נועם ירושלמי על בבא קמא ט:ו:ב

שם (ה"ו) הגוזל את חבירו שוה פרוטה כו' נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש ה"ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה ובגמ' כיני מתניתא עד שיתמעט חומש האחרון פחות משוה פרוטה א"ר יונתן בנתינת החומש נעשה החומש קרן וע"כ ניחא הא שאומ' עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה

עוד שם לא אתי אנא בשעת העדים ובשעת הקרבן והנה המפרשים המהרא"פ והפ"מ נדחקו בזה הירושלמי מאוד.

ע"כ נרא' לי לבאר במאי דאמרינן בירו' (פ"ג דב"מ ה"ט) השולח יד בפקדון ב"ש אומרים ילקה בחסר ויתר וב"ה אומרים כשע' הוצאה ר' עקיבא אמר כשעת התביעה ובגמ' כיני מתניתא כשעת תביעתו בב"ד רב ירמי' בשם רב הלכה כר' עקיבא אפי' בית הלל חולקין עליו ר' בון בר חייא מעשה הוה והורה רבי כר' עקיבא א"ר הושעי' בשאין עדים אבל יש עדים כל עמא מודו על הדא דר' עקיבא והנה התוס' כתב בב"מ (ד' מג) בד"ה ר"ע אומר כו' לכך נראה לב"ש דאמרי ילקה בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזילה וב"ה לא פליגי נמי בהא והיינו כרבה (פי' דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שוי' זוזא השתא שוי' ד' תברה או שתי' משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא מ"ט כיון דאי איתה הדרה למארי' בעינא ההיא שעתא דקא שתי לי' או דקא תבר לה מיני' גזלה ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כו') ור"ע פליג אזול ויוקר דאמר משלם כשעת התביעה בין הוזל ובין הוקר:

וע"ז אומר בירושלמי לא אתי אלא בשעת העדים ובשעת הקרבן (פי' דמדייק מהא דתנן הגוזל את חבירו שוה פרוטה וא"כ מיירי דגזל שוה פרוטה וא"כ איך תנן ה"ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה דהיינו החומש כיון שאין בגזילה רק שוה פרוטה) וע"ז אומר לא אתי אלא בשעת (צ"ל כשעת) עדים וכשעת הקרבן (פי' דמתניתין מיירי שצריך לשלם כשעת העדים דע"ז כתיב לאשר לו יתננו ביום אשמתו דהא הירושלמי סובר דהלכה כר"ע וביש עדים כולי עלמא מודו דעיקר הגזילה הוא כשעת העדים ואם אין עדים הוא כשעת התביעה בב"ד) וע"ז אומר לא אתי אלא כשעת עדים וא"כ כיון דהלכה כר"ע (או דכ"ע מודו בזה) א"כ אם הוקרה צריך לשלם אח"כ כשעת העדים או אם אין עדים והוא כפר והודה א"כ בשעה שהודה ונתחייב קרבן ע"ז כתיב ביום אשמתו וכמו דאמרינן בב"מ (ד' מג) ומודה ר"ע במקום שיש עדים מ"ט דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו וכיון דאיכא עדים מההיא שעתא הוא דאיחייב לי' אשמה ופירש"י מ"ט דר"ע דא' כשעת התביעה דאמר קרא ביום אשמתו בדמים של אותו יום שהוא מתחייב לו והיכא דתבעו והודה דעל פיו הוא מתחייב העמדתו בדין והודאתו הוא יום אשמתו אבל אם יש עדים משעה שראוהו שגזלה הוא אשם לו ולשיטת הירושלמי באם הודה פליגי בה ב"ש וב"ה ור"ע אם מתחייב כשעת הגזילה או כשעת הודאתו דאיפשר דכיון שאם הודה הרי מתחייב למפרע אבל אם יש עדים כולי עלמא מודו להא דר"ע ואם הגירסא הוא כמו דאיתא בירושלמי סובר הירושלמי דאי איכא עדים משעה שמעידין בב"ד אז הוא עיקר החיוב (וכמו דאמרי' בירושלמי (פ"ג דסנהדרין) וכן הוא הגירסא שצ"ל לעולם מוסיפים דיינים עד שיגמר הדין והדיינים יכולין לחזור בהן נגמר הדין אין יכולים לחזור בהם):

וא"כ לפי מה שביארתי לגירסת הירושלמי דביש עדים כל עמא מודו להדא דר"ע היינו שהחיוב משעה שמעידין ולא פליגי אלא בהודה מעצמו אם החיוב הוא כשעת הגזילה או שהחיוב הוא ביום שהודה הוא דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו: וע"ז פליג ר"ע ואמר כשעת התביעה בב"ד:

וע"ז אומר לא אתי אלא כשעת עדים (פי' הא דתנן הגוזל את חבירו שוה פרוטה ואח"כ תנן עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה) ע"ז אמר לא אתי אלא כשעת העדים דהיינו אם יש עדים שמעידים והוא הודה אח"כ דבכה"ג נמי מתחייב קרבן וחומש וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ח דשבועות ה"ג) א"ר יוחנן ותני כן טענו טענת אבוד ונשבע לו והודה בין עד שלא באו עדים ובין משבאו עדים משלם קרן וחומש ואשם ואם כן מיירי שהוקרה בשעת העדאת עדים דבזה כ"ע מודו לשיטת הירושלמי דמחייב קרן וחומש כשעת העדים ובשעת) (צ"ל וכשעת) הקרבן (פי' אי מיירי בלא עדים אתי כר' עקיבא דמחייב כשעת הקרבן דהיינו בשעה שהודה שאז הוא יום אשמתו

[ אבל הש"ס דילן לא מדייק בזה דתחילה תני שוה פרוטה איפשר שהוא להשמיענו דאפי' נשבע ע"י עצמו נמי חיי' וכמו שכתבו החו' בד"ה הגוזל ע"ש ועוד איפשר לומר דלשיטת הש"ס דילן נמי איפשר דתחילה הי' שוה פרוטה ואח"כ הוקרה וכגון דתברה או שתי' וכמו דאיתא בב"מ (ד' מ"ד) אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שוי' זוזא והשתא שוי' ד' תברה או שתי' משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא וע"כ צריך לשלם ד' זוזי וא"כ ניחא שפיר אבל הירושלמי מפרש אליבא דר"ע שסובר דהלכה כר"ע והש"ס דילן מפרש אליבא דרבא דפסק בב"מ (ד' מ"ג) דהלכה כבית הלל ודו"ק]: