נועם ירושלמי על זרעים קסו

שאח"כ מה שסיפקה לזקינה וע"כ מחמת שיטתי' דר' יוחנן הוכרח לתרץ דמסתמא סבירא לי' לר' יוחנן דשרשים אין בהם ממש אפי' לענין ערלה ג"כ אבל באמת אין שייך לומר לענין ערלה שרשים אין בהם ממש. אלא הטעם משום דלא דמי דהקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו ע"כ אינו פטור מטעם ביטול. וע"כ אם נתחייב תחילה דהיינו שנטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה משא"כ גבי זקינה אית לך למימר הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו וע"כ אעפ"י שהשריש מקודם אעפ"כ אם סיפקה אח"כ לזקינה פטור מטעם ביטול אבל באמת אין שייך לומר שרשים אין בהם ממש לענין ערלה רק לענין ביכורים כמו שביארתי

אך עדיין צריך לבאר הא שאומר אית לך גבי זקינה הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו. ולכאורה היה צריך לומר אית לך הואיל וראוי לפדותו ולחייבו. כמו שאמר תחילה לענין הקדש. אך יתבאר עפ"י הירושלמי (פ"ק דערלה) דאמרינן לעיל סיפקה לזקינה פטור לח"ל פטור להקדש חייב לצד התחתון לצד העליון חייב להקדש חייב שהוא ראוי לפדותו ולחייבו לצד העליון חייב שהוא ראוי לחשוב עליו ולחייבו (פי' אם צד התחתון למאכל וצד העליון לסייג וסיפק' לצד העליון אפ"ה חייב. והטעם דלא אמרינן דבטלה רק גבי זקינה. וכמו דאמרינן בש"ס דילן בסוטה (דף מ"ג) ה"ד אלימא ילדה בילדה תיפוק לי' משום דבעי למיהדר משום ילדה ראשונה. אלא ילדה בזקינה והא אמר ר' אבהו ילדה שסיבכה בזקנה בטילה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה. ואמר ר' ירמיה לעולם ילדה בילדה כגון דנטע הך קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ומ"ט ילדה בזקינה דבטילה ומ"ט ילדה בילדה דלא בטילה התם אי ממליך עלה לאו בת מיהדר היא. הכא אי ממליך עלה בת מיהדר היא. אלמא דלא אמרינן דבטילה רק אם סיפקה לזקינה דלא אתי לידי חיוב ערלה משא"כ אם סיפק' לנטיעה שהיא לסייג אינה בטילה דהא אי ממליך עלה אתי לידי חיוב וע"כ לא בטילה

וע"כ אומר בירושלמי סיפקה לזקינה פטור לח"ל פטור (פי' מצד ביטול וכמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' מ"ט) בד"ה שאם נטע כו' דהוי מצד ביטול דכן הלשון בטילה. ועיין בר"ן (פ"ג דע"ג) ובס' שפת הנחל (דרוש ב') אבל להקדש חייב משום דיכול לבוא לידי חיוב אם יפדה וע"כ אמר ראוי הוא לפדותו. וכן אם צד התחתון למאכל וצד העליון לסייג וסיפקה לצד העליון לסייג. ג"כ חייב שהוא ראוי לחשוב עליו ולחייבו

וע"כ אמרינן בירושלמי ולא דמי הקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו וע"כ אם נטע והקדיש חייב בערלה. ואע"ג שנתבטל אחר כך בהקדש וסיפקה להקדש. אעפ"כ כיון דנטע מקודם שהקדיש ונתחייב אינו מועיל סיפוק. (צ"ל לסייג) הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו. פי' דאם סיפקה לאילן שהוא סייג נמי אינו מועיל סיפוק מחמת שראוי לחשוב עליו למאכל ולחייבו אית לך גבי זקינה הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו. פי' וע"כ מועיל ובטילה אעפ"י שהשריש מקודם. ואפי' יש בשרשים ממש לענין ערלה [או שצ"ל בירושלמי אית לך גבי זקינה הואיל וראוי לפדותו ולחייבו] וע"כ לא איתמר הא דר' יוחנן שרשים אין בהם ממש רק לענין ביכורים ומשום תקנת יהושע שלא יהא לכל א' שום חלק בחבירו. אבל לענין ערלה לא אמרינן דשרשים אין בהם ממש. אך הטעם דאעפ"י שהשרישה מתחילה אעפ"כ כיון דסיפקה לזקינה בטילה. והטעם משום ביטול. משא"כ גבי הקדש דלא מהני ביטול. משום דראוי לפדותו ולחייבו ועיין בר"ן (פ"ג דע"ג) מה שכתב ל שמדמה האי מילתא דנבילה בטילה בשחוטה כו' דאיפשר לנבילה שתעשה שחוטה כו' עיי"ש. וא"כ מוכח דמטעם ביטול הוא. והמפרש מהרא"פ שגה בפשט דברי הירושלמי הזה ודוק

ר' יוסי אומר אין נוטעים יחור. אמר ר' יוחנן עבר ונטעו מותר. עבר והרכיב אסור. ועיין במהרא"פ ודבריו תמוהים. והנה בספרי שפת הנחל ביארתי שהפי' הוא אם עבר ונטע מותר דזו"ז גורם מותר בדיעבד. אבל עבר והרכיב אסור ומיירי שיש בה פירות ור' יוחנן לטעמי' בש"ס במנחות (ד' ס"ט) דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אפי' הוסיף מאתים אסור עיי"ש בתוס' וכיון שיש בה פירות אין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ו מה' מ"ש)

אבל כעת לא נראה לי כן. והוא דכל זה הוא לשיטת רש"י דס"ל דזה מקרי זה וזה גורם הנטיעה ומה שגדל ע"י קרקע. ועוד דהירושלמי ס"ל דבאיסורי הנאה אסור זה וזה גורם. וכמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ב דערלה) ר' הילא בשם רשב"ל ירדו לחמצן של עו"ג כר"א (פי' דזה וזה גורם אסור כו' אמר ר' מנא קומי ר' יוסי האיך מה דאת אמר תמן הלכה כר"א וכא הלכה כר"א לכל דבר. ופי' המפרש דזה וזה גורם בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה משא"כ בתרומה כו' וא"כ שיטת הירושלמי דלא כשיטת הש"ס דילן אלא דזה וזה גורם אסור בדבר שאסור בהנאה

ע"כ נראה לי דעבר ונטעו מותר. הוא משום דנטיעה ע"י אגוז הוי דבר שזרעו כלה ודבר שזרעו כלה ס"ל להירושלמי דאפי' במידי דאסור בהנאה נמי מותר. ולא כמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' מ"ט) לשיטת הש"ס דילן דערלה כיון שאסור בהנאה ע"כ אסור אפי' בדבר שזרעו כלה. אלא כיון שזרעו כלה אפי' בדבר שאסור בהנאה נמי מותר. אבל עבר והרכיב דהרכיב ערלה באילן אחר. א"כ הוי דבר שאין זרעו כלה ע"כ ס"ל דאפי' זה וזה גורם נמי אסור כמו שביארתי

ובזה יתבאר הירושלמי שאח"כ אגוז של ערלה שנטעו וכן ביצת עו"ג שנעשית אפרוח ר' חגי בשם ר' יאשי' אתפלגון חזקי' וכהנא כהנא אמר מותרת חזקי' אמר אסורה על דעתי' דחזקי' איך איפשר לביצת עו"ג שנעשית אפרוח (פי' דלחזקי' דמיבעי לי' בע"ג (ד' מ"ו) דבעי חזקי' זקף ביצה להשתחות לה מהו כו' וקא מיבעי לי' האי זקיפתא אי הוי מעשר אי לא כו' ובירושלמי (פ"ג דע"ג ה"ה) אמרינן השתחוה לביצה חזקי' אמר לא אסרה ר' יוחנן אמר אסרה (ודלא כפי' המפרש שלא ידע שזהו הקושי' הוא דווקא לחזקי') וע"כ אמרינן (שם בע"ג) וכן הכא על דעתי' דחזקי' איפשר לביצת עו"ג שתעשה אפרוח אם כשפחסה אין כאן אפרוח. אם כשהכניסה לפנים מן הקלקלין. תא חמי אלו השתחוה לה לא אסרה. ומפני שהכניסה לפנים מן הקלקלין אסרה. א"ר יודן אבוי דר' מתני' תיפתר שגידר בה לע"ג (פי' וע"כ הוי תפיסת יד אדם). והנה המפרש מהרא"פ פירש שכהנא ס"ל שאין גדירה תפיסת יד גמורה כיון שלא פחסה

והנה שגה בזה מאוד דהא אינהו פליגי באגוז של ערלה שנטע וכן בביצת אפרוח. וע"כ נראה לי דפליגי באגוז של ערלה שנטע. והוי זרעו כלה. אך דהוי איסורי הנאה. וכן בביצת אפרוח דחזקי' ס"ל דאסורה. דכיון דהוי איסורי הנאה ע"כ אסור אפי' בדבר שזרעו כלה וכמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' מ"ט) וכמו שכתב הר"ן בנדרים (ד' נ"ד) בגידולין בדבר שזרעו כלה באיסורי הנאה דמי לחליפין. וכיון דחליפין אסור. א"כ לא גרע גידולין בדבר שזרעו כלה מחליפין. וכהנא אמר מותרה דס"ל דבדבר שזרעו כלה אפי' במידי דהוי איסורי הנאה נמי מותר. וכמו דאמר ר' יוחנן לעיל באגוז של ערלה דעבר ונטעו מותר. והא דקאמר עבר ונטעו הוא משום דלכתחילה ודאי אסור דהא הוי איסורי הנאה וא"כ איך יטע לכתחילה ליהנות מאיסורי הנאה אלא דאם עבר ונטע דבדיעבד מותר אפי' בערלה דהוי איסור הנאה כיון שהוא דבר שזרעו כלה ודוק: התרומה פרק שני ערלה

תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין וכן חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות