נועם ירושלמי על זרעים קנו

הקדש אינו פוטר ה"ה דגלגול הקדש נמי אינו פוטר. אבל לשיטת הירושלמי דמחלק בין מירוח לגלגול וכמה שאומר כמה דרבנן אמרי גלגול פוטר ברשות העו"ג ואין המירוח פוטר ברשות העו"ג כן ר"ע אומר גלגול פוטר ברשות הקדש ואין המירוח פוטר ברשות הקדש (כצ"ל) וא"כ כיון דס"ל לר"ע דגלגול פוטר ברשות הקדש רק דאין המירוח פוטר ברשות הקדש. א"כ לא נוכל לומר דהטעם של ר"ע הוא דמירוח שלא מדעת בעלים לא הוי מירוח. וע"כ אין מירוח הקדש פוטר דא"כ מ"ט דגלגול הקדש פוטר. דכיון דבעינן מירוח מדעת בעלים וס"ל דגזבר לא הוי כבעלים א"כ הוא הדין לגלגול דהא בירושלמי (ספ"ה דמעשרות) אמרין מתיב ר"י לר"ל (והוא ט"ס וצ"ל מתיב ר"ל לר"י) והא תנן נשים שנתנו לנחתום לעשות שאור אם אין בכל א' מהם כשיעור פטורה מן החלה ופריך ואין בשל כולהם כשיעור פי' דהא מ"מ יש בכולם כשיעור וא"כ אמאי אינו חייב בחלה כו' אלא ודאי דגלגול שלא מדעת בעלים לא הוי גלגול וא"כ שוה גלגול למירוח וא"כ אמאי סובר ר"ע דמירוח הקדש אינו פוטר וגלגול הקדש פוטר אלא ודאי דגזרת הכתוב הוא דמירוח הקדש פוטר וגלגול הקדש אינו פוטר מדכתיב עריסותיכם. וא"כ תקשה קושי' התוס' דאיך אתי העומר משאינו מעושר דהא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל. וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דערלה) ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל

ע"כ נראה לי שהירושלמי סובר כמו שתירצתי בס' א"ה (דרוש כ"א שכתבתי שם לתרץ עפ"י מה שהקשו התוס' רפ"ט דמנחות (ד' ס"ד על הא דאמרינן התם תנן התם שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. דלר"ע דאמר דספיחין אסורין הא בעינן ממשקה ישראל לאו פירכא היא דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא ושרי' רחמנא דאמרינן בפ"ק דמנחות (ד' ה') משום דמצותה בכך שאני בשביעית נמי לר"ע הרי מצותה בכך עיין בספרי ע"י (ס' א') דאמרינן כיון דאשתרי אשתרי. דהא דעומר קרב מן החדש הוא בדרך היתר דא"א לקיים המצוה באופן אחר. ע"כ אמרינן כיון דאשתרי אשתרי ותירצתי מה שהקשה הק"ע על הירושלמי (פ"ד דשקלים) דאמרינן התם לא מצאו בסורי' מביאין אותו מספיחים שבא"י ההן עומר מהו שיזרע לכן מתחילה (פי' כדי לקיים מצות עומר) ר' חייא ב"ח בעי קומי ר' מנא לא נמצא כקומץ על השירים שאין נאכלים (דהא השירים אסורין משום שביעית) א"ל נעשה כחמשה דברים שהם באים בטומאה ואין נאכלים בטומאה עכ"ל. והקשה הק"ע דתיפוק לי' דאסור להקריב דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וביארתי שם דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דהא חדש שקרב לגבוה נמי אסור לאכול עדיין ואעפ"כ מותר לגבוה משום דמצותה בכך כמו דאמרינן במנחות (ד' ה') וע"כ אשתרי נמי בשביעית אעפ"י שאין מצותה בכך דהא איפשר לקיים בספיחין. וא"כ ניחא דהא דאמר ר"ע דמירוח הקדש אינו פוטר. ואעפ"כ יכול להביא העומר כיון דאשתרי אשתרי ועיין במה שביארתי בפ"ג דכלאים דהירושלמי סובר דאמרינן כיון דאשתרי אשתרי ודוק ועיין שם בספרי א"ה (שם) מה שתירצתי עוד משום דאין איסור טבל חל על איסור הקדש עיי"ש ודוק]

שם ר' בון ב"ר חייא בעי קומי ר"ז מנחה שנתערבה בחולין קומץ ומתיר את השירים לאכילה קורא אני עלי' והנותרת מן המנחה לאהרן ובניו א"ל וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עלי' ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. א"ל וכי אמרתי לך שאינו מוציא ממנו עליו ולא למקום אחר אין תפשיטא לך שאינו מוציא ממנו על מ"א אפי' ממנו עלי' אינו מוציא מתני' אמרה שהוא מוציא ממנו עלי' והתנן ואם לאו יוציא חלה א' על הכל אמרין לית הדא דר"ז תתובה על דר' בון בר חייא. מה בין מוציא ממנו עליו מה בין מוציא ממנו על מקום אחר בשעה שהוא מוציא ממנו עליו הואיל ואין אותו הטבל ראוי להעשות תרומה כיוצא בו חולין שבו מטבלין אותו (צ"ל מבטלין אותו) בשעה שהוא מפריש ממנו על מקום אחר הואיל ואותו הטבל יכול להעשות חולין כיוצא בו אינו בטל אמר ר' יוסי הדא אמרה טבל שנתערב בתרומה הואיל ואותו הטבל יכול להעשות תרומה כיוצא בו אינו בטל ולית הדא דר' בון תתובה על דר"ז ממה נפשך אם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל אם שלמטן אינו בטל אף שלמעלן לא בטל שכבר קידשתנו [ט"ס וצ"ל שכבר קידש ואחר כך מתחיל תני ואם לאו מביא ד' והמפרש מהרא"פ חיבר ב' התיבו' יחד]

והנה המפרשים נדחקו בזה מאוד כמו שיראה המעיין ולי נראה לבאר שר' בון ב"ר חייא בעי קומי ר' זירא מנחה שנתערבה בחולין קומץ ומתיר וצ"ל קומץ מתיר דמיירי שכבר קידש הקומץ כמו שאבאר לקמן] ומיבעי לי' מנחה שנתערבה בחולין אי קומץ מתיר את השירים לאכילה (פי' דאי אמרינן כיון שנתבטל א"כ ליתא לשירים בעין. וע"כ אין הקומץ מתיר השירים) וכמו שכתבו התוס' ביומא (דף מ"ז) בד"ה לאמר מה שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהם את הקומץ. ואפי' לר' יוחנן דאמר פ"ק דמנחות (דף ס') מקטיר קומץ עליהם מודה הוא דאותם שירים אסורים לאכילה כדיליף התם מקרא והכי קאמר אין מקטירין עליהם אין מקטירין בשבילם הקומץ כדי להתירם באכילה וע"כ מיבעי לי' נמי אם נתערבו שירים בחולין אם מקטיר הקומץ עליהם להתירן באכילה דדילמא כיון שנתבטל ע"כ אין הקומץ מתירן כיון שנתערב ברובו ומדאורייתא ברובו בטיל או אעפ"כ אסורים לאכול עד שיקטיר עליהם הקומץ

וע"ז אמר לי' ר"ז וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עלי' ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן ופי' דזה מוכח ממתניתין דתנן ואם לאו יוציא חלה אחת על הכל וא"כ כיון שיוכל להפריש ממנו עלי' אע"ג שנתערב אעפ"כ יוכל להתיר ע"י הפרשת חלה. הכא נמי יוכל להתיר ע"י הקומץ. וע"ז השיב לו רבי בון וכי אמרתי לך שאינו מוציא ממנו עלי' רק שאינו יכול להוציא ממנו למקום אחר ועדיין לא ביאר ר' בון הטעם מהו החילוק שבין מוציא ממנו עליו ובין מוציא ממנו למקום אחר וגם אינו מבואר עדיין דמה הוא התשובה לענין הבעיא דר' בון אם קומץ מתיר את השירים לאכילה. דהא זה דמי למוציא ממנו עלי' וא"כ כיון שיכול להפריש ממנו עלי'. הכא נמי יכול להקטיר עליהם הקומץ להתירן באכילה]

וע"ז אמר לי' אין תפשיטא לך שאינו מוציא ממנו על מ"א אפי' ממנו עלי' אינו מוציא (פי' אם פשיטא לך שאינו מוציא ממנו על מקום אחר למה אין אתה אומר שלא יוציא ממנו עליו ג"כ) וע"ז השיב לו ר' בון מתניתין אמרה שהוא מוציא ממנו עלי' והתנן צ"ל דתנינן ואם לאו יוציא חלה אחת על הכל וא"כ מוכח ממתניתין שהוא מוציא ממנו עליו אבל להפריש הימנו למקום אחר לא מוכח ממתניתין ולא ביאר ר' בון טעם החילוק שבין מוציא הימנו עליו למוציא למ"א וגם לא ביאר מה ענין זה החילוק אם הקומץ מתיר את השירי' דהא לכאורה דמי למפריש הימנו עליו ויתבאר אח"כ] וע"כ מבאר הירושלמי החילוקים שבין ר"ז לר' בון. וע"ז אומר לית הדא דר' זירא תתובה על דר' בון ב"ר חייא כו' והנה בירושלמי הזה יש טעו' הדפוס והתחלפו' השורו' וכמו שאבאר פי' הירושלמי והגהותיו

ותחילה נביא מה שכתב הר"ן בנדרים (דף ל"ב) וז"ל ולי נראים דברי הרב אלפס. דכי תנן הכא דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל ה"מ כל שאסור עכשיו ועתיד להיות היתר לאחר זמן כנדרים משום דקא מיבעי לי כיון דלרבנן בכולהו איסורי מין במינו בטל כמו בשאינו מינו מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לשאינו מינו ומאיזה טעם. וכן נראה לי בטעמו של דבר דחזינא לרבנן ור' יהודא דאפליגו במין במינו אי בטיל אי לא כו' דהיינו טעמא משום דמין במינו לא בטל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו. ומשום הכי ס"ל לר' יהודא בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל ולרבנן לא משמע להו הכי דמ"מ מין במינו דאיסור והיתר אין דומים זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום דכיון דשניהם עולים כלומר שכשירים לזריקה אין מבטלים זא"ז דכי היכי דר' יהודא אזיל אחר דמיון העצם אזלי רבנן אחר דמיון ההיתר כו' ע"ש. וא"כ מין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו

ובזה יתבאר הירושלמי דאמרינן לית הדא דר"ז תתובה על דר' בון ב"ר חייא מה בין מוציא ממנו עליו ומה בין מוציא ממנו על מקום אחר (פי' שאומר דלית הדא דר' בון תתובה על דר"ז) פי' מה שהביא לו ראי' מהא דחלה שמוציא ממנו עלי') וע"ז אומר שאינו דומה דטע' החילוק שבין