נועם ירושלמי על בבא מציעא א:ד:ג

עוד שם תני האומר יזכה לי ביתי במציאה שנפל לתוכה לא אמר כלום יצא לו שם למציאתו דבריו קיימין כהדא אריסי' דר' בא בר מינא סליק לדיקלא כו' אזיל שאיל לרב לא אמר לו כלום אזל חזר אמר ר בא בר מינא קשי' לן הויתא חזר ותייתר ממציאתו. והנה הירושלמי הזה לא ביאר הפ"מ כל הצורך גם מה שכתב האומר יזכה לי ביתי במציאה מבואר הוא דמאי דאמר ריב"ח התם חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו בחצר המשתמרת דווקא ובשכבר באה המציאה בחצרו וכדאיירי בסיפא דהאי ברייתא אבל מה שאמר יזכה לי ביתי במה שעתיד ליפול לתוכה לא אמר כלום כמבואר בתוספתא ע"כ והוא תמוה דהא אמרינן בב"מ (ד' קב) מסייע לי' לריב"ח דאמר ריב"ח חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מיתיבי אם אמר כל מציאות שתבואו לתוכה היום תקנה לי חצירי לא אמר כלום ואם איתא להא דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אמאי לא אמר כלום ומשני הב"ע בחצר שאינה משתמרת אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין ואי בחצר שאינה משתמרת כי יצא לו שם בעיר מאי הוי ומשני כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מובדל בדיל מינה כו' וא"כ מיירי בחצר שאינה משתמרת וע"כ לא קנה אבל בחצר המשתמרת קני אפי' אם אמר תחילה ואפי' לא אמר כלל (והפ"מ פירש בפירושו דמיירי בחצר המשתמרת וזה אינו דלפי שיטת הש"ס דילן מיירי בחצר שאינה משתמרת):

וע"כ נראה לי לפרש הירושלמי כמו שהקשה הנימוקי יוסף (פ"ק דב"מ) מחצר המשתמרת דלא בעינן שיהא עומד בצד שדהו צריכא טעמא שא טעמי' לא משום יד דמהני כמו בגט דהתם בעי עומדת בחצירה כדלקמן וגם לא מטעם שליחותן כדפי' הר"ן דא"א זכות לחבירו מתורת שליחות אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון שיהא זה שלוחו ולא שייך לומר בחצר כדאמרינן גבי המגביה מציאה לחבירו דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וע"כ מביא הירושלמי תני האומר יזכה לי ביתי במציאה שנפל לתוכה לא אמר כלום ומוכח מזה דהמגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו וע"כ אינו יכול לזכות בה מתורת שליחות דהא שליח אינו יכול לעשות בדבר שאינו ממונו ומטעם יד נמי לא דא"כ בעינן שיהא עומד בסמוך וכן אמרינן בירושלמי (פ"י דגיטין) וכן לענין מתנה אדם עושה שליח לקב דבר שאינו שלו ועוד נראה לי דלשיטת הש"ס דילן דהא דפליגי בהמגביה מציאה לחבירו אי קני חבירו הוא מטעם, דחב לאחריני ע"כ איפשר למימר דחצר כיון דע"כ מותיב בה לא שייך הא דחב לאחריני וכמו דאמרינן בב"מ (ד' יא) רב חמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב מיחייב שולחו אבל לשיטת הירושלמי הא דמגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו הוא מטעם דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"כ חצר אינו נעשה שליח ג"כ וע"כ סובר הירושלמי דמציאה אינו קונה אפי' בחצר המשתמרת ג"כ ולא מטעם דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ה דמ"ש) אמר חנינא הדא אמרה שהי' ר"ג צריך לזכות א"ר יהושע בפירות מחוברין לקרקע אילו קופתו של ר"ג נתונה בתוך ביתו של ר' יהושע ואומר יזכה למעשר שבה כלום עשה עד שיסיים והירושל' הזה אינו מבואר ונ"ל לבאר שאמר ר' חנינא הדא אמר' שהי' רק צריך לזכות (פי' משום דסובר דאי לאו הכי לא קני' מתורת חצר וכמו דאמרינן בב"מ (ד' י"א) וכי ר"ג ור' יהושע בצד שדהו של ר"ג הי' עומד ולשיטת הירושלמי איפשר דאינה קונה חצר במציאה) וע"ז אומר הדא אמרה שהי' ר"ג צריך לזכות וכמו דאמרינן בב"מ (ד' יא) ר"פ אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני וע"כ קני להם מתורת חזר וא"כ צריך לומר דטובת הנאה ממון דאל"ה האיך הי' ר"ג יכול לזכות כיון דטובת הנאה אינה ממון. וע"ז אמר ר' יהושע בפירות המחוברין לקרקע היא מתניתא אילו קופתו של ר"ג נתונה לתוך ביתו של ר' יהושע ואמר יזכה למעשר שבה כלום עשה עד שיסיים (פי' שר' יהושע מדחה דלעולם טובת הנאה אינה ממון וע"כ לא הי' יכול לזכות אך בפירות המחוברים לקרקע איירי פי' שהוא כמו דאמרינן בב"מ (ד' יא) א"ל ההוא מרבנן ר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנהלהם. ומה דאמר בפירות המחוברין לקרקע צריך לבאר דהא אמרינן בקידושין (ד' כו) והלכתא ציבורין לא בעינן אגב וקני בעינן וא"כ לא בעינן ציבורין ואפי' לשיטת הירושלמי דאמרינן בקדושין (פ"א ה"ה) עד כדון כשהיו קרקעות ומטלטלין במקום א' היו קרקעות במקום א' ומטלטלין במקום אחר כו' תמן תנינן קרקע כל שהוא חייבת בפיאה ובבכורים (וצ"ל) לקנות עמה נכסים שאין להם אחריות וקרקע כל שהוא מה הוא טב (פי' הא אי איפשר להעמיד בה מטלטלין וא"כ שמע מינה דלא בעינן ציבורים). וע"ז משני אמר ר' מתניי' תיפתר שהי' שם מקום שיבולת אחת ומרגליו' טמונה בי' וא"כ משמע דסובר דציבורין בעינן אעפ"כ למאי אומר בפירות מחוברין לקרקע היא מתניתא:

ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שכתב הקצה"ח בהלכות הפקר (ס' ער"ה) דקונה מעצמו בנכסי הפקר בתורת אגב מהא דאמרי' בב"ק (ד' קיז) בפלוגתא דר"א ורבנן בגוזל קרקע ושטפה נהר אם נגזלת כו' והא דתני' הגוזל את הפרה ושטפה נהר חייב להעמיד לו פרה דברי ר' אליעזר וחכמ"א אומר לו הרי שלך לפניך התם במאי קא מיפלגי כגון שגזל שדה מחבירו והי' פרה רבוצה ושטפה נהר ר"א לטעמי' לטעמייהו וכתב רש"י פרה רבוצה כו' וגזלן לא משכה והוי כקרקעות ולר"א דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה נמי וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה כו' וא"כ מוכח דהמני' קנין אגב אפי' בנכסי הפקר. והא דכתב רש"י משום קנין אגב ולא מפרש בתורת חצר כיון שקונה הקרקע קונה הפרה שבה דחצר אינו קונה אלא משום רשות וגזלן לא קונה אלא להתחייב באונסין אבל גוף החצר אין לו כלום עיי"ש ואיתא בירושלמי (פ"ח דשבועות) ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר אף לענין גזילה אין חייבין אלא דרך קנין אמר ר' יוסי בר בון מתניתא אמרה כן המקבל שדה מחבירו כו' ונדחק בזה הפ"מ דמאי מייתי ראי' לענין גזילה וכבר ביארתי (בב"ק) דהוא ט"ס וצ"ל הגוזל את הפרה כו' והוא הך ברייתא דהגוזל את הפרה ושטפה נהר כו' וא"כ מוכח מזה דגזילה בעי קנין וע"כ לר"א שסובר דקרקע נגזלת ע"כ קונה הפרה עמה בתורת אגב ולרבנן דקרקע אינה נגזלת ע"כ אינו קונה הפרה וא"כ מוכח דגזילה בעי קנין) ועוד כתב שם הקצה"ח דהא דאמר בקדושין (שם) דאגב לא בעי ציבורין היינו היכא דא"ל זיל קני אגב קרקע אבל אם לא אמר לו קני אגב קרקע בעי ציבורין והוא משום דכל שבתוך הקרקע ציבורין הרי הוא כהקרקע ממש וכמה שכתב הסמ"ע (ס' ר"ב) ומשום הכי מהני בהפקר לקנות אגב קרקע וכתב שם דא"כ קשה האיך קאמר רבא בב"מ (ד' יא) שפיר עביד דלא קבלה וכי לא הי' להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע והא אגב קרק' מהני אפי' בהפקר ותירץ דאע"ג דאמרי' טובת הנאה אינה ממון לקנו' אפ"ה טובת הנאה ממון דלא הוי כמו הפקר וע"כ אינה נקנה אגב קרקע כמו הפק' אלא אם אמ' לו קני ואעפ"כ אינה ממון לקנות אגב קרקע ע"ש שהאריך בזה:

ובזה נראה לי לבאר הירושלמי אמר ר' חנינא הדא אמרה שצריך לזכות (פי' בתורת חצר עפ"י דעת אחרת מקנה כמו דמשני ר"פ בב"מ (שם) וא"כ מוכח שטובת הנאה ממון דאל"כ איך זוכה להם) וע"ז אמר ר' יהושע בפירות מחוברין לקרקע וקני אגב קרקע וע"כ אמר בפירות המחוברין לקרקע דכיון דטובת הנא' אינה ממון וא"כ לא קני בתורת אגב ע"י דעת אחרת מקנה אלא שקנו בתורת אגב כמו בהפקר וא"כ להאי אגב צ"ל ציבורין ומחוברין בקרקע שלא יהא הפסק וע"כ קני בתורת אגב (והירושלמי חולק בזה על הש"ס דילן שלשיטת הש"ס דילן אע"ג שטוב' הנאה אינ' ממון אעפ"כ לא הוי בהפקר ממש וע"כ לא מהני בתורת אגב כמו בהפקר ולשיטת הירושלמי מהני בציבורין כמו בהפקר והראי' דאיתא בירושלמי (ספ"ב דקידושין) ריב"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה כו' מתניתא הא פליגא על ריב"ח קונם כהנים ולוים אלו נהנים לי יטלו על כרחו (פי' וא"כ מוכח דטובת הנאה אינה ממון כמו דפליג התם ר' יוחנן שטובת הנאה אינה ממון וא"כ כיון שמותר לכהנים ליטול א"כ מוכח דלשיטת הירושלמי טובת הנאה אינה ממון כלל ודלא כשיטת הש"ס דילן דרבא אמר בב"מ (ד' י"א) דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין ובאגב ובנדרים (ד' פ"ו) איתא רבא אמר שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזי אלא לכהנים כו' וא"כ אית לי' טובת הנאה ממון אלא ודאי דאע"ג דטובת הנאה אינה ממון היינו לדין לקנות ע"י חליפין ואגב אבל לא שאינה ממון כלל אבל הירושלמי סובר דאינה ממון כלל וע"כ אמר בפירות המחוברין לקרקע וקני אותם בתורת אגב כמו נכסי הפקר דניקנין ע"י אגב:

וע"ז אומר בפירות המחוברין לקרקע אבל לעולם דטובת הנאה אינה ממון וע"ז אומר אילו קופתו של ר"ג נתונה לתוך ביתו של ר' יהושע ואמר יזכה למעשר שבה כלום עשה עד שיסיים (פי' דאפי' לא תימא הכי דבתורת אגב וציבורין אלא בתורה חצר אעפ"כ צריך לומר דהיו מחוברין בקרקע דאי לאו"ה הא כליו של מוכר ברשו' לוקח לא קני וא"כ צריך לומר דהיו מחוברין לקרקע וא"כ איפשר לומר דלעולם טובת הנאה אינה ממון ואפ"ה קני אותם באגב והיו מחוברין לקרקע דבאגב בלא דעת אחרת מקנה בעינן שיהא ציבורין בקרקע) וע"ז מוכיח דאפי' אם הי' הקנין בתורת חצר אילו קופתו של ר"ג נתונה לתוך ביתו של ר' יהושע ואמר יזכה למעשר שבה כלום עשה עד שיסיים (ונ"ל שיערה) פי' שהי' צריך לערה מתוך הכלי דאל"ה לא הוי קני דהוי כליו של מוכר ברשות לוקח וא"כ איפשר דלעולם טובת הנאה אינה ממון וקנו אותם באגב בלא דעת אחרת מקנה ע"י שהיו מחוברין לקרקע וכמו שביארתי ודו"ק:

וע"ז אומר כהדא דאריסי' דר' בא בר מינא סליק לדיקלא אשכח גוזלין ונסתין אזיל שאיל לרב לא אמר לי' כלום אזל חזר אמר ר' בא בר מינא קשיא לן הויתא חזר ותייתר ממציאתו והפ"מ נדחק בזה ואיפשר לומר שנסתפקו בזה אם חצר קונה שאינו עומד ע"ג. וא"כ אי קנה ר' בא בר מינא בתורת חצר א"כ לא יכול אריסי' למיזכי בה וע"כ שאל לרב ולא אמר לי' כלום מפני שנסתפק אי חצר קונה באינו עומד ע"ג הויתא חזר (פי' ומיד החזרת) ואמאי החזיר כיון דהוי ספק א"כ הוא תופס מספק ולא היה צריך להחזיר. אבל כיון שהחזיר א"כ ר' בא בר מינא הוי תופ' מספק וא"כ אין צריך ליתן להאריס אך בדין זה דאף דאם תופס מהני תפיס' אם תפסו אח"כ הבעלים אין צריכין להחזיר ואעפ"כ אמר לו ר' בא בר מינא תייתר ממציאתו דכיון שהוא הי' מוחזק בספק והיו שייכים אליו ע"כ אעפ"י שהחזיר נתנם לו ר' בא בר מינא מחמת שתפס תחילה: