אחר וא"כ יהי' תרומה ולא יהי' דומה להחולין וא"כ יתבטל. אבל הכא אם יפריש מזה על מקום אחר. כיון דהרוב הוא תרומה. וא"כ יהי' דומה הבטל להמבטל. וא"כ לא יתבטל. וכ"ת אולי יפריש ממקום אחר ע"ז. וא"כ יהי' חולין ולא יהי' דומה הבטל להמבטל. וע"כ מתבטל. זה אינו דלמאי יפריש ממקום אחר ע"ז. הא אם יפריש ע"ז ממקום אחר. א"כ יתבטל החולין שיתקן בתרומה והוא אינו רוצה שהחולין יתבטל בתרומה. וע"כ אמרינן דאפי' בדרבנן לא בטיל (ולפי מה שביארתי לעיל דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן דהטבל בטל ברוב. איפשר לומר ג"כ דהכא אדרבא אזלינן לקולא ואמרינן דלא בטיל אפי' בדרבנן כדי שיוכל לתרום מזה דאם יתבטל יהי' תרומה. וע"כ אזלינן לקולא דלא בטיל ודוק:

והנה לכאורה קשי' דלמה לא אמרינן דרבי ורשב"ג פליגי בפלוגתא אם קדשו מדומעין או לא. דע"כ סובר רבי דצריך לרשום. דאל"ה אינו יכול להפריש דלא קדשו מדומעין כיון דאינו ניכר היכן הוא התרומה. ורשב"ג סובר דקדשו מדומעין:

אך איפשר לומר שהוא כמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ג דתרומות) תרומת שני הכריים בא' מהן. ר' יוחנן אמר קדשו מדומעין. רשב"ל אמר לא קדשו מדומעין. א"ר הושעי' ב"ר שמאי הי' לפניו שתי סאים וכרי א' ואמר א' מן הסאות הללו עשוית תרומה על הכרי הזה קדשם ואינו יודע וא"כ סובר ר' יוחנן דקדשו מדומעים. וע"כ אינו רוצה הש"ס לאוקמי פלוגתייהו אם קדשו מדומעים. דא"כ יסבור רבי דלא קדשו מדומעים ועיין לעיל מה שביארתי שזה אינו שייך לפלוגתא דב"ש וב"ה וכן ר"ש שסובר דהתם אם אומר תרומה בתוכו ע"כ סובר ב"ה דלא קדשו מדומעים. אבל בב' כריים תרומת שני הכריים בא' מהם וא"כ יש שיריםשאינו מעורב בהתרומה אלא שאינו ידוע בזה סובר ר' יוחנן דקדשו מדומעים. והכא נמי אם הפריש דלעת על השאר וא"כ שירי' נכרים. אלא שהדלעת אינו ניכר מהו התרומה ע"כ אמרינן דקדשו מדומעים לכ"ע לר' יוחנן. וע"כ אינו רוצה הש"ס לאוקמי פלוגתיי' בזה. וע"כ אומר כדי שיהי' זקוק ליתן לשבט ביניהון. דאעפ"י דקדשו מדומעים היינו ששאר הדלועין מותר אבל מ"מ בדלעת עצמה הרי הוא מעורב עם טבל. וא"כ אינו יכול ליתן לכהן. וע"כ סובר רבי דצריך לרשום. ורשב"ג אינו חושש לזה:

והנה לכאורה הי' איפשר לומר דרבי ורשב"ג אזלי לטעמייהו. כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ו דדמאי) תני ישראל ועו"ג שלקחו שדה בסורי' הרי הוא כטבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלקו של ישראל חייב וחלקו של עו"ג פטור. ואמרינן בגיטין (ד' מ"ז) דפליגי רבי ורשב"ג בברירה שרבי לית לי' ברירה. ורשב"ג סובר דיש ברירה. וא"כ איפשר לומר דרבי ס"ל דצריך שירשום כדי שיוכל ליתן לכהן. דאל"ה הוא מעורב עם הטבל ואינו יכול ליתן לכהן. ואע"ג שיכול לומר שאותו שהוא יפריש יהי' תרומה. וא"כ יכול ליתן לכהן אך רבי ס"ל דאין ברירה (ומשמעות הירושלמי דאפי' בדרבנן ס"ל דאין ברירה דהא אומר ישראל ועו"ג שקנו שדה בסורי' דבא"י אין קנין לעו"ג להפקיע מיד מעשר. וכמו דאמרינן בגיטין (ד' מ"ז ושם). וא"כ כיון דמיירי בסורי' א"כ ס"ל לרבי דאין ברירה ע"כ לא יוכל לומר דמה שיפריש אח"כ יהי' תרומה למפרע. ורשב"ג סובר דיש ברירה ע"כ יוכל לתרום באופן שמה שיפריש אח"כ יהי' תרומה למפרע (דהא הוא רוצה לאכול מיד. וע"כ צריך שתחול למפרע) אך לפי מה שביארתי במ"א דמשמעות הירושלמי דבמתנה ומברר דבריו סובר הירושלמי דלכ"ע יש ברירה א"כ ליכא למימר הכי אך שקשה דמ"מ יפריש ע"י תנאי. אך כיון דאיפשר לתקן ע"י רשימה ע"כ אמר רבי רושם. ועיקר החידוש הוא שחושש כדי שיהי' זקוק ליתן לשבט ודוק: