נועם ירושלמי על ברכות ב:ד:ג

שם בירושלמי תני התפלל ולא השמיע לאזנו יצא ולמי נצרכה לר' יוסי היידין ר' יוסי הדא הוא דתניא הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו ר' יוסי אומר לא יצא אמר רב מתני' דר' יוסי היא (וכתב המפרש היידין ר' יוסי כל הסוגיא הזאת מן למי נצרכה עד רב מתנה שייך לפ"ר דתרומות. ואגב גררא דתפילה מייתי לה הכא דחד טעם אית להו עכ"ל) א"ר יוסי הוינן סברין מימר מה פליגי ר' יוסי ורבנן בק"ש דכתיב בי' שמע. הא שאר כל המצות לא מן מה דמר רב מתני' דרבי יוסי היא הוי היא שמע היא שאר כל המצות מ"ט דר' יוסי והאזנת למצותיו ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. א"ר חסדא לית כאן חרש בשגרת לשון היא מתניתא. א"ר יוסי מסתברא דיודה רב חסדא דר' יוסי היא. א"ר יוסי ב"ר בון על כרחך איתמר דהיא ר' יוסי. דתנן חמשתא קדמייתא ולא תניתה עמהון. או משום שאין תרומתן תרומה והא תנינן חמשתא אחרנייתא ולא תניתה עמהון הוי סופך מימר דר' יוסי היא:

והנה בהירושלמי הזה הגיה בשנות אלי'. ובהגהות הגר"א הגיה באופן אחר. וע"כ נראה לי לבאר וכמו שאגיה בהירושלמי והוא דרב חסדא אמר לית כאן חרש דבשגרת לשון היא פי' הא דתנן במגילה (דף י"ט) הכל כשירין לקרות המגילה חוץ מחש"ו וא"כ יש לחקור ההיא דרב חסדא דמ"ט לא תני ר"ח חרש. אם מפני דתני' חרש שדברו בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר כמו דאמרינן בריש חגיגה (דף ב') והכא מדבר הוא דהא קורא את המגילה וע"כ קאמר רב חסדא לית כאן חרש או דזה לא הוי קשה לי' וכמו דאמרינןבירושלמי (ריש חגיגה) לית כללי דרבי כללין. וא"כ איפשר שזה מיירי בחרש שמדבר ואינו שומע. אלא דגוף הדין לא נראה לי' לרב חסדא והוא משום דס"ל דלא פליגי ר יוסי ורבנן רק בק"ש דכתיב בי' שמע הא שאר כל המצות לא. וכמו שאמר ר' מתני' הוינן סברין מימר מה פליגי ר יוסי ורבנן בק"ש דכתיב בי' שמע כו' (וע"כ אמר לית כאן חרש דבשגרת לשון היא. פי' כמו שרגיל בכל מקום לומר חש"ו) אבל באמת הכא לא תני חרש. דבחרש יצא אפי' לר' יוסי:

וע"ז אמר ר' יוסי מסתברא דיודה רב חסדא דהיא ר' יוסי ול (פי' דיודה בזה רב חסדא דלא מחלקינן בין ק"ש לשאר מצות) והיא דר' יוסי. אמר ר' חנינא בשם ר"ח דר' יוסי היא ופי' דאמר ר' חנינא בשם רב חסדא דזה שייך לפלוגתא דר' יוסי ור' יהודא ולא מחלקינן בין ק"ש לשאר מצות וא"כ יודה בזה רב חסדא לרב מתני' דלא מחלקינן בין ק"ש לשאר מצות. וא"כ לא הוי צריך לומר בעיקר הדין דלית כאן חרש דבעיקר הדין ודאי דינא הכי לר' יוסי דאינו כשר לקרוא את המגילה והראי' דהא דתרומות אתי כר' יוסי דהחרש לא יתרום. אלמא דאין חילוק בין שמע לשאר מצות אלא שלא נראה לו לשנות חרש וכמו דאמרינן חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ולא מדבר והאי חרש הוא מדבר ואינו שומע דהא קורא את המגילה וע"כ אמר ר"ח לית כאן חרש בשגרת לישנא הוא. וע"ז אמר ר' יוסי ב"ר בון ע"כ איתמר דהוא דלא כר' יוסי (כן צ"ל) פי' שבאמת מחולק בעיקר הדין. וע"ז אומר לית כאן חרש (פי' דבחרש יכול לקרות אפי' לר' יוסי) ולא משום דלא דמי לשאר חרש. וכ"ת הא ממתניתין דתרומות מוכח דר' יוסי חולק אפילו בשאר מצות דהא תנן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וא"כ בעיקר הדין לר' יוסי אינו יכול לקרות. וא"כ לא הי' צריך לומר לית כאן חרש (ואי משום דר' יהודא אינו חולק רק בקטן ואינו חולק בחרש. איפשר לומר דלר' יהודא רק לכתחילה לא. ולר' יוסי אפילו בדיעבד נמי לא ואתי שפיר דהוי דומיא דשוטה וקטן (ועיין בברכות (דף ט"ו) ואם כן לא הי' לו לומר לית כאן חרש. אלא ודאי מפני דהא דתנן חרש בכל מקום שאינו שומע ולא מדבר:

אך ר' יוסי ב"ר בון לא רצה לפרש כן דברי רב חסדא. דהא אמרין בחגיגה דלית כללי דרבי כללין. וכמו שהביאו ראי' בירושלמי מהא דיבמות (דף ק"ה) דהתם מיירי בחרש השומע ואינו מדבר דהא א"ר ינאי מפני שאינו באמר ואמרה. אלא שמסתמא מחולק בעיקר הדין:

וע"ז אמר ר' יוסי ב"ר בון דע"כ איתמר דהוא דלא כר' יוסי [ואיפשר לומר שאין הפי' הוא דאתי דלא כר' יוסי. אלא שהפי' הוא דלא כר' מתני' דאמר ר' יוסי היא. והוכיח מזה דשאר מצות דמי לק"ש. וע"ז אמר דאדרבא דלא כר' יוסי היא. (פי' שאינו דומה לפלוגתא דר' יוסי וחכמים) בק"ש [או שצ"ל ע"כ לא איתמר בהוא דר' יוסי. (פי' שרב חסדא לא אמר דהוא כר' יוסי מפני דאינו שייך לפלוגתא דר' יהודא ור"י] והחילוק הוא שבשמע בדיעבד לא יצא. ובשאר מצות לכתחילה לא יצא. אבל בדיעבד יצא. והטעם הוא דבשאר מצות הא דצריך להשמיע לאזנו הוא רק דרבנן לכתחילה. אבל בדיעבד יצא. והא דקאמר רב חסדא לית כאן חרש. אף דלכתחילה אמרינן דלא יצא אף בשאר מצות. וא"כ איפשר דקאמר דלכתחילה לא יקרא. ואף שאינו דומה לשוטה וקטן דבדיעבד נמי לא יצא דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא כמו דאמרינן בברכות (ד' ט"ו):

אך עכ"ז ניחא מה שאמר רב חסדא לית כאן חרש והוא שמחולק בעיקר הדין דחרש כשר לכתחילה לקרות. ואדרבה שהוכיח כן ממתניתין דתרומות. והוא דקשה במתני' דתרומות דחרש שלא יתרום תנא בבבא לחוד. ולא כיילינהו בחמש ראשונות. ואי משום דחמש ראשונות בדיעבד נמי לא הי' לו למיתני בחמש אחרונות דבדיעבד תרומתו תרומה אנא ודאי דלא דמי לחמש האחרונות ג"כ. והוא דבחמש אחרונות הטעם הא דאלם וערום ובעל קרי לא יתרומו הוא מפני הברכה וא"כ אי איפשר שהם יברכו ואחרים יתרומו ע"י ברכתם. אבל בהא דחרש שאינו יכול לברך מפני שאינו שומע. אבל מ"מ אם אחר הוא תורם. א"כ יכול לברך שהאחר ישמע ממנו. וא"כ כיון דלגבי האחר שומע כעונה. והוא שומע מפי החרש שהוא מחוייב בברכות. דהא בשאר ברכות אם בירך ולא שמע יצא בדיעבד. וא"כ אם אחר שומע מפי החרש הרי יש כאן ב' דברים בהברכה משום שומע כעונה והוא שומע ג"כ מפי החרש וע"כ יצא דהא שומע מפי המחוייבים ולגבי דידי' יש כאן ברכה בשמיעה וא"כ הא דתנינן דחרש לא יתרום. היינו דווקא אם הוא בעצמו התורם והוא אינו שומע הברכה. וא"כ הוא ברכה בלא שמיעה. וע"כ לא יתרום לכתחילה. וא"כ כיון שאינו דומה לא לחמש ראשונות ולא לחמש אחרונות. ע"כ תנינהו בבבא בפני עצמה דלא דמי להני ג' דמשום ברכה:

ומזה הוכיח רב חסדא דלית כאן חרש. דלפי מה שביארתי דממתניתין דתרומות מוכח דאם החרש מברך והאחר שומע יכול האחר לתרום ע"י ברכתו אף לכתחילה אם כן מוכח מזה דלית כאן חרש. פי' דבחרש לא הוי דינא הכי שאינו קורא דלגבי עצמו אף שאינו שומע בודאי מחוייב לקרות המגילה דהא השמיעה הוא רק לכתחילה ולגבי האחר השומע ממנו יש כאן קריאה משום דשומע כעונה ושמיעה ג"כ. וע"כ מחולק בעיקר הדין של חרש. וע"כ אמר לית כאן חרש:

[וע"ז אמר ר' יוסי ב"ר בון ע"כ איתמר דהוא דלא כר' יוסי. פי' שאין זה דומה להא דר' יוסי דק"ש. דיש חילוק בזה בין ק"ש לשאר מצות. דבק"ש אפי' בדיעבד לא יצא והכא רק לכתחילה. ומזה הוכיח דלית כאן חרש והוא דבודאי לכתחילה מודה שלא יתרום. דא"כ מתניתין דתרומות דלא כמאן. ואעפ"כ הוכיח מזה דהוא דלא כר' יוסי. וע"ז אומר דתנינן חמשתא קדמייתא ולא תניתה עמהון אי משום שאין תרומתו תרומה. והא תנינן חמשה בתריית' ולא תניתה עמהון. וא"כ בודאי הטעם משום דלאו דר"י היא (פי' שיש חילוק בין שמע ובין שאר המצות. ובשאר מצות הוא רק לכתחילה. אבל בדיעבד יצא). וא"כ אם הוא מברך ואחר תורם יכול לברך. ובהני חמשה בתרייתא אי איפשר שהוא יברך ואחר יתרום אבל בהך דחרש שאינו שומע הא דלא יתרום הוא משום הברכה אבל אם האחר יתרום ע"י ברכתו מותר. וע"כ כיון שהוא חלוק בדינו מחמש בתרייתא. ע"כ לא תנינהו בהדי הדדי. וע"כ הוכיח מזה רב חסדא דבמגילה לית כאן חרש. דהא חרש גבי עצמו בודאי דצריך לקרות המגילה דבשאר המצות הוא רק דלכתחיל' לא יצא בלא שמיעה. וא"כ בודאי דצריך לקרות המגילה והאחרונים יוצאים משום דשומע כעונה. והוא שומע נמי ואע"ג דחרש המוציא אינו שומע. אעפ"כ כיון דהוא בר חיובא. יכול להוציאם לכתחילה:

וע"ז אומר הוי סופך מימר דר' יוסי היא. וצ"ל דלא כר' יוסי היא. פי' שאינו דומה לדינא דר' יוסי. ובהא מודה ר' יוסי דבדיעבד יצא. ורק לכתחילה הוא דלא יתרום. ואיפשר לומר דר' יהודה נמי מודה דלכתחילה הוא דלא יצא ודווקא מזה הוכיח רב חסדא דלית כאן חרש בשגרת לישנא הוא. ומשום עיקר הדין דלרב חסדא חרש יכול לקרות:

והנה אף דלכאורה יש לומר כיון דחרש לענין שמיעה לא הוי בר חיובא אינו יכול להוציא האחר שמחויב בשמיעה. אעפ"כ נראה לי כיון דבאמת בר חיובא הוא. דהא אפילו גבי שמיעה אם לא שמע יצא. א"כ הוי בר חיובא ע"כ יכול להוציא אחרים שיצאו אפילו לכתחילה ע"י שמיעה. ואף דמדברי הש"ע או"ח משמע דאפילו בדיעבד אינו מוציא אחרים. וכבר חלק ע"ז הב"ח דהשומע מן החרש יצא בדיעבד. וכתב המ"א דכן משמע בגמרא (ועיין בט"ז) אך כל זה הוא לשיטת הש"ס דילן. דלא הביאהא דרב חסדא דאמר חרש בשגרת לישנא הוא. אבל לשיטת הירושלמי ס"ל כיון דבר חיובא הוא. דהא בכל אדם אמרינן דאם לא שמע יצא. וע"כ יכול להוציא אחרים אפי' לכתחילה כיון שהם שומעים.

ויש להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ב דמגילה ה"ג) בן עיר מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו. ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו וייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. או ייבא כההיא דאמר ר' חלבי' רב הונא בשם רב חייא רבה הכל יוצאים בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה:

והנה הא דאמרינן הכל יוצאים בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה. היינו רק בדיעבד. אבל לא לכתחילה וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דמגילה) ר' הונא בשם ר' חייא רבה הכל יוצאים בי"ד שהוא זמן קריאתה כו' ר' יוסי ור' אחא הוי יתבין א"ל ר' יוסי לר' אחא לא מסתבר אלא לשעבר אבל לבא לא (פי' לכתחילה לא):

ואיפשר לומר דאם הבן עיר צריך לצאת והבן כרך מוציאו אעפ"כ אם רוצה לצאת ידי חובתו לכתחילה צריך לקרות בט"ו. וכמו דאמרינן שם בירושלמי והא תני מקום שנהגו לקרותה בשני ימים קורין אותה שני ימים. א"ל אוף אנא סבר כן. אמר ר' מנא ויאות אלו מי שקרא בארבעה עשר וחזר וקרי בחמשה עשר שמא אין שומעין לו. אם אומר את כן שמא נמצאת עוקר זמן כרכים בידך. פי' דמקשה על הא דאמר דבן כרך שקרא בי"ד יצא. וא"כ אמאי מחייבין לקרות בשני הימים מספיקא דהא כיון שקרא ביום י"ד יצא בדיעבד. וע"ז א"ל אוף אנא סבר כן. ופי' דלא קשה מזה עלי על שאמרתי דבן כרך שקרא בי"ד יצא]. וע"ז א"ר מנא ויאות אלו מי שקרא בי"ד וחזר וקרא בט"ו שמא אין שומעין לו אם אומר את כן שמא נמצאת עוקר זמן כרכים בידך. ופירוש דאע"פ דבדיעבד אם קרא בי"ד יצא היינו משום שעושה מעצמו וקרא בי"ד. אבל לענין עירות המסופקות אם יאמרו חכמים שלא יקרא רק בי"ד והטעם משום דאיך תאמר לו שיקרא בשניהם הא כיון שקרא בי"ד יצא. אעפ"כ אינו דומה כיון שאם תאמר לו שיקרא בי"ד. ומחמת זה לא יצטרך לקרות בט"ו. א"כ נמצאת עוקר זמן כרכים בידך וא"כ ה"ל כמו שחכמים עוקרים זמן כרכים. כיון שלא עשה מעצמו רק שפוסקים לו הדין כך. ע"כ צריך לקרות ב' הימים [ועיין בספרי נ"י מה שביארתי על הירושלמי דשבת. (פי"ג) תמן את גרמת לו). וא"כ הכא שבן עיר צריך לקרות. ואין אומרים שבן כרך יוציא אותו. א"כ איפשר לומר שבן כרך צריך לקרות פעם שני. כיון דלא עשה מעצמו בדיעבד. וא"כ אם נאמר לו שאינו צריך לקרות בט"ו א"כ נמצאת עוקר זמן כרכים וע"כ צריך לקרות ביום ט"ו ג"כ. וכמו שאומר אלו מי שקרא בי"ד וחזר וקרא בחמשה עשר שמא אין שומעין לו:

וא"כ כיון שביארתי דהירושלמי ס"ל דבן כרך לכתחילה לא יקרא בי"ד. ואעפ"כ אמרינן דמוציא בן עיר אע"פ שהוא צריך לקרות לכתחילה בי"ד ומשמע מהירושלמי דאפי' יש אחר שיכול לקרות לו להוציאו אעפ"כ יכול בן כרך להוציאו לכתחילה. והוי מחוייב בדבר. כיון דבדיעבד יצא. ע"כ יכול להוציא לבן עיר לכתחילה. והכא נמי כיון שהחרש הוי בר חיובא. דהא בדיעבד אם לא השמיע לאזנו יצא ע"כ יכול להוציא את שהוא בר שמיעה לכתחיל' כיון, דמכל מקום שומע ממי שהוא מחוייב בדבר ויוצא בקריאה ושמיעה:

ובאמת צריך לבאר דמאי מיבעי לי' בירושלמי בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו. ייבא כהד' כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את כו'. מ"ט אינו מוציא את חבירו. דכיון דמחוייב בדבר אע"פ שאינו חייב כעת דהיינו שיצא מכבר נמי מוציא. וכמו דאמרינן בר"ה (דף כ"ט) כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא. חוץ מברכת הלחם כו' ופירש"י שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות ומ"ט אמרינן שם דבן עיר אינו מוציא בן כרך ידי חובתו ואמאי אינו יכול להוציא מטעם ערבות. ודוחק לומר דבאותו היום הוי כאינו מחויב בדבר. וכן קשה נמי על הירושלמי (רפ"ב דמגילה) ר' אבהו בשם ר' אלעזר יודע אשורית ויודע לעז יצא בלעז (ט"ס וצ"ל אינו יוצא בה אלא אשורית) יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז. ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. וקש' דמ"מ מ"ט אינו מוציא את חבירו כיון שהוא מחוייב בדבר. וא"כ יכול להוציא מצד ערבות.

ע"כ צריך לומר דהא דמוציא מטעם ערבות היינו אם הם שוים בדיניהם. ע"כ יכול להוציא מטעם ערבות אע"פ שכבר יצא. אבל אם חלוקים בדיניהם אז הוי כמו בר פטור. ואינו יכול להוציא רק אם בדיעבד יצא הוי כמו שוין בדיניהם. וה"נ גבי חרש כיון דבדיעבד יצא הוי כמו שוין בדיניהם. וע"כ יכול להוציא אחרים. וע"כ אמר לית כאן חרש, כמו שביארתי. ודוק: ועיין בירושלמי (פ"ג דברכו') כל מצות שאדם פטור מוציא את הרבים ידי חובתן וכו' והא תנן כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם חייב אפי' אם יצא מוציא כו':