נועם ירושלמי על ברכות ה:א:ד

לא יעמוד אדם להתפלל אלא מתוך דין של הלכה כו' זעירא ב"ר חנינא אמר המקיז דם בבהמת קדשים מעל עוד היא מהלכות קצובות. וכתב המהרא"פ וקשה דאמר בפ"ג דעו"ג גבי דמים חיצונים ודמים הפנימים של קרבנות אלו ואלו נמכרים לגנים ולזבל. אלמא דאין מועלין בהם. ויש לומר דהתם היינו לאחר זריקת דמים וכבר נתכפרו בעלים משא"כ הכא. והן דברי התוס' בברכות (ד' ל"א):

והנה אמרינן בירושלמי (פ"ה דיומא ה"ה) תני מועלין היו בדמים דברי ר"מ ור"ש. וחכ"א אין מעילה בדמים. ר' אבהו בשם ר"י כי הדם הוא בנפש יכפר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. ר"ח בשם ר"י כל אוכלי' יכרת אין לך בו אלא כרת נפש בלבד. א"ר זעירא הקדיש דם ביניהון מ"ד אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. וזה הואיל ואין בו כפרה אין בו מעילה. (ט"ס וצ"ל יש בו מעילה) מ"ד אין לך בו אלא כרת נפש בלבד. הואיל ויש בו כרת יש בו מעילה (ט"ס וצ"ל אין בו מעילה). ר' בא ר"ח בשם ר' יוחנן הקדיש דם לב"ה (צ"ל לבדק הבית) ביניהון. והויר' זעירא חדי בה. סבר על דרבנן איתאמרת פ' ששמח דא"ר בא בשם ר"י ג"כ כמו ר' זעירא דהקדיש דם לב"ה אים בינייהו בין ב' הטעמים לרבנן דאמרי אין מעילה בדמים] דאם הטעם הוא משום כפרה אינו רק בקדשי מזבח. אבל לא בקדשי בדק הבית. דאין שייך שם כפרה. אבל אם הטעם משום דאין בו אלא כרת נפש בלבד א"כ אפילו בקדשי ב"ה נמי. דהתורה אמרה דבדם ליכא איסור אחר רק כרת נפש בלבד. והוא כמו שאומר ר' זעירא הקדיש דם ביניהון אבל עיקר הפלוגתא בין ר"מ ור"ש ורבנן הוא בקדשי מזבח. וע"ז א"ל ומה בידך על דר"ש איתאמרת (פי' דרבנן דר"ש ורבנן פליגי בקדשי בדק הבית גופא. וע"ז אומר קדשי בדק הבית ביניהון):

ואיפשר לומר דפליגי בקדשי בדק הבית אם מועלים בדמים היינו דר"מ ור"ש דסברי דמועלים בדמים סברי דיש מעילה בגידולין ודם הוי גידולין [והוא כמו דאמרינן בתמורה (דף ל"א) חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין.. בד"א בקדשי מזבח. אבל בקדשי ב"ה הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה חמורה מועלין בה ובחלבה. ואפילו למ"ד מועלין בגידולי המזבח ה"מ בגידולין דחזי למזבח. אבל גידולין דלא חזי למזבח אין מועלין בהם. וכתבו התוס' שם דהיינו זעירא דאמר בפרק ולד חטאת המקיז דם לבהמת קדשים מועלין ופריך עלה רב המנונא והתנן חלב המוקדשין וביצי תרנגולין לא נהנין ולא מועלין ומדפריך לי' מגידולין אלמא חשיב דם לגידולין. להכי קאמר אפי' למ"ד מועלין בגידולין וה"פ אפי' למאן דאמר מועלין בדם ה"מ דם דחזי ליזרק. אבל גידולין כגון חלב המוקדשין. וביצי תורין לא]. וע"כ פליגי דר"ש ור"מ סברי דמועלין בגידולין ור"ש לטעמיה דס"ל במעיל' (דף י"ג) דאם הקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות מועלין בה ובמה שבתוכה (ובס"א הנוסחא ר"ש) וע"כ סובר דמועלין ור' יהודה לטעמי' דס"ל בב"ב (דף ע"ט) דאין מועלין בגידולין. ואי ר' זירא דהתם היינו ר' זעירא דהכא (וגרסינן ר' זעירא בר חנינא צ"ל בשם ר' חנינא). ע"כ אמר תחיל' דהוי חדי בה. דאי אמרינן דקדשי ב"ה איכא בינייהו בין שני הטעמים. דאי אמרינן דהטעם הא דאמרו רבנן דאין מועלין דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. א"כ המקיז דם לקדשים כיון שהוא אינו עומד לכפרה מועלין בו לכ"ע. וא"כ היא הלכה פסוקה וע"כ אמר דעומדין מזה להתפלל דהוי הלכה פסוקה. אבל אי אמרינן דקדשי בד"ה איכא בינייהו ורבנן סברי דאין מועלין בגידולין. ע"כ איפשר לומר דאפי' בקדשי מזבח נמי אין מועלין בגידולין. דאע"ג דאמרינן בתמורה (שם) ואפי' למ"ד מועלין בגידולין של מזבח. היינו בגידולין דחזי למזבח דהיינו דם. והיינו ר' זעירא דאמר דמועלין בדם. היינו דווקא אי אמרינן דבקדשי ב"ה מועלין בגידולין. אבל אי אמרינן דבקדשי ב"ה אין מועלין בגידולין אין מועלין בדם. וכמו שביארתי בכמה מקומות בספרי שפת הנחל דלענין גידולין קדשי ב"ה חמיר וכמו דתנן בתמורה (דף ל"א) יש בקדשי ב"ה כו' ומועלין בגידולין וכמו דתנן במעילה (ד' י"ב) המוקדשין כו' לא נהנין ולא מועלין בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי ב"ה כו' חמורה מועלין בה ובחלבה. א"כ לא הוי הלכה פסוקה. [אך אינו מוכרח דיש לומר דר' זעירא דאמר המקיז דם בקדשים מועלין בהם כיון דחזי למזבח. ע"כ מועלין בגידולין אליבא דכ"ע]:

והנה עוד יש לבאר הירושלמי באופן אחר. והוא דפליגי בקדשי בד"ה אם מועלין בדם. והוא כמו דאמרינן בחולין (ד' קל"ה) טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לאו הכי הוה אמינא קדשים חייבים בראשית הגז כו' ס"ד אמינא הואיל ומדאורייתא בני גיזה נינהו. היכי דגזז לי' ליתיב לי' והא קדיש לי' סד"א לפרוק וליתיב לי' והא בעי העמדה והערכ' הניחא למ"ד קדשי בד"ה לא הוי בכלל העמדה והערכ' כו' וכתבו התוס' בד"ה והא בעי העמד' והערכ'. וא"ת מה שייך העמדה והערכ' בגיזה דהוי כמקדיש עצים ואבנים וי"ל דכיון שהי' מתחילה מחובר בבהמה שהיא בת העמדה והערכה צריך העמדה והערכה. וא"כ כיון שהיה מתחילה בבעלי חיים בעי העמדה והערכה. וא"כ כיון דבעי העמד' והערכ'. והדם לאו בר העמדה והערכה. אם כן לית בזה מעילה:

וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דמ"ש) א"ר יוסי מתניתא אמרה כן חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא. וכל שהוא טעון פדיון אין מועלין בו. (והוא ט"ס וצ"ל וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו) פי' שאומר דממתניתין מוכח דבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה דאל"ה איך אמרינן חמורה מועלין בה ובחלבה. דהא חל הוי כמתה. וא"כ ליכא העמדה והערכה. וא"כ איך מועלין בה כו' א"ר חנינא קומי ר' מנא תיפתר כר"ש. פי' דס"ל דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה בתמורה (ד' ל"ג) אי כר"ש למה לי חמורה אפי' שאר כל בהמה פי' וא"כ לאו דווקא חמורה. וכן הקשו התוס' במעילה (דף ט"ו) אמר עולא א"ר יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת במאי אילימא בקדשי בד"ה אפי' כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדק הבית לאו אית בה מעילה. וכתבו התוס' שם דהקשה רבינו חיים הכהן הגדול מי דמי אשפה ראוי' לפדות אבל הא לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמדה והערכה:

וא"כ איפשר לומר דע"כ אומר בירושלמי (פ"ה דיומא שם) ואת מה בידך על דר"ש איתאמרת פי' הא דאמר ר' בא ר"ח בשם ר"י הקדיש דם לבדק הבית ביניהון על דר"ש איתאמרת פי' דר"ש ורבנן פליגי בקדשי בד"ה. וע"כ סובר ר"ש דמועלין בדם דר"ש סובר דקדשי ב"ה לא הוי בכלל העמדה והערכה. וע"כ סובר דמועלין בהם. וכן ר"מ סובר כר"ש. וכמו דאמרינן בתמורה (דף ל"ג) כל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן ר"מ אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו. וכתבו התוס' דאיירי בקדשי מזבח דסבר דקדשי מזבח הוי בכלל העמדה והערכה. וא"כ מוכח דר"מ סובר דקדשי מזבח הוי בכלל העמדה והערכה. וא"כ לר"ל כיון דאתי כר"ש א"כ ס"ל דקדשי בד"ה לא בעי העמדה והערכה. והא דאמרינן בחולין (דף פ"ד) וכמאן אי כר"מ דאמר הכל הוי בכלל העמדה והערכה איפשר דהוא אליבא דר' יוחנן דס"ל דמאן דאית לי' קדשי מזבח ישנן בכלל העמדה והערכה ס"ל נמי דקדשי בדק הבית הוי בכלל העמדה והערכה.

אבל הירושלמי איפשר דס"ל דר"מ סובר דקדשי בד"ה לא הוי בכלל העמדה והערכה. וע"כ סוברים דדם של בד"ה יש בו מעילה. אבל רבנן סוברים דקדשי בד"ה הוי בכלל העמדה והערכה:

וע"כ כיון דבעי העמדה והערכה. וזהו לאו בכלל העמדה והערכה וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דמ"ש) וחל לאו כמתה היא. וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו. וע"כ אין פודין. ועיין בירושלמי (פ"ג דמ"ש) שהארכתי בזה].

וכ"ת א"כ איך אמרינן בירושלמי דר' זעירא ב"ר חנינא אמר המקיז בקדשי' מעל. עוד היא מהלכו' קצובות ואיך הוי הלכה פסוקה הא כיון דקיי"ל כר' יוחנן דקדשי מזבח הוי בכלל העמדה והערכה לכ"ע. כמו דאמרינן בתמורה (דף ל"ג) וכן פסק הרמב"ם. ואמאי הא כיון דקיי"ל דקדשי מזבח ישנן בהעמדה והערכה. וכיון שאין לו פדיון אין מועלין בו. כמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דמ"ש). וא"כ איך אמרינן המקיז דם בקדשים מעל. אך באמת זה אינו. דזהו דווקא בקדשי בד"ה דהקדושה הוא קדושת דמים. וע"כ כיון דטעון העמדה והערכה ואינו יכול לפדות ממילא אינו קדוש. דהא אינו שוה כלום. אבל מה שהוא קדוש קדושת הגוף אע"פ דהדם אינו שוה כלום. דהא בעי העמדה והערכה. אפ"ה כיון דהוא קדוש קדושת הגוף לא פקע קדושת הגוף. דקדושת הגוף לא פקע בכדי. וע"כ הוי הלכה פסוקה:

[וכה"ג ביארתי בספרי ע"ה (ס' ה') על קושית התוס' בכריתות (דף י"ג) במאי דמוכח מסוגיא דפסחים (דף כ"ט) דאי אמרינן דגורם לממון לאו כממון דמי. וא"כ החמץ אינו שוה כלום. וע"כ לא מעל מהא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א'טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ אלמא דחייב עלי' אשם מעילה אע"ג דלא שוה מידי. ותירצו התוס' דבפסחים מיירי בקדושת דמים דלא נחתא עלי' קדושת הגוף. וכשנאסר בהנאה אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש שו"פ. וביארתי שם שהטעם כיון דקדוש קדושת דמים ואינו שוה כלום ממילא פקע הקדושה. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דפסחים ה') חמישית כר' יהודה. הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינו תרומה הקדישו מוקדש הקדש דמים עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד. א"ל ר' יוסי לא מסתברא דלא חלופין הקדישו אינו מוקדש עשאו תרומה ה"ז תרומה הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. אלמא דמחמת שאין פודין את הקדשים פי' אין בו מעילה בקדשי ב"ה אבל קדושת הגוף לא פקע בכדי]. וע"כ בהמקיז דם אע"פ שאינו שוה כלום. אפ"ה קדושה לא פקע בכדי. וע"כ מעל בקדושת הגוף. דקדושת הגוף לא פקע. וכמו דאיתא בנדרים (דף כ"ט) דקדושת הגוף לא פקע בכדי:

ולכאורה איפשר לומר דלפי הירושלמי דס"ל דקדושת הגוף פקע בכדי כמו דאיתא בירושלמי (רפ"ג דקדושין) כמו שהבאתי בס' ע"י (סי' י"א) דאית לי' דקדושת הגוף פקע בכדי. דאמרינן התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה כל שלשים יום ה"ז עולה לאחר שלשים יום יצתה לחולין מאלי'. הרי את מקודשת לשלשים יום ה"ז מקודשת. מה בין הקדש מה בין אשה. מצינו הקדש יוצא בלא פדיון. ולא מצינו אשה שיוצאה בלא גט. וא"כ ס"ל להירושלמי דקדושת הגוף פקע בכדי. וא"כ איפשר דהמקיז דם בבהמת קדשים מעל לא הוי הלכה פסוקה:

ובזה יש לבאר הירושלמי (פ"א דשביעית) ר' יוחנן אמר לר' חייא ב"ר ווא בבליי' תרין מילין סלקין בידיכון מפשוטיתא דתעניתא וערבתא דיומא שביעי. ורבנן דקיסרין אמרין אף הדא מקזתא. ופי' המפרש מהרא"פ אף הדא מקזתא משל הוא שאומרים כך לדבר שאינו בשלימות כאדם שאינו בקו הבריאה וצריך להקזה ונחלש. ה"נ כאן אינו בשלימות ולא קאי רק על תענית שאף בת"צ אינה בפשוט ידים ורגלים והוא דוחק גדול. והפ"מ פירש בירושלמי (פ"ד דע"ג) אף הדא מקזתא אף מנהג הקזה עלה מבבל באיזה יום מקיזין יום שאין מקיזין כדאיתא בשילהי מפנין. והק"ע פירש (בפ"ד דסוכה ה"א) ורבנן דקיסרין אמרין אף הדא מקזתא. דתנן בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ"ב) דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עלי' ופליגי ר"י ור"ל איזה דם הקזה. וקאמר ר"ל כל זמן שמקלח וזהו שעלה מבבל שאין דם הקזה אלא כל זמן שמקלח עכ"ל:

אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר שאומר דהא דהקזה דהיינו המקיז דם בבהמת קדשים מעל שהוא הלכה פסוקה זה עלה מבבל. והוא דאי אמרינן כמו דאיתא בירושלמי דהא דפליגי ר"מ ור"ש וחכמים הוא בקדשי בד"ה. והטעם דאין מועלין הוא משום דבעי העמדה והערכה. וא"כ כיון דאינו שוה כלום ע"כ לא מועלין. והא דאמרינן המקיז דם בבהמת קדשים מעל הוא הלכה פסוקה אף דאינו שוה כלום. אך כיון דקדושה לא פקע בכדי כמו דאיתא בנדרים (דף כ"ט) אבל לשיטת הירושלמי דס"ל דקדושה פקע בכדי א"כ לא הוי הלכה פסוקה לאומרה קודם התפילה. ע"כ אמר אף הדא מקזתא עלה מבבל:

ועוד איפשר לומר עפ"י מה שביארתי במ"א על מה שפסק הרמב"ם (פ"ג מה' מעילה ה' י"ג) הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים כגון שאמר דמי בהמה זו לנסכים כו' הרי הן כקדשי בד"ה ומועלין בחלבן ובביציהן כמו שיתבאר. ולכאורה כיון דפסק הרמב"ם דבין קדשי מזבח ובין קדשי בד"ה טעון העמדה והערכה. וא"כ איך פסק דמועלין בביציהן ובחלביהן. וכמו שמקשה הירושלמי וכי חלב לא כמתה הוא וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו:

ע"כ צריך לומר שהרמב"ם סובר דאע"פ שאין לו פדיון עפ"כ מועלין. והראי' ממתניתין דתנן במעילה (דף י"ב) חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין. בד"א בקדשי מזבח. אבל בקדשי בד"ה הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה. חמורה מועלין בה ובחלבה. וכמו שהקשה הירושלמי וכי חלב לאו כמתה היא. וכל שאין לו פדיון א לו מעילה בשלמא לשיטת הירושלמי (פ"ג דמ"ש שם) ני דאמר מתניתין אמרה כן חמורה מועלין בה כו' וכי חלב לאו כמתה הוא. וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו. וע"כ מביא ראי' מזה שבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה וכמו שביארתי בספרי (בפ"ג דמ"ש שם). וע"כ ניחא דחמורה שהיא טמאה ע"כ לא בעי העמדה והערכה

אבל כבר ביארתי בספרי נ"י דהש"ס דילן מחולק בזה עם הירושלמי דהש"ס דילן סובר בתמורה (דף ל"ב) דבקדשי בד"ה אין חילוק בין טמאה לטהורה. וכמו שכתבו התוס' (שם) בד"ה וד"ה דבקדשי בד"ה אין חילוק בין תם לבעל מום מעיקרא. וא"כ אין תירוץ מהא דהוי חמורה. דאפילו קדשי בד"ה בעי העמדה והערכה. א"כ מוכרחין אנו לומר דאף ע"פ דבעי העמדה והערכה. אפ"ה אית בה מעיל'. וע"כ פסק הרמב"ם דמועלין בה ובביצת' וחלבה:

אך לכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ט) דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא וע"כ אין מועלין בה. התם שאני שאינו ראוי לאחרים ג"כ דהא אסור בהנאה. אבל הכא אפי' אם תאמר דבעי העמדה והערכ' וע"כ כיון שאין לו פדיון אינו קדוש. ואעפ"כ הוי של הקדש דהא אפי' איסורי הנאה יש שהרבה פוסקים סוברים דהוי דידי' כמו שהארכתי בזה בספרי ע"י (סי' ו'). וא"כ כיון דפקע ההקדש דלא הוי בר פדיון. א"כ ממילא יכול הגזבר למכור כיון דאין צריך פדיון. וא"כ יש בזה עדיין הנאה להקדש. וע"כ מועלין בזה. משא"כ בחמץ בפסח שאינו ראוי לשום ישראל ואין פדיון כו'. וע"כ לית בה מעילה. משא"כ אם הטעם משום דבעי העמדה והערכה. ומ"מ יכול הגזבר למכור כיון שאינו קדוש מותר למכור. וע"כ אע"פ שלע"ע אינו קדוש. דהא אין לו פדיון. וע"כ כיון שאינו קדוש מותר למוכרו וא"כ כיון שהמעות הבאים להקדש חל עליה' הקדושה. ע"כ ממילא יש בזה מעילה. וע"ז סמך הרמב"ם ופסק דיש בו מעילה. והוא דוחק:

ובזה היה נראה לי לבאר הירושלמי דיומא (פ"ה ה"ה שם). והוא מה שביארתי דהא דאמר הקדיש דם לבד"ה ביניהון על דר"ש איתאמרת דזה פלוגתא דר"ש ורבנן דר"ש שסובר דמועלין בדמים של קדשי בד"ה הוא משום דס"ל דקדשי בד"ה לא בעי העמדה והערכה. ורבנן סברי דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכ'. וע"כ אין מועלין בדמים משום דבעי העמדה והערכה.

ואמרינן שם ר' בא ברי' דר' חייא בר בא כך משיבין חכמים לר"ש אילו מכרן שמא אינו תופס דמיהן מה בין הם מה בין דמיהם. והנה הירושלמי הזה אינו מובן ע"כ נ"ל שהוא ט"ס (וכצ"ל כך משיב ר"ש לחכמים אלו מכרן שמא אינו תופס דמיהן. מה לי הן מה לי דמיהן. פי' דפריך לחכמים דסברי דקדשי בד"ה בעי העמדה והערכ' וע"כ אין מועלין משום דאין להם פדיון. וע"ז הקשה דכיון דאין להם פדיון. א"כ אם מכרן לא יהיה המעות הקדש כלל. דהא לית להו פדיון. זה אינו דכיון דלית להו פדיון א"כ פקע ההקדש. א"כ מותר הגזבר למוכרן. ואם יבואו המעות להקדש יהיה הקדש. א"כ אע"פ שלע"ע פקע ההקדש אעפ"כ יש מעילה. וע"ז אומר כך משיב ר"ש לחכמים פי' לחכמים דסברי דאין מעילה בדמים של הקדש לבד"ה. משום דאין להם פדיון. ואעפ"כ נתפשים הדמים. דהא אם מכרן הגזבר הדמים נתפשין בקדושה. דהא כיון דאין להם פדיון ממילא לא הוי הקדש. וע"כ כיון דהדמים נתפשו בקדושה. א"כ יש בהם מעילה עכשיו ג"כ. דר"ש ס"ל דגורם לממון כממון דמי. וכמו דאמרינן בפסחים (דף כ"ט) מ"ד מעל סבר דבר הגורם לממון כממון דמי. וע"כ מעל. וא"כ כיון דמועלין בדמיהן א"כ גם בהם יש מעילה:

וע"ז אומר ופליג על ההיא דאמר ר' אלעזר פי' בזה הסברא שאמר דישון שאמרו לא נהנין ולא מועלין.א"כ הדמים נתפשים בקדושה ובדמים יש בהם מעילה. ור' אלעזר אמר דישון שאמרו לא נהנין ולא מועלין לפיכך אם מכרן תופס את דמיהן. דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין לפיכך אם מכרן אינו תופס את דמיהן ויותר היה נראה לגרוס בהיפך. דדישון מזבח הפנימי והמנור' שאמרו לא נהנין ולא מועלין. משום שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. א"כ הוי של הקדש. אלא שאין מועלין בו. וע"כ אם מכרן תופס את דמיהן. דלגבי הדמים יש בהם מעילה. אבל הדמים שנתמעטו ממעילה מפני שאין להם פדיון. ע"כ אין הדמים נתפשים בקדושה. [ועיין במעיל' (ד' י"ב) מסייע לי' לר"א דאמר ר"א כל מקום שאמרו חכמי' קדוש ואינו קדוש דמיו יפלו ללשכה].

וע"כ הירושלמי סובר כר"א דאין תופסין את דמיהן כלל. וע"כ לית בה מעילה מחמת שאין לה פדיון אבל הש"ס דילן סובר דאע"פ דבעי העמדה והערבה אפ"ה מועלין בהם. (כמו שפסק הרמב"ם). וא"כ אפי' אם נאמר דקדושת הגוף דמי לקדשי בד"ה דכיון דאין להם פדיון אין מועלין. אפ"ה הוי הלכה פסוקה הא דהמקיז דם בקדשים. אבל לפי שיטת הירושלמי דקאמר וכל דבר שאין לו פדיון אין מועלין בו. והא דתנן חמורה מועלין בה ובביצתה ובחלבה הוא משום דהוי בהמה טמאה שהירושלמי מחלק אפי' בקדשי בד"ה בין טמאה לטהורה. וע"כ ניחא דחמורה מועלין בה ובחלבה. אבל להש"ס דילן דלא מחלק בין טמאה לטהורה בקדשי בד"ה. ואעפ"כ נקט חמורה. א"כ מוכח דמועלין בחלבה אע"פ שאין לו פדיון. וע"כ אמר דהדא מקזתא עלה מבבל. שבבבל הוא הלכה פסוקה. ואיפשר דלפי זה הא דאמרינן המקיז דם בקדשים הוא אפילו בקדשי בדק הבית. ודוק: