נועם ירושלמי על בבא בתרא א:א:ב

מתניתין השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל לאמצע מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבנים בונים הכל כמנהג המדינה בגויל זה נותן ג' טפחים כו' ובגמ' האיך תנינן תמן אין חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה אמרי תמן בשאין שניהם רוצים ברם הכא בששניה' רוצי' ואפי' תימר הכא בשאין שניה' רוצי' רצה זה כופין לזה רצה זה כופין לזה ולשני התירוצים סובר הירושלמי דהיזק ראי' שמי' היזק דלחד תירוצא אין רצו משום דמיירי בחצר שאין בה דין חלוקה ולתירוצא בתרא מיירי בחצר שיש בה דין חלוקה ורצו היינו שאם רצה זה כופין לזה:

והנה אמרינן בירושלמי סוף ב"מ כותל שבין שתי מחיצות חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כולו לזה וכולו לזה מה מפקא מביניהן מצא מציאה מאן דמר מחצה לזה ומחצה לזה מחצי' והילך לזה ומחצי' והילך לזה ומאן דמר כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה והנה איפשר לומר דרב ושמואל פליגי בברירה וכמו דאמרינן בש"ס דילן בביצה (ד' ל"ד) איתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר חבית נמי אסורה וכן אמרינן בב"ב (ד' ק"ז) איתמר אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ואמרינן שם רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחים שחלקו יורשים הוי ופירשב"ם דס"ל דיש ברירה ושמואל אמר ויתר וקסבר האחין שחלקו לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות דמי דס"ל אין ברירה ובספרי אבי הנחל כתבתי על מה שכתב הט"א על הא דאמרינן בר"ה (ד' י"ג) בעו מיני' חברי' מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד עו"ג קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עו"ג וכתבו התו' ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם כדאמר פ' ר' ישמעאל (ד' י"ג) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע והט"א תירץ דודאי כל התבואה והאילנות שהי' בא"י בשעת כניסתן לארץ הוה להו והז' עממים שותפים בו דיש להם חלק במה שזרעו ומ"מ למ"ד יש ברירה נוטל ישראל חלקו ומותר דאומר זהו חלקו המגיע משעה ראשונה כו' ור"א דקשי' לי' אמאי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש לטעמי' אזיל דסבר דיש ברירה בבכורות (דף נ"ד) גבי אחין שחלקו משום הכי קשי' לי' אמאי אמר רחמנא לשרוף כל האשירות באש יש לו הישראל חצי' לחלקם ותשתרי ואע"ג דהא דר"א אזלא התם אליבא דרב דאמ' ישראל שזקף לבינה כו' ומפיק לה ר"א מתחילתה של א"י והא רב סובר אין ברירה בפ"ב דביצה (ד' ל"ז) גבי ב' שלקחו חבית ובהמה בשותפות מ"מ איפשר לומר דהא דפריך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לאו אליבא דרב דסובר דאין ברירה פריך אלא למאן דס"ל דיש ברירה ואליבא דרב מוכח לה מהא דמסיק בביטולא בעלמא סגי' וחברי' דרב כהנא ס"ל כמ"ד דאין ברירה ואפי' לאחר חלוקה חלקו של ישראל כז' עממים דמי משום הכי קשי' לי' קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עו"ג.

[והנה מה שכתב הט"א דאע"ג דקאמר ר"א אליבא דרב ורב לית לי' ברירה הוא חמוה דהא רב סובר דיש ברירה כמו שהוכחתי מהא דביצה (ד' ל"ז) ומהא דב"ב (ד' כ"ז) ואין לתרצו דכונתו דכיון שאמר רב דבהמה אסירה דקא ינקי מהדדי הכא נמי גבי אילנות ינקו מהדדי דזה אינו דהא עיקר הפלוגתא בברירה בגיטין הוא (ד' מ"ז) בהא דאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' אלמא דעיקר הפלוג הוא בגידולי קרקע כן הקשיתי בספרי אבי הנחל]:

וכעת נראה לי לתרץ דכונתו איפשר באילנות דקא ינקו מהדדי וכ"ו שאמר רב בבהמה. והא שהקשיתי מהא דגטין (ד' מ"ז) לענין טבל וחולין מעורבין זה בזה וכן בהא דגיטין (ד' מ"ח) התם מיירי בטבל דחיטין אבל לא באילנות וכמו דאמרינן בב"ב (ד' כ"ו) אמר עולא אילן הסמיך למיצר תוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים כו' ת"ש ר' עקיבא אומר דקרקע כל שהוא חייב בפיאה ובכורים וכותבין עליו פרוזבול כו ומשני הכא במאי עסקינן בחיטי דיקא נמי דקתני כל שהיא וכתבי התוס' בד"ה בחיטי וא"ת והא חיטה יניקתה אינו אלא כנגדה ואילן נמי יניקתו כ"ה אפ"ה עיקר יניקתו י"ו וכן מקשה אח"כ ת"ש אילן מקצתו בארץ ומקצתו בח"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ע"כ לא פליגי אלא דמ"ס יש ברירה כו' אלמא דיניקה הוא דוקא באילןוא"כ באילנות סובר רב דאין ברירה ואף דאמרינן בגיטין (ד' מ"ח) אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא כו' דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד כו' וא"כ אפי' יש ברירה נמי היכי מייתי ביכורים דאילנות אך זה לא קשי' דאיפשר דר' יוסף סבר דאפי' במידי דינקי נמי אמרי' יש ברירה ועוד הא אמרי' בב"ב (ד' כ"ז) כי אתא רבין א"ר יוחנן א' אילן הסמוך למיצר וא' אילן הנוטה מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ וכן אמרינן בירו' (פ"ב דב"ב) ויאות אמר שאם אומר שרשין עיקר הן לביכורים לא הי' אדם יכול להביא ביכורים מעולם וכל זה הוא לענין ביכורים אבל לענין האילנות השייכים בא"י א"כ ינקי מהדדי וכל היכא דינקי מהדדי סובר רב דאין ברירה:

וא"כ אם לא ינקי מהדדי סובר רב דיש ברירה וכן אמרינן בירושלמי (פ"ג דעירובין ה"ה) שחטוה רב אמר איברים יונקים זה מזה עולא בר ישמעאל אמר אין איברים יונקין זה מזה ומודה רב בחבית שהוא חלקו משעה ראשונה]:

וא"כ הא פליגי רב ושמואל בכותל שבין שתי חצירות ונפרץ רב ושמואל חד אמר מחצה לזה כו' וחד אמר כולו לזה וכולו לזה כו' פליגי נמי בברירה דרב אמר מחצה לזה ומחצה לזה סובר דיש ברירה דרב לטעמי' ושמואל סובר דכולו לזה וכולו לזה הוא משום דשמואל לטעמי' שסובר דאין ברירה וכן כתב בקצה"ח בחוה"מ (סי' ר"ס סעיף ד') והביא מה שכתב הרא"ש בתשובה וכלל י"א ס"א) שאלת על שמעון הדר עם ראובן בביתו ומעלה לו שכר וקנה שמעון מציאה בתוך ביהו אם הוא כל שמעון או של ראובן משום שזכתה לו חצירו נראה לי דכיון דמעלה לו שכר שכירות ליומי' ממכר הוא והוי כמו חצר השותפין וגרסינן בפ' המוכר את הספינה (ד' פ"א) אמר ר' ינאי אמר ר' יו חנן חצר השותפין קונין זה מזה כו' ועיין שם בקצה"ח ועוד כתב דהי' נראה דאפי' מציאה דאתי מעלמא נמי אין חצר השותפין קונה אלא דהמוצא זכה מהא דאמרו בירושלמי (סוף פ' הבית והעלי') כותל שבין שתי מחיצות ונפל רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמ' כולו לזה וכולו לזה מה מפקא מביניהן מצא מציאה מאן דמר מחצה לזה ומחצה לזה מחצי' והילך לזה מחצי' והילך לזה ומאן דמר כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה וכתב וביאור הדברי' נראה דמ"ד מחצה לזה ומחצה לזה א"כ לא הוי חצר השותפין כלל אלא כל א' מכיר את מקומו ומחצי' והילך לזה קונה המציאה ומחצי' ואילך לשני קונה המציאה אבל למ"ד כולו לזה וכולו לזה הו"ל חצר השותפים ולא קנו כלום דחצר אינו קונה אלא שיהי' חצירו לבדו ומשום הכי זוכה המוצא. וטעמא דהך מילתא נראה כיון דאפי' בשנים שהגביהו את המציאה אמרינן בפ"ק דמציעא (ד' ח') דתיהוי כמאן דמנח בקרקע ולא ליקני לא זה ולא זה אלא משום דכל א' הו"ל מגביה מציאה לחבירו עיי"ש וא"כ דווקא התם דשתי ידים זוכות בו אמרי' דידו של זה זוכה לחבירו וכן ידו של זה זוכה לחבירו אבל בחצר השותפין דאינו אלא יד אחת ואותה היד משותפת לשניהם א"כ לא זכה לא זה ולא זה וה"ל כמאן דמנח בקרקע וכן משמע בתשובת מהר"ם כו':

[ולי נראה דלא קשה מזה הירושלמי על הרא"ש דקאמר דאם כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה. והוא דהירושלמי אזיל לטעמי' דסובר דאין אדם נעשה שליח לקבל דבר שאינו שלו כמו דאיתא בירושלמי (פ"י דגיטין ה"א) ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וא"כ הא דחצר קונה במציאה הוא משום יד וא"כ צריך להיות עומד בצד החצר וכמו דאמרינן בגיטין (ד' ע"ז) מה ידה בסמוכה אף חצירה בסמוכה ועיין מה שביארתי בירושלמי (פ"ק דב"מ ה"ה) כהדא אריסי' דר' בא בר מינה סליק לדיקלא כו' אזיל שאיל לרב לא אמר לי' כלום כו' וביארתי שם דרב מספקא ליה אי חצר קונה במציאה מטעם שליחות דהא אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וא"כ איפשר דמשום יד דהוי ילפינן מציאה מגט כמו דאמרינן בב"מ (ד' י') וא"כ כיון דמשום יד איתרבאי וע"כ אי אמרינן דכולו לזה וכולו לזה א"כ הוי יד אחת של שניה' (ועוד דלא הו' סמוכה כיון דמפסיק חלק חבירו) אבל לשיטת הש"ס דילן דאדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וא"כ זוכה מחמת שליחות (ואע"ג דהמגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו הוא רק דאי בעי זכי לנפשי' וגבי חצר לא שייך זה ואיפשר לומר דחצר דבע"כ מותיב בה ולא אי בעי עביד) סובר הרא"ש דזוכה מחמת שליחות (ולא כמו שכתב הר"ן הביאו הנ"י (בפ"ק דב"מ) שבמציאה הוי נמי משום יד והרא"ש לא סבר הכי וא"כ לא קשי' מהירושלמי על הא דתשובת הרא"ש:

ומה שכתב שם עוד הקצה"ח שהביא שם תשובת מהר"ם וכתב ומבואר דאפי' במציאה שהוא תוך חצר השותפין לא קנו השותפין אלא כל הקודם במציאה זכה כו' ובטעמא שכתב מוהר"ם משום דקיי"ל כראב"י ומשום ברירה א"כ נראה דוקא א' מן השותפין הוא דמצי זכה במציאה ומשום דאמרינן ברירה שהוא של זה אבל אדם דעלמא לא מצי זכה בה ואיפשר לפרש נמי הירו' מ"ד כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה היינו המוצא הוא א' מן השותפין ומשום ברירה ועל כל פנים נראה מוכח מדברי מוהר"ם בחצר השותפין שהי' בו מציאה וקדם וזכה א' מן השותפין דזוכה ומשום ברירה):

והנה אם הטעם הוא מטעם ברירה יש להקשות דהא תחילה קודם שעשאו המחיצה כיון שחלקו הי' מחצה לזה ומחצה לזה וא"כ אם עשו מחיצה אח"כ א"כ האיך הוי מטעם ברירה הא בדבר שנתברר מתחילה לא שייך ברירה וכמו שכתבו התוס' בתמורה (ד' ל') ועי' בתוספות רע"א במה שהקשה על התוי"ט במס' עבודת כוכבים פ"ג) על הא דתנן אבניו ועציו ואפרו כו' כתב הרב ואפי' חלקו של ישראל לפי שאין ברירה וכן כתב רש"י והר"ן ותימא דמפרש בסמוך כו' דרבנן ובדרבנן קייל"ן דיש ברירה כו' וכתב ע"ז בתו' רע"ק קשה לי הא בשעה שהי הכותל קיי' הי' ניכר ומבורר חלק שלו זה בצד שלו וזה בצד שלו אלא דלאחר נפילה נתערבו ובכה"ג לא שייך כלל ענין ברירה כמו שכתבו התוס' בתמורה כו' אח"כ הראו לי דהקשו כן בתה"ד עיי"ש וא"כ איך שייך ברירה במה שהוברר מתחילה ושם איפשר לומר שהוא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דעבודת כוכבים) ר' יוחנן פתר מתניתא בגר כו' (בימים קדמונים) שירשו את אביהן כו' אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן כו' ובכה"ג תלי' בברירה וכמו דאיתא בעבודת כוכבים (ד' ס"ד) גר ובימים קדמונים) ועובד כוכבים שירשו אביהן עובד כוכבים יכול לומר לו טול אתה כו' ואני מעות כו':

והנה הכא איפשר נמי לומר דלא נתברר מעולם אלא כיון שחלקו את החצר וצריך לעשות מחיצה של גויל כו' כמנהג המדינה א"כ זה לא חלקו וע"כ נשאר זה המחיצה לשניהם ולא הי' מבורר מעולם וע"כ פליגי בזה דחד אמר מחצה לזה ומחצה לזה דכיון שחלקו שייך מחצה מן המחיצה לזה ומחצה מן המחיצה לזה וחד אמר כולו לזה דמקום שנשאר הוי כאלו לא חלקו בזה מעולם והוי כולו לזה וכולו לזה וע"כ המוצא זכה דהיינו אחר שמצאו. ועוד איפשר לומר דהמוצא ומגביה הוי כאלו נשתמש באותו מקום וכל המשתמש הוי כלו ועיין בספרי נועם ירושלמי במה שביארתי על הא דאיתא בירושלמי (פ"ה דנדרים ה"א) ר' יוחנן בשם ר' ינאי השותפין קונין זה מזה בחצר כו' אמר ר' בון בר כהנא באומר צבור ואקנה אבל אם ציבורין לא קנה עד שיטלטל וביארתי שם שע"י שיצבור א"כ משתמש בחצר השותפין וכל א' בשעה שמשתמש הוי שלו וכמו שכתב הר"ן ברפ"ה דנדרים (ד' מ"ה) וע"כ קניית החפץ וחצירו באים כאחד וכבר האריך בזה הקצה"ח אי אמרינן דקניתי' וחצירו באים כאחת ועיין בספרי נחלת יהושע (ס' כ"ג) ודו"ק:

וא"כ לפי מה שביארתי דמאן דאמר כולו לזה וכולו לזה הוא משום שמקום המחיצה לא נתחלק כלל וע"כ הוי כולו לזה בזה יש לתרץ קושיית התוס' בריש ב"ב (ד' ב') בד"ה לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם (פי' לפי שבונים הכותל בע"כ או משום דהקנו זה לזה כו' וללישנא בתרא משום היזק ראי' וא"ת ומאי אירי' משום דבונים הכותל בע"כ בלא"ה נמי של שניהם אפי' נפל לרשותא דחד מינייהו כיון דאין חזית לא לזה ולא לזה כדפריך בגמ' גבי בקעה לא יעשה חזית לא לזה ולא לזה ואי הוי דהאיך דנפל לרשותי' מאי פריך הא צריך לעשות חזית כלא יפול לרשות אחר ויאמר שלו הן ועיין בתוס' רע"ק דקושי' הגמ' הוא שאם יפול לרשות הא' לא יוכל לומר שלי הוא והוא דא"כ הי' חזית אבל בחצר דליכא חזית א"כ יוכל לומר שלי הן ועיין מה שביארתי לעיל (ר"פ הבית והעלי') על הא דלא מקשה הירוש' וליחזי ברשות דמאן יתבן וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראי':

והנה התו' כתבו דמתרץ ר"י דהיינו הך דפריך הגמ' פשיטא כדפי' בקונטרס דאפילו לא פסיק לן דינא דמתני' שמתחילה בין שניהם עשאום בעל כרחם היו חולקין בשוה ואפי' נפל לרשותא דחד מינייהו כדמוכח גבי בקעה ומשני לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו פי' ושהו ברשותו הרבה מהו דתימא כיון דשהו ברשותו הרבה ניהמני' שעשאוה כולו מיגו דאי בעי אמר לקחתיה והי' נאמן משום דשהו ברשותו הרבה כו' וא"כ למאן דלית לי' מיגו כמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דשבועות ה"א) א"ר יודן אין אומרים בממון מאחר וכן בירושלמי (פ"ז דשבועות ה"א) א"ר יוחנן אין אומר בממון מאחר דיכול לומר לו שכרתיך יכול מימר לי' שכרתיך ונתתי לך שכרך וביארתי בכמה מקומות שהוא דלא כהפ"מ שפי' דבתמיה קאמר אלא דסוברים דלא אמרינן מיגו בממון א"כ איך יתיישב האדתנן לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ועוד שמה שכתבו התו' והאי שינוי' אינו אלא מאבנים אבל מקום הכותל לעולם פשיטא שחולקין אותו ואיידי דנקט אבני' נקט נמי המקו' והוא דוחק:

והנה הרא"ש כתב אהא דתנן לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם כלומר הואיל ומתחילה חיוב הבנין מוטל על שניהן ועל יסוד שניהם מסתמא בשיתוף בנאוהו ואע"ג דמתניתין איירי בשאין בו שיעור חלוקה לא מצי למימר אותו שהאבנים ברשותו לא רצית לחלוק כי ידעת שאם תחלוק אכוף אותך לבנות הכותל ולא נתרצית אלא ע"מ שאבנה הכותל על חלקי ומשלי דמסתמא כיון שהיזק ראי' שמי' היזק שניהם נתרצו לסלק ההיזק מעליהם:

[אך כל זה הוא חידוש בחצר שאין בו דין חלוקה אבל בחצר שיש בה דין חלוקה לא הוי חידוש אך לשיטת הש"ס דילן קיי"ל כלישנא בתרא דהיזק ראי' שמי' היזק והא דתנינן במתניתין רצו היינו בחצר שאין בה דין חלוקה כמו דפריך הש"ס בב"ב (ד' ג) ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי אירי' רצו אפי' לא רצו נמי אמר ר' אסי א"ר יוחנן משנתנו כשאין בה דין חלוקה ע"כ ניחא שפיר דקמ"ל דאע"ג שיכול לומר לא נתרצית לחלוק אלא ע"מ שאעשה את הכותל על המקום שלי וע"כ קמ"ל דכיון דהיזק ראי' שמי' היזק מסתמא נתרצו שיהי' על מקום שניהם אבל לשיטת הירוש' דקאמר האיך תנינן כו' תמן בשאין שניהם רוצין ברם הכא כששניהן רוצין ואפי' תימר הכא בשאין שניהם רוצין רצה זה כופין לזה רצה זה כופין לזה וא"כ ללישנא קמא דמוקי לה בחצר שאין בה דין חלוקה ניחא דקמ"ל כמו שכתב הרא"ש דהיינו שלא יוכל לומר שלא נתרצה לחלוק וע"כ בנה על המקום שלו אבל לתירוצא בתרא דמיירי בחצר שיש בה דין חלוקה א"כ מאי הא דתנן לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם:

ע"כ נראה לי דהא דקאמר בירושלמי תחילה (סוף בבא מציעא) כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כולו לזה כו' מה מפקא מביניהן מצא מציאה כו' וא"כ למ"ד מחצה לזה ומקצה לזה א"כ קשה מאי קמ"ל מתני' דלפיכ' אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם דבשלמא למ"ד כולו לזה וכולו לזה קמ"ל דאם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ע"ז אומר לפיכך אם נפל הכותל המקום ם והאבנים של שניהם דהיינו שכולו לזה וכולו לזה אבל למ"ד מחצה לזה ומחצה לזה א"כ מאי קמ"ל וע"כ אומר דמיירי בחצר שאין בה דין חלוקה (וא"כ קמ"ל כמו שהבאתי לעיל מה שכתב הרא"ש לענין חצר שאין בה דין חלוקה) אבל למאי דקאמר ואפי' תימר כשאין שניהם רוצים רצה זה כופין לזה ורצה זה כופין לזה וא"כ מאי קמ"ל אך למ"ד דכולו לזה וכולו לזה והוא כיון דכופין לעשות מחיצה א"כ הוי כאלו מקום המחיצה לא נתחלק והוי כולו לזה וכולו לזה וע"ז אומר לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פי' דהוי כולו לזה וכולו לזה:

והא דתנן וכן בגינה מקים שנהגו כו' אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אלא כו' ואע"ג דבבקעה אין כופין וא"כ הוי מחצה לזה ומחצה לזה. ואיפשר לומר כיון שעשו חזית מבחוץ (שזהו לסימן שהכל שלו המקום והאבנים שלו) ע"ז אומר אם עשו מדעת שניהם א"כ רוצין שיהי' המקום והאבנים כולו לזה וכולו לזה וע"כ תנינן אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם [ובזה איפשר לבאר על מה שביארתי בזה יתבאר הירושלמי (פ"ד דב"ק) תני ג' שהטילו לכיס כך הם חולקין והתני באלו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה כו' ואמרינן שם מאי חמית מימר בגניבה אנן קיימין או אינן קיימין אלא במשתייר ועיי"ש מה שביארתי וכעת איפשר לומר דפריך אהא דקאמר דקאי אאבנים שנגנבו דילמא קאי אמקום מחיצה שנפרץ. וע"ז אימר באלו אבנים מחצה לזה דהי דהיינו דלא כמ"ד כולו לזה וכולו לזה אלא מחצה לזה ולא מיירי באבנים של שותפין שנגנבו דהתם הוא לפי ערך החלקים והכא מיירי בנשתייר וכל מה שהוא עומד במקומו מחצה לזה ומחצה לזה ודו"ק):