נועם ירושלמי על בבא מציעא ו:א:ב

בד"א שלא הלכו החמרי' הלכו ולא מצאו תבואה פועלין לנכש ומצאו שדהו לחה נותן להם שכר הליכה וחזרה ולא דומה הבא טעון להבא ריקן עושה מלאכה ליושב בטל כו' ר' חייא רובה אגר חמרין למיתא לי' כיתן הלכו ומצאוה לחה אמר לון רב פוק והב לון אגרן משלם ואמר להון לא דאנא חייב מיתן לכון אגריכן אלא אנא חייא מתרית לכון (פי' שהוא מוותר להן משלו):

והנה בב"מ (ד' ע"ו) אמרינן הני ת"ק דרב נותן להן שכרן משלם כו' והא עלה קתני אינו דומה הבא טעון להבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל לא סיימוה קמי' איכא דאמרי סיימוה קמי והכי קאמ' חביבי אמ' אי הואי אנא לא הוה יהיבנ' להו כלל ואת אמרת כפועל בטל אלא קשי' הך לא קשי' הא דסיירא לארעא מאורתא הא דלא סיירא לארעא מאורתא כי הא דאמר רבא האי מאן דאגיר אגירא לריפקא ואתא מיטרא ומלי' מיא אי סיירי לארעא מאורתא פסידא דפועלים לא סיירא כו' פסידא דבה"ב (ופרש"י דאמרי לי' מי יימר דלדעתא דההוא ארעא אגרתן) ולפי"ז משמע דשיטת הירושלמי הוא נמי כשיטת הש"ס דילן והא דאמר ר' חייא לא דאנא חייב מיתן לכון אגריכון אלא אנא חייא מתרית לכון פי' שהוא מוותר להם זה קאי על שנתן להם שכר משלם וכמו דאמרינן בב"מ (שם) א"ל חביבי אילו אנא הואי לא יהיבנא להו אלא כפועל בטל ואת אמרת נותן להן שכרן משלם (וכן כתב הפ"מ) אך משמע קצתמהירושלמי דקאמר לא דאנא חייב מיתן לכון אגריכון משמע דעל כל השכר קאמר אלא דהוא מוותר להון. וא"כ לפי"ז אפשר לומר דלשיטת הש"ס מיירי דהפועלים לא ידעו מזה הכיתנא והוי כמאן דלא סיירי לארעא מאורתא והבע"ה הוי לו להודיעם שאולי יהא הכיתנא לחה.

ולי נראה דאיפשר לבאר הירושלמי עפ"י הירושלמי (פ"ז דגיטין ה"ו) אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן סדר סימפון כך אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית כו' ע"מ ליתן לך מיקמת פלן ומכניסיך ליום פלן דאין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי עליך כלום אירע לו אונס ר"י אמר אונסא כמאן דלא עביד ריש לקיש אמר אונסא כמאן דעביד על דעתי' דריש לקיש אין הוי צרי' למיעב' ואין אתא יום פלוני ולא כנסת לי לא יהוי לי עליך כלום (ועי' בספרי נחלת יהושע מה שביארתי ע"ז דלא כהפ"מ) ר' יוחנן מי דמיך פקיד לבנתי' די יהווין עבדין כריש לקיש אמר שמא יעמד ב"ד אחר ויסבור דכותי' ונמצאו בניו באין לידי ממזירות חד בר נש אקדים פריטין לאילפא ונגב נהרא (ופי' הפ"מ כלומר דיכול לומר לו הרי הספינה מוכנת אייתי נהרא ומה אני יכול לעשות הרי אין העיכוב ממנו דס"ל לרב נחמן יש טענת אונס) והוא כמו דמסיק לקמן דאונסא כמאן דעביד אבא בר רב הונא בשם ר' אבא הוי מצלי דייגב נהרא בגין דניסב פרוטה (ופי' הפ"מ כלומר דפליג וס"ל דאין טענת אונס טענה וכשהי' מקדים מעות לבעל הספינה ורצה לחזור בו הי' מתפלל שיתנגב הנהר כדי שיקח ממנו המעות בחזרה שיכול לומר הרי אין את יכול לעבור) אשכחת אמר ר"י ור' בא לא סברין כרשב"ג ר"ל ורב נחמן בר יעקב סברין כרשב"ג חתכה דדה כמי שעכבה נחתך דדה כמי שלא עכבה. וא"כ שיטת הירושלמי כרב נחמן דהלכתא כותי' דדינא דהלכה כרשב"ג דאונסא כמאן דעביד ועיין בירושלמי (סוף ב"ב (ה"ח) תמן אמרין בכל מקום הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן וראי' אחרונה וע"כ אמר תמן דהיינו בבבלי שזהו ר"נ בר יעקב. אבל ר"י שהוא מא"י לא סבר כרשב"ג ולשיטת הירושלמי לית לי' הא דאמרינן בגיטין (ד' ע"ה) וכן בב"ב (ד' קע"ד) ובסנהדרין דאמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראי' אחרונה דהא ר' יוחנן סובר דאונסא כמאן דלא עביד וכמו דאמרינן בירושלמי דגיטין (פ"ז ה"ו) ר' יוחנן ור' בא לא סברי כרשב"ג ע"כ אמר שם בירושלמי (סוף ב"ב) המן אמרין בכל מקום הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן וראי' אחרונה ולשיטת הש"ס דילן דא"ר יוחנן הכי אע"ג דר' יוחנן סובר דאונסא כמאן דנא עביד. אך הש"ס דילן מחלק בגיטין (ד' ע"ד) בין אם הכונה לצעורי או להרוחה. ובהא דע"מ שתשמשי את אבא או שתניקי את בני כונתו להרוחה כמו שכתבו התוס' בגיטין (ד' ע"ה) בד"ה כלל אמר רשב"ג כו':

וא"כ לפי"ז הא דאמרינן הכא ר' חייא רובא אגר חמרי למיתא לי' כיתן הלכו ומצאוה לחה אמר לון רב פוק והב לון אגרא משלם והוא דרב סובר הלנה כרשב"ג. וכמו דאמרינן שם בירושלמי (סוף ב"ב ה"ח) תמן אמרין הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן וראי' אחרונה אמרין ובלבד במשנתנו ר' אמי בר קרחה בשם רב ולמה אמרו בכל מקום הלכה כרשב"ג שהלכות קצובות הי' אומר מפי בית דינו. וא"כ כיון דרב סובר דאונסא כמאן דעביד ע"כ אמר שצריך ליתן אגרא משלם. ור' חייא שאמר שעושה כן מחמת שהוא ותרן סובר כר' יוחנן דאונסא כמאן דלא עביד וא"כ לשיטת הירושלמי לא מחלקינן בין סיירא לארעא מאורתא ובין דלא סיירא לארעא מאורתא ולשיטת הש"ס דילן אמרינן בב"מ (ד' ע"ה) איכא דאמרי סיימוה קמי' והכי קאמ' אמר חביבי אי הואי אנא לא יהיבנא בנא להו כלל ואת אמרת כפועל בטל אנא קשי' הך לא קשי' הא דסיירא לארעא מאורתא כו':

אך בספרי נחלת יהושע (ס"ג) כתבתי דאיפשר לומר דהא דפליגי ר"י ור"ל היינו דווקא בתנאי שלאחר המעשה דעיקר המעשה נעשה מעיקרא והתנאי הוא רק שלא לבטל המעשה וע"כ אמרינן בזה אונסא כמאן דעביד וכן הא דאמרינן חד בר נש אקדים פריטא לאילפא ונגב נהרא אתא עובדא קמי' ר"נ בר יעקב הא אילפא אייתי נהרא כו' התם כבר נתן לו המעות והא שצריך ליתן האילפא להעבירו ע"ג הנהר אינו אלא כמו שצריך לקי ים התנאי אבל אם לא נתן לו המעות לא אמרינן אפי' לריש לקיש דכיון דנגב נהרא ע"כ אונסא כמאן דעביד וכמו שכתבו התוס' בב"מ (ד' ע"ט) דהא דאמר לא כו' אלא בספינה זו ויין זה דכיון דנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר והכי משמע בירושלמי (פ' השוכר) השוכר את החמור להביא יין לחולה אם הביא חייב ליתן לו ואם לא הביא אינו חייב ליתן לו וא"כ תקשי מזה לר"ל דסובר אונסא כמאן דעביד אלא ודאי כיון שלא הקדים לו מעות בזה הוא אונסא כמאן דלא עביד):

ועוד נראה לי שפועל שאני וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף ע"ד) בד"ה רבה אמר כו' וי"ל דשאני התם שאינו אלא שכיר יום שלא שכרו בעה"ב אלא לדלות וכיון שלא הוצרך אינו שכיר כו' וא"כ בפועל אם לא עשה מלאכה לא הוי שכירות כלל:

ועוד נראה לי דאיפשר לומר דהא דפליגי אם אונסא כמאן דעביד היינו דפליגי בתנאי איך הי' כונת התנאי אם כונת התנאי היינו רק דווקא על המעשה או שכונת התנאי הי' באם שלא ירצה לעשות בכונה אבל אם יארע אונס הוי כמאן דעביד וא"כ בשכירות ספינה איפשר לומר דהכונה הי' שמשכיר לו את הספינה ואפי' יארע אונס אבל בפועל אי איפשר שיהי' הכונה אפי' יארע לו אונס דאונסא כמאן דעביד. זה אינו דאפי' אי אמרינן דאונסא כמאן דעביד מ"מ אינו דומה הבא טעון להבא ריקן עושה מלאכה ליושב בטל וא"כ איך תהי' הכונה שאם יארע לו אונס יהא כמאן דעביד מ"מ לא הוי רק כמאן שנעשה מאליו. בשלמא בתנאי גיטין וקדושין דכיון שנעשה התנאי נתקיים המעשה. אבל בפועל שמשלם שכר בעד טרחתו א"כ אי איפשר שיהי' הכונה שאפי' יארע לו אונס משלם שכר פעולתו בשלימות הא אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל היושב בצל ליושב בחמה. וא"כ כיון שאין האונס נכלל בהשכירו' לשלם לו בשלימות ע"כ א"צ לשלם לו כלל אי סיירוה לארעא מאורתא שבזה אין לומר דאונסא כמאן דעביד שהכונה הי' שאפי' באונס ישלמו לו השכר בשלימות דהא אינו דומה וא"כ כיון שלא הי' זה בכלל התנאי ע"כ לא הוי אונסא כמאן דעביד כלל שאין לומ' דאונסא כמאן דעביד לגמרי שיהי' השכר בשלימות דהא מ"מ לא טרחו וע"כ לא אמרינן בזה כלל אונסא כמאן דעביד:

[וכמו דאמרינן בירושלמי בעבודת כוכבים (פ"ה ה"א) הי' עושה עמו חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר הי' מוכר חולין ושני בכרך א' איזה שירצה חולין יעשה ושני יעשה והכא כן (ופי' הפ"מ מסקנת האיבעי' הוא מי אמרינן דדמי הא לדין דמוכר חולין ומ"ש בבת אחת וגבי מ"ש תנן אין מוכרין אותו והשתא הוא דמכרן בכרך א' ואינו ניכר איזהו חולין ואיזהו מעשר דאמרינן לאיזה שירצה יעשה חולין ולאיזה שירצה יעשה מ"ש וכלומר דאע"ג דבכרך א' הן אין קפידא בכך אלא החצי שירצה יעשה אותה חולין ומכירתו מכירה והחצי השני של מ"ש הוא ואין במכירתו כלום ונשאר בקדושת מעשר ופירושו דחוק דמאי קאמ' לאיזה שירצה כו' הא החולין הם מכורים והמ"ש אינו מחולל ע"כ נראה לי דאתי כמ"ד דמוכרין מ"ש דממון הדיוט הוא וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דמ"ש) מאן תנא אין מוכרין אותו ר"מ ברם כר' יהודה בדין הוא שמותר למוכרן:

והא דתני בברייתא הי' מוכר חולין ושני בכרך א' הוא דאם מכר חולין ומ"ש כאחת. א"כ בעד החולין הוי הדמים חולין ובעד המעשר הוי הדמים מעשר ומכירה הוי כפדיון וכמו שביארתי הירושלמי (פ"ז דב"ק) על דקאמר מילתי' דר"ל אמרה מכירה כפדיון ועיין בסוכה (ד' מ') אמר ר"א אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ור' יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול):

וא"כ תני בברייתא דהי' מוכר חולין ומ"ש בכרך א' וא"כ אינו ניכר בהדמים איזה חולין ואיזה מ"ש דהמעות חולין הם חונין והמעות של מ"ש הם מ"ש וע"ז קאמר איזה שירצה חולין יעשה ושני יעשה (פי' דאמרינן דיש ברירה וכמו שכתבו התוס' בתמורה (ד' ל') בד"ה ואידך כו שזה כלל גדול בדין זה דודאי כל היכא שהוכר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו הי' באיסור אבל אם לא הי' האיסור מבורר בתחילה אמרינן דיש ברירה. וע"ז אומר איזה שירצה תולין יעשה ושני יעשה היינו איזה שירצה יהי' המעות חולין ואיזה שירצה יהי' מעשר)].

וע"כ מיבעי' לי' אם הי' עושה חצי יום באיסור וחצי יום בהיתר ולזה מביא הברייתא דהי' מוכר חולין ושני בכרך אחד איזה שירצה חולין ועשה ושני יעשה והכא כן (פי' אם ה"נ כן שיכול ליטול המעות ואיזו שירצה יעשה היתר ואיזו שירצה יעשה איסור כיון דלא הי' מבורר האיסור מתחילה אמרינן ברירה):

וע"ז אומר השוכר את הפועל להביא יין לחולה אם הביא חייב ליתן לו ואם לאו אינו חייב ליתן לו אבל אם אמר יין לחולה ממקום פלוני בין הביא בין לא הביא חייב ליתן לו דמי רגליו נותן לו וכא לא דמי רגליו ניתן לו (ופי' הפ"מ דדמי רגליו הוא נותן ואע"פ שבשביל שכר המלאכה משלם לא הי' רשאי ליהנות בו שמעורב עמו שכר מלאכת האיסור אעפ"כ שכר טרחתו הוא נותן לו) ופירושו דחוק מאוד]:

וע"כ נראה לי שמביא ראי' שבשכר פעולה אינו יכול לחלק שזהו בשביל היתר וזה בשביל חצי היום שעשה באיסור. וע"ז מביא הברייתא השוכר את הפועל להביא יין לחולה אם הביא לו חייב ליתן לו ואם לאו אינו חייב ליתן לו אבל אם אמר לו יין לחולה ממקום פלוני ותפוח לחולה ממקום פלוני בין הביא ובין לא הביא חייב ליתן לו דמי רגליו וכא לא דמי רגליו נותן לו (פי' דקאמר מפני מה אם אמר לו להביא ממקום פליגי שבין הביא ובין לא הביאחייב ליתן לו והוא משום שדמי רגליו הוא נותן לו וכא לא דמי רגליו הוא נותן לו (פי' שמקשה דאמאי אם אמר לו להביא יין לחולה אינו נותן לו כלל והוא משום שלא השלים שכירותו דמ"מ אמאי לא יהי' חייב ליתן לו דמי רגלו. דהא בכלל השכירות להביא יין ממקום פליגי מעורב נמי דמי רגלו וא"כ אמאי לא יתן לו לכל הפחות דמי רגלו כמו שאם אמר לו להביא ממקום פלוני אלא ודא כיון דאמר לו להביא ממקום פלוני ושכר הטירחא הוא נכלל עם שכר השכירות להביא ע"כ לא מחלק ש ואינו נוטל כלל וה"נ אם שכרו חצי היום לעשות מלאכת היתר וחצי היום לעשות מלאכת איסור לא יוכל לחלק ליטול שכר של חצי היום של מלאכת היתר מפני ששכר הפעולה מעורבת עד שאינו יכול לחלקם ולא תלי בברירה כמו במ"ש וחולין ודו"ק]:

וה"נ בפועל כיון ששכרו על מנת לעשות מלאכה דבזה ודאי נא הוי אונסא כמאן דעביד דישלם לו בשלימות דהא אינו דומה יושב טעון ליושב בטל היושב בצל להיושב בחמה וא"כ כיון שאין זה בכלל התנאי הוי כמו דלא נתקיים התנאי כמו שהתנה לשלם ו בשלימות וע"כ אינו משלם לו אפי' כיושב בטל נמי ורק אם לא סיירא לארעא מאורתא שאז יכולים לומר לו מי יימר דלההיא אגרתן או שאם הי' לו לבעה"ב לידע אז גרם להם היזק וע"כ צריך לשלם להם שכר ואינו דומה הבא טעון להבא ריקם ולא מחמת התנאי אבל לא מחמה דאונסא כמאן דעביד דזה לא הי' בכלל התנאי:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"י דב"ק ה"ה) שטף נהר חמור וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח את שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי ד דמי שלי חייב ליתן לו תני הניח שלו להציל של חבירו ועלה של חבירו מאיליו אינו נזקק לו והקשה בס' מחנה אפרים שהביא מה שכתב הרמב"ן וההיא דירד להציל ולא הציל יש בכלל אפי' עלה החמור מאליו ובהכי איתא בהדי' בירושלמי עלה של חבירו מאיליו אינו נזקק לכלום רק הראי' שהביא הרמב"ן אינה ראי דהירושלמי הני איני נזקק לכלום ומשמע אפי' טרחו לא יהיב לי' וכי גרע מירד להציל ולא הציל דשכרו מיהא שקיל ולכן הי' נראה דהירושלמי מיירי בלא התנה:

ולי נראה דהא דקאמר אם הניח שלו ועלה של חבירו מאליו אינו נזקק לו היינו שלא טרח כלל וא"כ אין לשלם בעד טרחתו כמו שפי' הרמב"ן ואעפ"י שהתנה ולשיטת הירושלמי אפי' אונסא כמאן דעביד דמי א"כ תקשה מי גרע מאונס דכמאן דעביד דמי אך לפי מה שביארתי שבפועל לא שייך הא דאונסא כמאן דעביד דמי כיון דמ"מ צריך לנכות שכר הטירחא. וא"כ כיון שעלה של חבירו מאליו אינו נזקק לו והא דירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו היינו שכר הטירחא:

וא"כ לפי"ז איפשר לבאר הא דקאמר הכא ר' חייא רובה אגר לי' חמרא למיתא לי' כיתנין הלכו ומצאוה לחה אמר לון רב פוק והב לי' אגרא משלם ואמר להון לא דאנא חייב מיתן לכון אגריכון אנא חייא מתרית לכון היינו או דקאמר לענין שנתן להם ככרם משלם שהוא מוותר או לכל השכר והיינו אם סיירוה לארעא מאורתא שאז הוא פסידא דפועלים כשיטת הש"ס ס ודו"ק: