נועם ירושלמי על בבא מציעא א:א:ב

מתניתין שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתי' וזה אומ' אני מצאתי' כו' ובגמ' תני אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חיי' לי א"ל להד"מ והלך והביא עדי' שחייב לו חמשי' זוז ר' חייא רבה אמר הודאת עדים כהודאת פיו וישבע על השאר אמר ר' לא משנים אוחזין בטלית דר' חייא רובה מכיון שתפוס בחצי' אלא כמי שהביא עדים שחציה שלו ותימר נשבע ונוטל אף הדא דמי' לה רבה בר ממל ורב עמרם סליקו הן דרב ביניי א"ל אין מוסרין שבועה לחשוד א"ל אפי' לשון שבועה אין מוסרין:

והנה הפ"מ פי' על הא דקאמר סליקו הא דרב ביניי שנו והעלו הא דהקשה רב לר' חייא על דינא דמתניתין בין הדברים של ר' חייא ור' יוחנן דהשיב לו לקמן בענין הדין שלו במה שלמד ממתני' הכניסו דברי רב ותשובתו באמצע הדברים כו' והנה פירושו דחוק מאוד. ע"כ נראה לי דקאי אהא דאיתא בירושלמי (פ"ב דכתובות ה"א) דאיתא התם ג"כ הא דר' חייא כמו דאיתא התם טענו מנה וכפר והביא עדים שחייב לו חמשים ר' חייא רבה אמר נשבע על השאר ר"י אמר אינו נשבע על השאר משנים אוחזין בטלית למד ר' חייא רבא דתנינן תמן שני' אוחזין בטלית זה או' אני מצאתי וזה אומר אני מצאתי' זה שתופס בחציה כמביא עדים שחצי' שלו והלה אומר כולה שלי וזה שהוא תופס בחצי' כמביא עדים שחצי' שלו והלה אומר כולה שלי נשבע שאין כולה שלו ולא שמיע לי' דמר ר' אילא בשם ר' יוחנן תקנת שבועה היא שלא יהא אדם רואה את חבירו בשוק ואומר לו טלית שעליך שלי הוא בוא וחלוק עמי טליתך ר' אבין בשם רב מודה חביבי בשטר האיך עבידה טענו מנה וכפר בו והוציא שטר שהוא חייב לו חמשין אין לו אלא חמשין. ואמר ר' יוסי ב"ר בון נשמעינה מן הדא כסף סלעין די אינון ונמחקו אין פחות משנים מכאן ואילך המלוה אומר חמש והלוה אומ' שלש בן עזאי אומר הואיל והודה מן הטענה ישבע וחכמים אומרים אין הודאה מן הטענה כו' הא אם הודאה מן הטענה חייב וכא לא כמי שהודיי' מן הטענה היא כל עמא מודו שחייב לה מנה והיא כתובעת בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה המוציא מחבירו עליו הראי':

וע"ז קאמר הירושלמי רבה בר ממל ורב עמרם סליקו הא דרב בינייהו (פי' שהעלו בינייהו הא שאמר רב פי' הא דר' אבין בשם רב מודה חביבי בשטר האיך עבידא טענו מנה וכפר בו והוציא שטר שהוא חייב לו חמשין אין לו אלא חמשין (פי' אע"ג דבעדים קאמר ר' חייא דהוי מודה במקצת אעפ"כ בשטר מודה ר' חייא נמי דלא הוי מודה מקצת דאל"כ תקשי מהא דפליגי בן עזאי ור' עקיבא רק דווקא כשהמלוה אומ' והלוה אומר שלש דבן עזאי אומ' הואיל והודה מן הטענה ישבע (פי' דמה שאומר שלש הוא מן הטענה שזה בודאי טוענו ע"ז כיון שאינו מפורש בשטר) ור"ע סובר דאעפ"כ לא הוי מן הטענה. והנה בב"מ (ד' ה') במה דאמר ר"ע אינו אלא כמשיב אבידה ופטור והוא משום דהי' יכול לומר שתים ושטרא קא שביארתי דר' יוחנן סובר דשלא לדעת אין צריך דעת לר' יוחנן צריך לפרש מששיחה במקום שאינה מקומה לשיטת הירושלמי דלא מקשה על ר' יוחנן ולשיטת הש"ס דילן (ד' מ"א) א"ר יוחנן הניחה במקומה משמע וע"כ אומר מאן דמתרגם לי חביות אליבא דחד תנא מובילנא מאני' בתרי' כו':

ולפי מה שביארתי תחילה דהירושלמי לא מחלק בין לדעת ובין מנין א"כ יהיה שיטת הירושלמי כשיטת הש"ס דילן דלר' יוחנן שאומר דלדעת מנין פוטר שלא לדעת אפי' מנין לא צריך ע"כ אומר הירושלמי אם ידעו הבעלים בגניבה צריכין לידע בחזרה (ומנין הוי כמו ידיעה) (לשיטת הירושלמי) לא ידעו הבעלים בגניבה אין צריך לידע בחזרה (והוא דאפילו מנין לא צריך וא"כ יהי' פירוש המשנה הא דתנן ומנו את הצאן והיא שלימה ארישא כמו לר' יוחנן בש"ס דילן ודו"ק מסייע לי' וע"כ הוי כמשיב אבידה. ולשיטת הירושלמי לא משמע הכי דהא בש"ס דילן בב"מ (ד' ה') אמרינן סלעים דינרים מלוה אומ' חמש ולוה אמר שלש ובירושלמי הגירסא סלעין דאינון ונמחקו. ע"כ איפשר לומר שהפי' הוא שהי' כתוב בשטר סלעין דאינון. וא"כ כיון דכתיב סלעים הוי ודאי כתים דאין סלעים פחות משתים. רק שהי' כתוב דאינון נמחק א"כ משמע שהי' כתוב עוד ע"כ בן עזאי אומר הואיל והודה מן הטענה ישבע (פי' שבסלע השלישי שאינו מבואר בשטר זה הודה מן הטענה אבל מה שכתוב בשטר לא הוי מן הטענה שבזה לא טענו כיון שכתוב בשטר) ור"ע סובר כיון דכתוב דאינון א"כ משמע שהי' כתוב עוד בזה וא"כ אפי' הסלע השלישי נמי לא הוי מן הטענה:

והנה לפי"ז א"כ מוכח דהשטר לא הוי כמו העדאת עדים דאי הוי השטר כמו העדאת עדים א"כ יתחייב שבועה כיון דהעדאת עדים הוי כמודה מקצת וכן מוכח ממתניתין דהאשה שנתאלמנה כו' היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך דתנן אם יש עדים כו' ואמאי לא ישבע כמו דאיתא שם בירושלמי וכא לא כמי שהודי' מן הטענה כיון דהעדאת עדים נמי מחייבתו שבועה לר' חייא כמי מודה במקצת. וע"ז משני התם כל עמא מודו שהוא חיי' לה מנה והיא כתובע' בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה המוציא מחבירו עליו הראי' (פי' שזה לא דמי לעדים דבשטר כיון שכל עמא מודו שחייב ע"כ לא תבעו כלל ע"ז) וע"כ אומר שאין ההודאה מן הטענה:

והנה בחוה"מ (ס' פ"ד סעי' ב') איתא וכן אם תבעו מאתים והודה לו במנה והוא בעין שלא הי' יכול לכפור באותו מנה כגון שאותו מנה הוא מעשה ב"ד לא מקרי הודאה במקצת וכבר האריך שם הקצה"ח אם הטעם הוא משום דהוי הילך כיון שאינו יכול לכפור א"כ בהא דהירושלמי שאמר רב מודה חביבי בשטר האיך עבידא טענו מנה וכפר בו והוציא שטר שהוא חייב לו חמשין אין לו אלא חמשין אין זה מטעם הילך דהא כתב הש"ך (ס' ל"א), והביאו הקצה"ח דדווקא במודה פטור משום הילך משא"כ בשאינו מודה א"כ אין זה משום הילך ועוד כיון דר' חייא למד זה משנים אוחזין בטלית ובשנים אוחזין בטלית הילך הוא וכמו דאמרינן בב"מ (ד' ד') כי איתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא איתמר דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז והילך חייב מ"ט הילך נמי כמודה מקצת הטענה הוא ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא פי' וא"כ מוכח דר' חייא סובר דהילך נמי חייב ולקמן פ"ח ה"ב יתבאר שהירושלמי סובר דאפי' הילך נמי חייב וע"כ אתי מתניתין כפשוטו אליבי' דתבעו שתי פרות א' שאולה וא' שכורה והודה שאמר שזו דהוי שכורה מתה והוא פטור. ועל השאולה טוען שהיא קיימת והוא מחזיר אותה וע"כ צריך לישבע והא דמוקמי לה בג' פרות היינו משום דלשיטת הש"ס דילן דהילך פטור א"כ הוו הילך וכמו שכתב הנ"י הביאו התוי"ט:

וא"כ צריך לבאר דמהו הנ"מ בין העדאת עדים לשטר וע"כ איפשר לומר דכל הטעם הוא כמו דאיתא בירושלמי כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה והיא כתובעת מנה אחר וע"כ אינו טוענו בזה והוא טוענו על השאר וכמו שאומר שם הירושלמי בפ"ק דכתובות מפני שאין הודאה מן הטענה אבל הכא בהעדאת עדים אין חיובו ברור וכמו שכתב הנ"י וכן הריטב"א הביאו הקצה"ח שם) דהכא, מיירי דעדים מעידים שלוה חמשים זוז וא"כ איפשר שפרע אך הוא כופר ואומר לא לויתי וכמו שכתב הנ"י דאל"ה א"כ הוי שיעבוד קרקעות ואין נשבעיןעל כפירת שיעבוד קרקעות אך כיון שאין העדים מעידים רק על ההלואה והא דחייב הוא מחמת שמכחיש ואומר שלא לויתי ע"כ לא הוי כפירת שיעבוד קרקעות דהא אינו יכול לגבות מהלקוחות

ולפי"ז הי' איפשר לומר דהא דקאמר רבה בר ממל ורב עמרם סליקו הא דרב בינייהו הוא דהי' קשה להם דא"כ כיון שהעדים מעידים על חמשים זוז א"כ ה"ל שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות והירושלמי סובר דמעידין שלא פרעו ג"כ וע"ז אומר דרבה ב"מ ורב עמרם סליקו הא דרב בינייהו והוא דלרב ניחא דהא דאיתא בירושלמי (פ"י דב"ק ה"א) וכן לקמן (ה"ו) רב אמ' יורש כמשועבד כשם שמלוה בעדים אינה נגבית ממשועבדין כך אינה נגבית מן היורשין וא"כ ליכא שיעבוד קרקעות וע"ז אומר סליקו הא דרב בינייהו שצריך זה להא דרב דאמ' שמלוה בעדי' אינה נגבית מהיורשין (ועיין בתוס' שבועות (ד' ל"ד) בד"ה ואין מביאין כו'):

אך אעפ"כ איפשר לומר דבעדים דילמא ישכחו כו' וע"כ יוכל לכפור משא"כ בשטר ובכה"ג מחלק בירושלמי (פ"ד דשבועות ה"א) למה שמצויין לשכח עדות כו' ולא כמו דאיתא בש"ס דילן בשבועות (ד' ל"ז) אלא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע היינו טעמא דר' יוחנן משום דהוי שטר שיעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות וזהו החילוק בין כופר בעדים בין כופר בשטר וא"כ לשיטת הירושלמי לא דמי עדים לשטר (ויש לדחות).

והנה איפשר לומר עוד על הא דאמר רבה בר ממל ורב עמרם סליקו הא דרב בינייהו והוא דהירושלמי לא הביא בזה כמו דאיתא בש"ס דילן בב"מ (ד' ג') שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וקאמר בגמ' מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמי רחמנא שבועה עלי' כדרבה דאמר רבה מ"מ אמרה תורה מודה מקצת הטענה כו' והאי בכולו הוא בעי דלודי לי' כו' אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי אימא לח קמל"ן ק"ו (פי' שהעדאת עדים כיון דחשוד אממונא חשוד כו') וזהו דקאמר שם אח"כ א"ל אין מוסרין שבועה לחשוד ובירושלמי לא קאמר מהו הק"ו אך הש"ס דילן מבאר מהו הק"ו והוא מה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה ופריך מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן הא לא קשי' ר' חייא כר' מאיר ס"ל דאמר עדים מחייבין אותו קרבן כו' אנא מה לפיו שכן מחייבו אשם ומשני אשם היינו קרבן אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש ומשני הא לא קשי' ר' חייא כר' מאיר ס"ל כי היכי דמחייב לי' קרבן מק"ו מחייב לי' חומש מק"ו וא"כ לשיטת הש"ס דילן דגמר ק"ו מפיו הוא כמו ר' מאיר שסובר דעדים מחייבין אותו אשם וחומש ג"כ וכל זה הוא לשיטת הש"ס דילן אבל לשיטת הירושלמי דאיתא בירושלמי (רפ"ז דשבועות) ממשמע שנאמר שבועת כו' שאם לא ישבע משלם מה ת"ל ולקח בעליו ולא ישלם אלא מכיון שקיבלו הבעלים שבועה הוא פטור מלשלם וכן בירושלמי שם (ה"א) רב הונא אמר אם בשנשבע הביא עדים והי' עומדת באבוס והוא דרב הונא סובר כמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ו) אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך כו' ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם וע"ז אומר רב הונא אמר אם בשנשבע הביא עדים ולא הי' עומדת באבוס (כצ"ל) (ודלא כהפ"מ) פי' שאם הי' עומדת באבוס לא קנה והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ו) גופא אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאי עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כו' אמר רבא מסתברא מילתי' דרב במלוה דלהוצאה ניתנה אבל פקדון ברשותי' דמרי' קאי כו' וע"ז אומר אם בשנשבע הביא עדים ולא הי' עומדת באבוס (כצ"ל) (פי' דליתא בעין כבר גזלתו שביעה) וא"כ ליכא ק"ו דמה לפיו שכן מחייבו קרן וחומש דהא התורה אמרה והתודה וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ו) אלא אמר רבא כל הודה לא שנא טוען טענת אבד ול"ש טוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב דהא כתיב והתודה דבעי שלומי קרן וחומש טוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב דהא כתיב תשלומי כפל כי קאמר כגון שטען טענת אבד ונשבע ולא הודה ובאו עדים וא"כ אם באו עדים פטור ובהודאת פיו חייב וליכא למימר דר"מ יהא סובר דעדים נמי מחייבי קרן וחומש ג"כ דהא משמע דרב אמרה לכולי עלמא דאל"כ למה כתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכי משמע נמי בירושלמי (רפ"ד דשבועות ה"א) דא תא שם ממשמע שנא' שבועת ה' תהי' בין שניהם כו' שאם לא ישבע ישלם מה ת"ל ולקח בעליו ולא ישלם אלא מכיון שקיבלו בעלי' שבועה הוא פטור מלשלם.

והנה איתא שם ר' חגי בעא קומי ר' יוסי ולמה לי כר' מאיר אפי' כרבנן לא אמר רב אשי בשם ר' יוחנן דברי ר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן ולקח בעליו ולא ישלם הא אם לא ישבע ישלם (והוא ט"ס וצ"ל) דברי ר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן שבועת ד' תהי' בין שניהם הא אם לא ישבע ישלם. תני ר' חייא מתנה שומר חנם ושומר שכר להיות כשואל אמר ר' חנינא הכל מודים בלשון תורה ממשמע לאו אתה שומע הן מה פליגין בלשון בני אדם.

והנה הירושלמי הזה הוא תמוה וע"כ נ"ל (שבהירושלמי הזה יש חילוף השורות וט"ס וכצ"ל) אמר רבי אסי בשם ר' יוחנן דברי ר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן שבועת ד' תהי' בין שניהם (כצ"ל) הא אם לא ישבע ישלם ר' חגי בעא קומי ר' יוסא ולמה לי כר"מ אפי' כרבנן לא אמר ר' חנינא הכל מודים בלשון תורה ממשמע לאו אתה שומע הן מה פליגין בלשון בני אדם. תני ר' חיי' מתנה שומר חנם ושומר שכר להיות כשואל והפי' הוא דאמר ר' אסי בשם ר' יוחנן דברי ר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן כו' (פי' שאומר דהא דילפינן דמכיון דקיבלו הבעלים שבועה הוא פטור מלשלם הא לא אתי אלא כר' מאיר דאית לי' מכלל לאו אתה שומע הן אבל לרבנן דלית להו מכלל לאו אתה שומע הן א"כ צריך לומר דולקח בעליו ולא ישלם לענין שהוא פטור מתשלומין ולא לענין שנפטר מלשלם אפי' אם באו עדים) וע"ז אומר ר' חגי בעא קומי ר' יוסי ולמה לי כר' מאיר אפי' כרבנן לא אמר ר' חגי כו' (כצ"ל) (לפי הגהתי) הכל מודים בלשון תורה ממשמע לאו אתה שומע הן מה פליגין בלשון בני אדם וא"כ כיון שהכא הוא בלשון תורה א"כ הכל מודים דמכלל לאו אתה שומע הן וא"כ אתי אפי' כרבנן וע"ז אומר תני ר' חייא מתנה שומר חנם ושומר שכר להיות כשואל (פי' וא"כ זהו ע"י מה שמתנה על עצמו וא"כ הוי כלשון בני אדם וא"כ לרבנן לית להו מכלל לאו אתה שומע הן וא"כ ליכא ראי' רק לר"מ דאית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ובש"ס דילן בקדושין (ד' ס"ב) מוכח דפליגי אפי' בלשון תורה) וא"כ לשיטת הירושלמי הא דמפיק מקרא דכיון שקיבלו הבעלים שבועה הוא פטור מלשלם היינו דווקא לר"מ דאית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ועיי"ש בפ"מ שרוצה לומר לענין לפטור מלשלם הוא אך משמעות הירושלמי לענין שאם קבלו הבעלים שבועה פטורים מלשלם א"כ אתי דווקא כר' מאיר וא"כ ר' מאיר נמי סובר שאם נשבע ובאו עדים פטור ואינו מתחייב רק בהודאת פיו וא"כ איך למד ר' חייא העדאת עדים מהודאת פיו וע"ז אומר רבה בר ממל ורב עמרם סליקו הא דרב ביניי (פי' הא דאמר רב דאם קיבלו הבעלים שבועה הוא פטור מלשלם רק בהודאת פיו וא"כ איך יוכל ר' חייא ללמוד בק"ו העדאת עדים מהודאת פיו).

והירושלמי סובר כמו דאמרינן בב"מ (ד' ג') דהודאת עדים גמר מפיו מק"ו (והא דקאמר בירושלמי ר' חייא רבה אמר העדאת עדים כהודאת פיו איפשר דהיינו מק"ו).

אך זה אינו דלשיטת הירושלמי שביארתי הוא שסובר דלא אמר רב רק אם ליתא בעיני' אבל אם איתא בעיני' לא אמר רב וכמו דאמר רבא בב"ק (ד' ק"ו) אמר רבא מסתברא מילתי' דרב במלוה דלהוצאה ניתנה אבל פקדון ברשותי' דמרי' קאי וא"כ איפשר לומר דהא דאמר רב דקנאו בשבועה היינו כל היכא דליתא בעיני' אבל אם איתא בעיני' מתחייב אפי' עפ"י עדים נמי דכיון שהוא בעין לא קנאו בשבועה והא דאמר רבא דדווקא בהודה אבל לא ע"י עדים היינו משום דרבא מסיק דרב קאמר בין היכא דאיתי' בעיני' ובין דליתא בעיני' ע"כ צריך לחלק בין היכא דהודה לבאו עדים ודו"ק:

אך לשיטת הירושלמי שביארתי דלית לי' הילך הקשה מהא דאיתא בשבועות (ד' מ"ד) נגזל כיצד היו מעידין שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו שלא ברשות הוא אומר כלי נטלת והוא אומר לא נטלתי הוא נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו ב' כלים נטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחד והקשו התוס' שם בשבועות (ד' מ"ו) בד"ה בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו והכירו העדים במקצתן והוא טוען שהטמין יותר ממה שראו העדים והי' נראה בתוך כלי זה דאין הלכה כר' חייא דאמר בריש (ב"מ ד' ג') מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש לו חמשים כו' ור"י אומר דאינה ראי' דאיכא לאוקמי כגון שהחזיר לו כבר מה שראו העדים ועיין במשניות בתוס' רע"א שכתב שתמוה מאוד דאמר אר"י והוא אומר לא נטלתי אלא א' דמיירי ע"כ דלא החזיר לו כבר הא אם בכה"ג אף באינו מודה כלל הוי הודאה מכח העדאת עדים והוי לי' לר"י למימר סתם ולא החזיר מכבר וכתב שהוא תמוה רבתי ועי"ש שתירץ דלר"י נמי לא הוי מודה מקצת ממש דכיון שהודה א"כ ה"ל הילך וע"כ לא אמר ר' יהודה עד שתהא שם מקצת הודאה דהיינו בלא החזיר דבזה לא צריך לתקנת נגזל כיון דהוי ע"י העדאת עדים מודה במקצת והילך לא הוי (פי' כיון דאינו מודה) וע"כ אמר עד שתהא שם הודאה במקצת וכיון שבעצמו מודה ה"ל הילך וע"כ אעפ"י דליכא מודה מקצת גמור אעפ"כ מחייב ר' יהודה ע"ש שהאריך בזה. וא"כ קשה לשיטת הירושלמי דלית ליה דהילך פטור כמו שביארתי וא"כ קשה דאיך אמר ר' יהודה עד שתהא שם הודאה במקצת לר' חייא דהעדאת עדים הוי כמו מודה במקצת:

ע"כ נראה לפי מה שביארתי שסובר הירושלמי דילפינן העדאת עדים מהודאת פיו מק"ו וע"ז פריך הגמ' בב"מ (שם) מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדי' שאין מחייבין אותו קרבן ומשני הא לא קשי' ר' חייא כר' מאיר סבירא לי' דאמר עדים מחייבין אותו קרבן מק"ו וא"כ ר' יהודה כיון דלא סבר כר"מ דעדים מחייבין אותו קרבן וכמו דאיתא בכריתות (ד' י"ג) ובירושלמי (כ"ח דנזיר) ר' יהודה בשם רב כיני מתנית' ר"מ מטמא ר' יהודה וחכמי' מטהרין א"ר יוחנן כיני מתניתא ר"מ מטמא ור' יהודה מטהר. וא"כ חולק ר' יהודה על ר"מ שאמר דשנים מחייבין אותו קרבן: וא"כ לא יוכל ללמוד העדאת עדים מהודאת פיו. וא"כ בהעדאת עדים לא הוי כמודה במקצת וע"כ אומר ר' יהודה עד שתהא שם הודאה במקצת:

ועוד איפשר לומר דהירושלמי לשיטתי' והוא כמו דאיתא בירושל' (פ' ז' דשבועות ה"ב) נגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביהו למשכנו ומשכנו שלא ברשות אמר לו תן לי כלישנטלת והוא אומר לא נטלתי כו' ובגמ' לתוך ביתו לא לתוך חצירו למשכנו לא משום דבר אחר ובש"ס דילן בשבועות (ד' מ"ו) לא מחלק בהכי וע"כ נראה לי דהש"ס דילן אזיל לשיטתי' דקאמר על הא דתנן מי שנכנס לביתו למשכנו ופריך ודילמא לא מישכנו מי לא אמר ר"נ האי מאן דנקיט נרגא בידי' כו' עביד כו' דגזים ולא עביד ה"נ גזים ולא עביד אימא ומשכנו אבל הירושלמי מפרש כפשטא דמתניתין דהיינו כמעידין שנכנ' לביתו למשכנו וע"ז אומ' בירושלמי לתוך ביתו לא לתוך חצירו למשכנו לא משום דבר אחר דכיון שלא ראו שמשכנו א"כ הוא רק מאומדנא. וע"כ אומר לתוך ביתו לא לתוך חצירו משכנו לא משום דבר אחר ובזה יתבאר הא דאמר אח"כ נכנסו שנים למשכנו (פי' דהאי בעי' אינו אלא לשיטת הירושלמי דלא ראו עדים אח"כ שמשכנו וע"כ מיבעי' לי' אם נכנסו שנים למשכנו וא"כ אינו ידוע מי משכנו) וע"ז אומר יצא חבול מבין שניהם (פי' אם יש שנים ע"כ אין נשבע ונוטל וה"נ בשנים שנכנסו למשכנו) וע"ז אומר שניהם ראוי למשכנו (פי' דהא לא דמי דהתם אינו נחבל רק מא'. אבל הכא איפשר שמשכנו שניהם וע"ז אומ' ומה חמי לה מה ראית לחלק בין נגזל לנחבל כו' ונדחק שם הפ"מ. ולי נראה דצ"ל מה דמי לה (וכן הוא בירושלמי פ"ו דתרומות תמן מעשרות מסויימין ברם הכא תרומה אינה מסוימת מה דמי לה פטרי חמורות ע"ש מה שביארתי וכן בירושלמי (פ"ח דסוטה) אפי' שומרת יבם לחמשה אחין ודכותה אפי' בית אחד לחמשה אחין תמן אין כל א' וא' ראוי לישב בה ברם הכא כל א' ראוי ליבם מה דמי לה קידש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חודש ועיין בספרי עמק יהושע (ס' י"ב) וע"ז אומר הכא מה דמי לה וכצ"ל) כשראו שנים חובטין במקלות (פי' וזה דמי לנכנסו שנים למשכנו דהתם איפשר שמשכנו שניהם והכא שניהם חבטו אותו במקלות) וא"כ מוכח מכל זה דהירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן דדווקא כשראו שמשכנו וא"כ לא הוי העדאת עדים ממש. וע"ז קאמר ר' יהודה עד שתהא שם הודאה במקצת דע"י העדאת עדים לא הוי כמודה במקצת כיון שלא ראוהו כלים טעונים תחת כנפיו ועוד יש לדחות ועיין תוי"ט (פ"ז דשבועות משנה ב') ודו"ק: