נועם ירושלמי על בבא קמא ב:ה:ג

שם (הלכה ה') בירושלמי כלב שנטל חררה ריש לקיש אמר במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת ר' יוחנן אמר נעשה כזורק את החץ ממקום למקום אמר ר' יצחק בר טבליי מתניתא מסייע לריש לקיש (עיין בפ"מ שנדחק בזה מאוד) (והוא ט"ס וצ"ל לר' יוחנן) הי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור את אומר שאין כזורק את החץ ממקום למקום על שיבולת הראשונה נתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין והוא כמו שביארתי בספרי נ"י עפ"י מה שכתב הנמ"י דאשו משום חציו כאילו הבעירו ואי קשי' וא"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדליקה הולכת ודולקת בשבת כו' לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק את החץ שבשעה שיצא מת"י באותה שעה נעשה הכל ולא הוי מעשה מכאן ולהבא דאי הוי כמעשה דמכאן ש ולהבא ה"ל למפטרי' דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק את הגדיש ודאי משתלם נזק מאחריות דנכסים דידי' אלא לאו ש"מ דלא כמאן דאדליק מהשתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה לכן לענין שבת דכי אתחיל מע"ש אתחיל וכמאן דאגמרי' בידים בההוא עדנא כו' ועיין בקצה"ח (ס' ש"ץ) דהוכיח מזה דלא כדעת התוס' בב"ק (ד' י"ז) דלא אמרינן בתר מעיקרא אזיל אלא דווקא בשזרק גוף הכלי אבל לא בזרק חץ דמזה מוכח דאפי' בזורק חץ נמי אמרינן דהוי מנא תבירא כאילו כל המעשה נגמר מתחילה וכן נראה לי מהירושלמי (פי"א דשבת) וקשי' אילו זרק חץ להרוג את הנפש והתרו בו שמא כלום הוא אלמא דבזורק חץ דיינינן ליה כאילו נעשה מעיקרא.

ובזה יתבאר הירושלמי אמר ר' יצחק מתניתא מסייע לר' יוחנן (כצ"ל) הי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב כו' אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום על שבולת הראשונה מתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין (דהא כבר נתחייב מיתה וא"כ נתחייב אח"כ בתשלומין) אלא ודאי דאתי כר' יוחנן דאשו משום חציו וע"כ הוי כמו שנעשה מעיקרא וכה"ג מקשה בש"ס דילן (ד' כ"ב) בשלמא למ"ד אשו משום חציו משום הכי פטור אלא למ"ד אשו משום ממונו אלו קטל תורא עבדי' ה"נ דלא מיחייב ומשני אמר לך רשב"ל הכא במאי עסקינן כשהצית בגופו של עבד דקלב"מ אי הכי מאי למימרא לא צריכא בגדי דחד ועבד דחד רק דהירושלמי מקשה דאפי' הצית בגופו של עבד אעפ"כ יתחייב בתשלומין אח"כ דעל שיבולת ראשונה נתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין:

עוד שם אמר ר' יוסי ואת שמט מינה שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום ויעשה כמו שחלו עליו תשלומין מכאן ואילך יהא חייב בתשלומין אלא ודאי דמסייע לר' יוחנן שאומר דאשו משום חציו א"כ הו"ל כאילו הדליק מעיקרא כל הגדיש:

[והנה נראה לי עוד לבאר הא דאמר ר' יוסי ואת שמע מינה שורו שהדליק את הגדיש בשבת כו' והוא דר' יוסי מקשה לר' יצחק בר טבליי דמסייע לר' יוחנן ממתניתין דפ' הכונס ואמאי לא מייתי ראי' ממתניתין דפ' המניח שהיא קודמת ראיה זו גופא דאם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום א"כ על שיבולת הראשונה נתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין:

[ע"כ נראה לי לבאר דמפני מה לא הביא ר' יצחק בר טבלא סיוע לר' יוחנן מהמשנה הקודמת. ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שכתב הקצה"ח (ס' שנ"א סעי' ג') לענין אם נעשה חיוב תשלומין אחר שנעשה חיוב מיתה שכתב הש"ך דהטור לא כתב אלא רק בבא במחתרת דמיד שיצא ממחתרת תו לא חייב מיתה אבל בשבת מודה דפטור כיון דעדיין עומד בחיוב מיתה עיין שם וכתב ע"ז הקצה"ח ואינו נראה לי דודאי מי שחילל שבת ואח"כ שיבר כלים חייב אע"ג דעדיין עומד בחיוב מיתה (בימים הקדמונים) כיון דחיוב מיתה שנתחייב כבר עברה ומשנה שלימה שנינו כאן בפ"ק דערכין (ד' ז') היוצא כו' והזיק חייב לשלם הרי דחיוב מיתה אינו פוטר רק בשעת מעשה ולא אח"כ ועיי"ש שהאריך בזה:

[וע"כ לא הביא ר"י בר טבליי ראי' ממתניתין דשורו שהדליק את הגדיש דחייב דאם אומר את שאינו כזורק חץ ממקום למקום על שיבולת הראשונה נתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין דדילמא חיוב מיתה פוטר אח"כ נמי. והא דתניא בערכין (דף ז') היוצא כו' והזיק חייב לשלם דדילמא הוא חייב מיתה מחמת ההורג חת הנפש (בימים הקדמונים) וא"כ אינו פוטר מחמת דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה וע"כ לא אמרי' קלב"מ אבל גבי שבת שנתחייב מחמת חילול שבת א"כ כיון שנתחייב מחמת עבירה דשבת לא שייך בזה מיתה לזה ותשלומין לזה וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף ל"א) דגבי הדליק את הגדיש בשבת הוי כמו מיתה ותשלומין לא' הואיל ולא מתחייב בשביל אדם אלא לשמים:

וע"כ פשיט מהא דגדי סמוך לו ונשרף עמו חייב ופירש"י שם הא דנקט גדי היינו לאשמועינן דאפי' בגדי דחד ועבד דחד דמסתמא העבד לבעל הגדיש שאדם מניח עבדו לשמור גדישו והירושלמי סובר דע"כ נקט גדי ועבד היינו להוכיח שהעבד אינו לבעל הגדיש והעבד הוא של בעל הגדי לשמור את הגדי וא"כ אמאי פטור על הגדיש וא"כ צריך לומר דמחייב משום רודף (בימים קדמונים) וא"כ מחויב מיתה לכל (בימים קדמונים) וכמו שכתבו התו' בב"ק (ד' כ"ב) וע"כ הביא ר"י בר טבליי סיוע לר"י דעל שיבולת ראשונה נתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין דהא לאחר שהומת העבד א"כ ליכא חיוב מיתה אח"כ כלל כמו הבא במחתרת וא"כ אמאי פטור על הגדיש דאפי' אי אמרינן דבשבת איכא חיוב מיתה אח"כ אבל בהא ליכא חיוב מיתה אח"כ. ואי משום דמחויב מיתה (בימים קדמונים) ר"ל שהמית את העבד א"כ ה"ל ממון לזה ונפשות לזה וא"כ חייב (וע"כ ניחא הא דבש"ס דילן (ד' כ"ב) משני לר"ל כגון שהצית בגופו של עבד ולא פריך דעל שיבולת הראשונהנתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין משום דלהש"ס דילן העבד הוא של בעל הגדיש דקאמר בגדי דחד ועבד דחד ומסתמא העבד הוא של בעל הגדיש שהוא שומר הגדיש וא"כ איפשר לומר דפטור על הגדיש אח"כ נמי משום שהמית את העבד והוי ממון ונפשות לחד. וע"כ לא מקשה הש"ס דילן על זה. אבל לשיטת הירושלמי הוי העבד דחד וגדיש דחד והעבד הוא לשמור את הגדי) וא"כ קשה דעל שיבולת הראשונה נתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין וע"כ מקשה ממתניתין דפ' הכונס מהא דעבד וגדי ולא מקשה ממתניתין דהמניח:

אבל ר' יוסי קאמר ליה מה את שמע מינה שורו שהדליק את הגדיש ונראה לי לפרש דקאמר לו מה את שמע מינה (פי' מה צריך לך להוכיח ממתניתין דהכונס ואמאי לא מוכחת ממתניתין דהמניח שהיא קודמת שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור) אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום ויעשה כמו שחלו עליו תשלומין מכאן ואילך יהא חייב בתשלומין והוא דר' יוסי לטעמי' שסובר דאפי' בשבת אע"ג שנתחייב מיתה אפ"ה אינו פטור אח"כ מתשלומין (וכמו שכתב הקצה"ח) וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ה דגיטין ה"ה) רב הונא בשם רב והוא שעירב (פי' דאי מנסך ממש קלב"מ (בימים קדמונים). ניסך ועירבב בתחילה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין (פי' דאם ניסך ואח"כ עירב ע"כ בתחילה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין ע"כ חייב). מתיב ר' יוסי הגע עצמך שהדליק גדישו של חבירו בשבת בתחיל' הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין אלמא דר' יוסי סובר דאע"ג דנתחייב מיתה (בימים קדמונים) מחמת שבת אפ"ה חייב אח"כ בתשלומין (והנה הקצה"ח לא הביא הירושלמי הזה שהוא ראיה לדבריו מדברי ר' יוסי כמו שביארתי):

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ח דסנהדרין) רוצח ששיבר את הכלים או שהזיק חייב לשלם הי' משבר עד שהגיע לעיר ר' זעירא ור' הושעי' חד אמר נותן דמים וחד אמר אינו נותן דמים (והנה הפ"מ נדחק בזה) ולפי מה שביארתי איפשר לומר דרוצח ששיבר את הכלים או שהזיק חייב לשלם (פי' אחר הרציחה בודאי חייב אע"ג דמחוייב מיתה אעפ"כ כיון שחיוב מיתה כבר עבר ע"כ חייב) (והוא כמו שסובר ר' יוסי) הי' משבר עד שהוא מגיע לעיר (פי' שהוא רודף (בימים קדמונים) ומשבר את הכלים של אחרים) ר' זעירא ור' הושעי' חד אמר נותן דמים (פי' שהוא מיתה לזה ותשלומין לזה) וחרנא אמר אינו חייב פי' שהוא כמו שכתבו התוס' משום שהוא מחוייב מיתה לכל (בימים קדמונים) ע"כ לא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה וע"כ אינו חייב דמים) (והפ"מ נדחק בזה) ולפי מה שביארתי ניחא שפיר ודו"ק:

ובזה איפשר לבאר הא שאומר אח"כ בירושלמי חד בר נש אפי ק פלטרא בפירא עבר חמרא ותברי' אתא עובדא קומי ר' יצחק בר טבליי א"ל לא חייב לך כלום ולא עוד אלא שאם ניזק חייב בנזקו ופי' הפ"מ הוציא איזה חפץ ועדי על כתיפו א"ל לא חייב לך כלום פי' הפ"מ לא חיי' לך כלום בעל החמור שהי' לך לשמור בעצמך ולא עוד אלא שאם הוזק החמור מחמת אותו דבר שהי' חייב בנזקה שלבהמה רשות להלוך ורגל בר"ה הוא ולפיכך הבהמה פטורה והאדם חייב בניזקה. אך המעשה אינו שייך להכא. וצ"ל דאגב דמייתי תחילה ר' יצחק בר טבלא מייתי נמי להך דאר"י בר טבלא הכא והוא דוחק:

וע"כ נראה לי שצ"ל חד בר נש אפיק פלטרא בחפירא (פי' שהוציא פלטרא במחתרת) עבר חמרא ותברי' אתא עובדא קומי ר' יצחק בר טבלא ואמר לא חייב לך כלום והוא כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ע"ב) איתבי' אביי הגונב כיס בשבת הי' מגרר ויוצא פטור שאיסו' סקילה ואיסור גניבה באים כא' והלכתא דשדינהו בנהרא ודווקא אם אינו בעין קונה אבל אם הוא בעין אינו קונה וכמו דאמר רב הבא במחתרת ונטל כליו ויצא פטור מ"ט בדמים קנינהו ואמר רבא התם מסתברא מילתי' דרב בשנשבר דליתנהו כו' וע"כ אמר הכא דעבר חמרא ותברי' א"ל לא חייב לך כלום דאכתי לא קנינהו אע"ג דאפיק בפירא דהיינו במחתרת אעפ"כ לא קנינהו וע"ז אומר ולא עוד אלא שאם ניזק חייב בנזקו (פי' דלאחר דתברינהו א"כ קנינהו מעיקרא אע"ג דאח"ז אינו מחוייב מיתה אעפ"כ קנינהו מעיקרא) ועיין (ס' שנ"א סעי' ב') וע"כ הוא חייב בנזקו משום דהשברים הם שלו וע"כ חייב משום בור (ויש לדחות) ודו"ק: