נועם ירושלמי על זרעים קפז

אפי' בשעה שמותר ליקח בשר תאוה כו'. והנה טעה בזה טעות גדול שהמפרש מהרא"פ סובר שחי' אינו נלקח בכסף מעשר שני יותר מבהמה. ונעלם ממנו הא דאמרינן במנחות (ד' פ"א) עיי"ש ברש"י דכך הוא הדין לעשות ליקח ממעות מ"ש בהמה לשלמים וחי' לבשר תאוה והעור יוצא לחולין עיי"ש ברש"י ותוספות ופי' הר"מ והר"ש. וע"כ נראה לי שצריך לגרוס בירושלמי ואפי' בשעה שהיו לוקחים חי' לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מ"ש לאכול בירושלים וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דמ"ש) בראשונה היו אומרים לוקחים בהמה לבשר תאוה והיו מבריחין אותה מע"ג המזבח וחזרו לומר לא יקחו אפי' חי' אפי' עופות וע"ז אומר ואפי' בשע' שהיו לוקחים חיה לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים והטעם דילמא בהמה היא. והנה התוס' במנחות כתבו הטעם וז"ל והא דשרינן חיה לבשר תאוה טפי מבהמה. נראה דנפקא לן מהא דתני' בספרי ואכלת מעשר דגנך מה להלן שלמים אף כאן שלמים הך והך דרשא לא שייכי בחי' אלא בבהמה הראוי' לקרבן וע"ש שביארתי דלכאורה אמאי לא יקחו כוי לבשר תאוה כיון דסוף כל סוף לא יקריב משום ספק חיה א"כ אמאי לא יקחו את הכוי לבשר תאוה כיון דא"א להקריב משום ספק חי' וא"כ אמאי לא יקחו את הכוי לבשר תאוה כיון דאסור להקריב אותו שלמים אלא ודאי כיון דזהו מחמת ספק חיה ע"כ אין לוקחין אותו לבשר תאוה משום ספק בהמה. אעפ"י שסוף כל סוף אינו יכול להקריב לשלמים אעפ"כ אין לוקחין אותו לבשר תאוה ודוק. ועי' ברש"י משמע שהי' גורס ואפילו בשעה שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה

עוד שם בירושלמי מתניתין דלא כרבי דתני הקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי רבי אומר הקדיש את הכוי. הנה בספרי נ"י (ס"ו) הקשיתי ע"ז הירושלמי דמאי קאמר מתניתין דלא כרבי כו' דמאי דומי' דילמא הכותב חייתו ובהמתו לא כתב לו את הכוי הוא משום דהמע"ה. משא"כ בהקדש דקדוש משום דמחית אינש נפשי' לספיקא כמו דאיתא בנדרים (דף י"ט) וכבר הארכתי בספרי נ"י שם על מה שכתב הנתיבות דהא דמחית אינש נפשיה לספיקא הוא בתורת ודאי עיי"ש שהשגתי ע"ז. אך אפי' לפי מה שכתבתי שהוא בתורת ספק אעפ"כ מהו הדימוי להא דהכותב חייתו ובהמתו לבנו דהתם המוציא מחבירו ע"ה משא"כ בהקדש דקדוש משום דמחית אינש נפשי' לספיקא ומאי מדמה ס' ממון לס' איסור

ועיין ברא"ש שהקשה על הירושלמי דכיון דתנא דמתניתין סובר דאם אמר שזה חי' ובהמה הרי הוא נזיר. אלמא דאפי' גופי' מחית אינש נפשי' לספיקא. וא"כ מכש"כ דממונא מחית נפשיה לספיק' כמו דאיתא בנדרים (ד' י"ח) והניח בצ"ע אך לפי מה שהבאתי שם מה שכתב הלח"מ ברמב"ם. דאע"ג שספק נזירות להקל אפ"ה הוי נזיר ודאי כיון שיש בו כל הדברים שהוא בהמה במקצת ואין בהמה במקצת. והיינו דווקא אם אמר שזה חי' היינו שהוא מקצת חי' או בהמה דהיינו מקצת בהמה והכוי יש בו חי' ובהמה משא"כ אם הקדיש חי' ודאי או בהמה ודאי לא הקדיש את הכוי אבל מה שהקשיתי צ"ע דמהו הדימוי ס' ממונא שהממע"ה לספק הקדש

וא"כ משמע מזה כמו שכתב המ"א הבאתיו שם (ריש ס"ו) על הא דמיבעי בפ"ק דנדרים (ד' ז') יש יד לצדקה או אין יד לצדקה ולא איפשטא וכתבו המפרשים דנקטינן לחומרא. וכתב המ"א דלכאורה נראה דסותר למ"ש דכל ספק בתחילת הקדש אזלינן לקולא. וכתב שנראה לו לחלק דהא דב"ב (ד' קמ"ח) דמספקא לי' בממון זה אי ברשותי' דמרי' קאי אי ברשות דהקדש בהא דווקא הוא דאמרינן אוקי ממונא אחזקה קמייתא. אבל בההוא דנדרים אין הספק על גוף הממון אם הוא ברשות בעלים אם לאו עד דנימא אוקי אחזקה קמייתא דאפי' אי הוי צדקה בודאי עדיין ברשותא דבעלים קאי ויכול לשנותה וליתן אחר תחתי' כמו דאמרינן פ"ק דערכין (ד' ו') אלא לענין חיובא בלבד הוא דמספקא לי' אי חייב לקיים נדרו משום בפיך זו צדקה. וכל ס' נדרים להחמיר ועיי"ש שהקשיתי מהא דנדרים (ד' י"ח) דהמקדיש חייתו ובהמתו דקדוש משום דמחית אינש נפשי' לספיקא וכבר הוכחתי דהא דמחית אינש נפשי' לספיקא הוא בתורת ספק ובכל ס' הקדש מוקמינן אחזקת מ"ק וא"כ אמאי קדוש

אך לפי שיטת הירושלמי איפשר לומר דמוקמינן אחזקת מ"ק. וכמו דבכל ס' ממונא אמרינן המע"ה הכא נמי בהקדש צריך לאוקמי אחזקת מ"ק וא"כ כיון שרבי אומר הקדיש את הכוי. אלמא דס"ל דהוי או חי' ודאי או בהמה ודאי וע"כ כיון דהקדיש חייתו ובהמתו הקדיש את הכוי אע"ג שאינו חי' ודאי או בהמה ודאי. וע"כ בהכותב חייתו ובהמתו הוי בכלל זה כוי ג"כ

[ונראה לי להביא ראיה לזה שהירושלמי סובר דבס' הקדש מוקמינן אחזקת מ"ק כמו שכתב המ"א מהא דאמרינן בירושלמי (פ"ז דגיטין ה' ג') אף בגט שיחרור כן ה"ז גט שיחרורך מעכשיו ולאחר שלשים יום על דעתי' דרבי ה"ז גט ע"ד דרבנן אינו גט וכתב הפ"מ דאפלוגתא דרבי ורבנן דלעיל קאי דשייכא פלוגתי' גבי גט שיחרור אם אמר לו ה"ז גט שיחרורך מעכשיו ולאחר שלשים יום על דעתי' דרבי והוא רבי דתמן דקאמר לעיל דמהיום ולאחר מיתה תנאה הוי דהאומר מהיום כאומר על מנת הוא וה"נ ה"ז גט ע"ד דרבנן דמספקא להו אם חזרה הוי או לא כדפרישית במתניתין. וה"נ אינו גט שיחרור ועיין בס' ע"י (ס' י"ז) מה שהקשה המ"ל פ"ה מה' עבדים. דאמאי אינו משוחרר כיון דהוי ס' תנאה או חזרה וע"כ העבד מוחזק ותופס בעצמו א"כ אפילו אליבא דרבנן דמספקא לי' אי תנאה אי חזרה אעפ"כ הוי משוחרר וע"ש מה שתירצתי ועיין בס' נ"י (ס' כ"ב) שהבאתי מה שכתב הקצה"ח דתפיסת העבד הוי ספק בתפיסה וכל שהוא ספק בעצמו אינו תפיסה ע"ש)] אף בהפקר כן פי' דתלוי נמי בפלוגתא דרבי ורבנן דלרבי כיון דהוי תנאה ע"כ הוי מופקרת ואינו יכול לחזור בו אבל לרבנן דהוי ס' תנאה או ס' חזר' וע"כ מספק יכול לחזור בו אף בהקדש כן כל עמא מודו שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (פי' אף בהקדש כן) פי' דתלוי ג"כ בפלוגת' דרבי ורבנן דלר' הוי תנאה וע"כ אינו יכול לחזור בו אבל לרבנן דמספקא להו אי תנאה אי חזרה הוי ע"כ יכול לחזור בו וע"ז משני דלא שייך בהקדש לומר ס' חזרה דהא אינו יכול לחזור בו

וא"כ לכאורה קשה. דמאי נ"מ בהקדש. דהא לרבי הוי הקדש בודאי. דס"ל דתנאה הוי. וכן לרבנן הוי הקדש ג"כ מספק דכיון דהוי ס' תנאה או ס' חזרה. א"כ קדוש מספק. א"כ לשניהם הוי הקדש. אלא ודאי דכל ס' הקדש מוקמינן אחזקת מ"ק. וע"כ לרבנן דס"ל דהוי ס' תנאה או ספק חזרה ע"כ אינו קדוש מספיקא. וע"כ ניחא מה שמדחה כל עמא מודו שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וא"כ לא שייך ס' חזרה דהא אינו יכול לחזור בו ובמ"א יתבאר ודוק: