נועם ירושלמי על זרעים ע

בשיטתי' דר' יוחנן שלא גזרו ע"ז מתחילה וע"כ לא הביאו הפוסקים זה הטעם ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"ה ה' י"ז): המקבל שדה פרק ששי דמאי

המקבל שדה מישראל מן העו"ג ומן הכותי חולק לפניהם. אר"י זו דברי רשב"ג. אבל דברי חכמים מישראל חולק מן העו"ג תורם. ותני כן החוכר שדה מן העו"ג תורם ונותן לו. אמר רשב"ג מה אם רוצה העו"ג הזה שלא לתרום פירותיו אינו רשאי אלא חולק ומניח לפניו והנה המפרש מהרא"פ הגיה המקבל שדה מן העו"ג דהכי איתא בתוספתא דאי בחוכר הא תנן במתניתין דהחוכר שדה מן העו"ג מעשר ונותן לו. ובחוכר כ"ע מודו אלא דפליגי במקבל ובאמת כצ"ל המקבל שדה מן העו"ג תורם ונותן לו וכמו דאמרינן ר' זעירא בשם ר' יוחנן בשם ר' ינאי אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. אתם עושין שליח ואין העו"ג עושה שליח ר' יסא סבר מימר אין העו"ג עושה שליח ביד אחר חבירו הא בישראל עושה אמר ר' זעירא ומינה אתם עושין שליח ולא בישראל. ודכותה אין העו"ג עושה שליח אפי' בישראל [הגיה המהרא"פ אתם עושים שליח ולא בישראל הא העו"ג אינו עושה שליח אפי' בישראל] התיב רב הושעי' והא מתניתא מסייע לר' יוחנן וצ"ל לר' יוסי ארשב"ג מה אם ירצה העו"ג הזה שלא לתרום אינו תורם ובפ"א דתרומות איתא נמי להך סוגי'. ומסיים שם בירושלמי הא אם רוצה תורם. א"ר בא במאמין על ידו

ונראה לי לפרש דהא דא"ר אושעי' מתניתא מסייע לר' יוסי דרשב"ג סובר דע"כ אינו צריך לתרום. דמה אם ירצה שלא לתרום רשאי. וע"כ אינו צריך לתרום. אבל אם העו"ג רוצה לתרום ע"כ תורם. וא"כ הא דהישראל תורם חלקו של עו"ג. א"כ לכאורה איך יכול לתרום. ואיך יעשר הישראל על חלקו של כותי. דאפי' מפריש משלו על של חבירו נמי הוא בתורת שליחות. כמו דאיתא בנדרים (ד' ל"ו) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו אי לא [ואע"ג דלא הוי שליחות לענין נדרים שמותר לתרום. אעפ"כ לענין תרומה הוי שליחות] וא"כ כיון שהוא מתורת שליחות א"כ איך יכול הישראל לתרום. אלא ודאי דישראל לעו"ג נעשה שליח

וא"כ מוכח דהגירסא צריך להיות המקבל שדה מן העו"ג תורם ונותן לו אמר רשב"ג מה אם ירצה העו"ג הזה שלא לתרום פירותיו אינו רשאי כו' דאי בחוכר כל זמן שלא נתן לו הוא שלו ממש. דהא אפי' אכלה חגב או נשדפה אינו מנכה לו מן חכורו. כמו דאמרינן בב"מ (דף ק"ה) המקבל שדה מחבירו כו'. והתם בחכירות איירי כמו שפירש"י. וחוכר דמי לשוכר. וכמו דאיתא בירושלמי המוכר בפירות (נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל החוכר בפירות) השוכר במעות. המקבל למחצה לשליש ולרביע. וא"כ חוכר דמי לשוכר. וע"כ יכול לתרום. וע"כ ניחא הא דלא פריך ממתני' (ר"פ המקבל) מהא דתנן החוכר שדה מן העו"ג מעשר ונותן לו. וא"כ היאך מעשר חלקו של עו"ג. אלא ודאי דיש שליח לישראל מן העו"ג וכר' יסא. אך לפי מה שביארתי ניחא דהתם מיירי בחוכר וחוכר הוי כתורם שלו ועוד איפשר לומר כיון דמשום קנסא הוא וכמו דאמרינן התם בירושלמי חברי' בשם ר' יוחנן. קנסו חכמים בחוכר מן העו"ג ולא קנסו בחוכר מישראל על כן לא מוכח מזה. אך העיקר כמו שביארתי

ודע דאף דאמרינן בגיטין (דף מ"ז) ישראל ועו"ג שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זב"ז דברי רבי רשב"ג אומר של עו"ג פטור ושל ישראל חייב. וא"כ של עו"ג פטור מן הדין. אך הא אמרינן בגיטין (דף מ"ז) דמיירי בסורי'. וכן איתא בירושלמי (פ"ו דדמאי) תני ישראל ועו"ג שקנו שדה בסורי' הרי הוא כטבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלקו של ישראל חייב וחלקו של עו"ג פטור. וא"כ לא פליגי רק בסורי' אבל בא"י סובר רשב"ג נמי דאין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר

שם מינה את שמע להשכיר כר' יוסי. והגיה המפרש כריב"ל וטעה בזה. דזה קאי אהא דר' יוסי דמתני' ספ"ק דעו"ג (דף כ') ר' יוסי אומר בא"י משכירין כו' ובסורי' מוכרים בתים ומשכירים שדות והתם מיירי בסורי' כמו שאומר במקום שאין ישראל מצויין כהדא סורי'. וע"ז אומר מינה את שמע להשכיר כר' יוסי דמותר להשכיר בסורי' כר' יוסי. ובפירוש איתא להך ירושלמי בספ"ק דעו"ג ואיתא שם מינה את ר"ש וט"ס צ"ל שמע כר' יוסי ע"ש והמפרש טעה בזה

שם (פ"ו דדמאי) הכא את אמר תורה ונותן לו וכא את אמר מעשר ונותן לו (פי' בחוכר שדה מישראל תנן תורם ונותן לו אבל א"צ לעשר ואח"כ תנן החוכר שדה מן העו"ג מעשר ונותן לו. חברי' בשם ר' יוחנן קנסו חכמים בחוכר מן העו"ג ולא קנסו בחוכר מישראל ר' בשם ר' יוחנן תפשה מדת הדין בחוכר מן העו"ג ולא תפשה בחוכר מישראל. מתניתא מסייע לדין. ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לחברי'. צ"ל מתניתא מסייע לר' לא החוכר שדה מן העו"ג (ט"ס וצ"ל מן ישראל) הא רבנן אמרינן קנסו חכמים בחוכר מן העו"ג ולא קנסו חכמי' בחוכר מישראל ויש קנס בחוכר מישראל. (פי' דלרבנן ניחא דקנסו חכמים בחוכר מן העו"ג. ולא קנסו חכמים בחוכר מישראל אלא דלר"מ לא יתיישב דא"כ איך אמר ר"מ מעשר ונותן לו. ויש קנס בחוכר מישראל. אלא דפליגי אי תפש' מדת הדין בחוכר לישראל. דלרבנן תפשה מדת הדין דווק' בחוכר לעו"ג משום דעו"ג ודאי לא יעשר. משא"כ בחוכר מישראל. ור"מ סובר דתפשה מדת הדין בחוכר מישראל נמי דילמא לא יעשר הישראל. דאע"ג דרוב ע"ה מעשרין הם אפ"ה אסור למכור למי שאינו נאמן על המעשרות ועוד דר"מ חייש למיעוטא ועיין תוס' סוכה (דף כ"ה)] אבל קנס לא שייך כלל בחוכר מישראל אלא ודאי דפליגי בתפש' מדת הדין. מתניתא מסייע לחברי' החוכר שדה מן העו"ג מעשר ונותן נו. רש"א תורם ונותן לו הא רבנן אמרי תפשה מדת הדין בחוכר מן העו"ג ולא תפשה מדת הדין בחוכר מישראל ור"ש אומר לא תפשה מדת הדין בחוכר מן העו"ג אית בר נש דיימר הדא פי' דא"כ תקשה היאך ר"ש סובר דלא תפשה מדת הדין בחוכר מן העו"ג. אלא הכין (צ"ל הא כיני) פי' דזה ניחא דקנסו חכמים בחוכר מן העו"ג ולא קנסו בחוכר מישראל ר"ש אומר לא קנסו חכמים בחוכר מן העו"ג פי' דלטעם דקנסא ניחא

והנה מה שפי' הר"ש דחכמים סברי דיש קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר. וע"כ קאמרי דהוי קנס בעלמא עיי"ש ור' לא סובר דאין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר. ותמיהני דא"כ איך מקשה הירושלמי על ר"ש דאמר תורם ונותן לו ולא מעשר משום דלא תפשה מדת הדין בחוכר מן העו"ג. ואומר אית בר נש דיימר הדא מילתא דהא לר"ש ודאי דלא תפשה מדת הדין. דהא ר"ש ס"ל דיש קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר. וכמו דאמרינן לעיל (ספ"ה דדמאי) מתניתין דר"מ דר"מ אמר אין קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר ר' יהודא ור"ש אומרים יש קנין לעו"ג בא"י לפוטרו מן המעשרות. אלא דהענין הוא דפליגי אם זהו שצריך לעשר הוא מצד קנס או מצד דעיקר מדת הדין כך הוא. וע"כ מתמה דאם עיקר מדת הדין כך א"כ אמאי לא נעמיד בעו"ג על עיקר מדת הדין. אבל אם עיקר הטעם משום קנס. איפשר דאפי' העו"ג נמי לא קנסו ודוק

דף י"ב ישראל שקיבל שדה מישראל על מנ' שיהי' המעשרו' של זה אסור שאטלם אני ואתנם לזה מותר ולא דא היא קדמיתא (פי' מהו החילוק בין שאמר ע"מ שיהי' המעשרות של זה ובין שאמר ע"מ שאטלם אני ואתנם לזה) אמר ר' אחא אם תרצה ביניהן ופי' המפרש רישא לא מיירי