נועם ירושלמי על זרעים קמה

מבטלין זא"ז אבל הכא כבר ביטלו עד שלא נעשה איסור שלא הוטבלו עדיין לחלה וע"כ אין לוקין על חלתן ד"ת לכ"ע]

ולכאורה היה איפשר לומר דפליגי בזה בירושלמי (פ"ג דחלה) א"ר הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דתמן אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמי' דגן רב הונא אמר טעמא דגן אעפ"י שאין רובה דגן. ולכאורה פליגי בזה דר' הילא סובר דטעם כעיקר דרבנן ע"כ אמר עד שיהא רובה דגן וטעמי' דגן דאי הוי רובה אורז היה בטל ברוב משום שסובר דטעם כעיקר הוא דרבנן ורב הונא דאמר טעמי' דגן אעפ"י שאין רובה דגן משום דטעם כעיקר דאורייתא

אבל באמת לא פליגי בזה דא"כ איך אמרינן שם מתנית' פליגא על רב הונא עירב בה שאר מינים עד שיהא רובה דגן וטעמו דגן פתר לה במינים אחרים וא"כ במינים אחרים מודה רב הונא דבעי רובה דגן וטעמו דגן אלמא דהפלוגתא אי הא דאמרינן דאורז מפני שנגרר אחר חיטין ע"כ אפי' רובה אורז נמי חייב בחלה ואדם יוצא בה י"ח כיון שהוא נגרר עם החיטים וא"כ בא לידי חמץ ומצה וע"כ אמר ר' הילא דאעפ"כ בעינן רובה דבין כרבנן דהכא בין כרבנן דתמן בעינן רובא דגן וטעמו דגן (ואיפשר דלר' הילא לא צריך לטעמא דנגרר האורז עם החיטין. והראיה דהא הירושלמי מביא אח"כ הברייתא עירב בה שאר מינים עד שיהא רובה דגן וטעמו דגן וקאמר הירושלמי דרב הונא פתר לה בשאר מינים וא"כ משמע דלרבי הילא שוה אורז לשאר מיני' דבשניהם בעינן רובה דגן וטעמו דגן (דכיון דרובה דגן בודאי הוי טעמו דגן) ורב הונא סובר דבאור כיון דנגרר אחר חיטין על כן לא בעינן כלל רובה דגן וטעמו דגן

וע"ז קאמר הירושלמי מתניתא פליגא על רבי הילא הנוטל שאור מעיסת חטים ונותנה לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה אלמא דבטעמא לחוד סגי ולא בעינן רובה דגן והא דלא פריך מריש' דמתניתין משום דהתם קאמר העושה עיסה מן החטים ומן האורז איפשר לומר דדוקא רובה דגן אבל הכא קאמר הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לעיסת האורז משמע דרובה אורז ובטעם לחוד סגי וע"ז משני בגין ניתני דבתרא א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא מין במינו ושלא במינו בנותן טעם (פי' דטבל אוסר שלא במינו בנותן טעם לחוד. דאפי' אי טעם כעיקר דרבנן מ"מ אסור לאכול בנ"ט לחוד. ע"כ נקט תחילה אם יש בו טעם דגן. אבל באמת להתחייב בחלה בעינן דווקא רובה דגן וטעמו דגן ודלא כפי' המפרש שם] והא דקאמר ר' הילא (רפ"ק דחלה) הטעם משום דאורז נגרר אחר חיטים היינו למי שאומר דטעמו דגן אעפ"י שאין רובה דגן וכמו דאמרינן הכא ר' יוסי הוה מסמיך לר' הילא שמע קלי' דר' הילא יתיב מתני ר' יוחנן טעמי' דגן אעפ"י שאין רובה דגן כו'

אבל שיטת הירושלמי נראה לי דס"ל טעם כעיקר דרבנן והכי משמע בירושלמי (פ"ו דנזיר) ר' אבהו בשם ר"י כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור. התיב ר' חייא בר יוסף קומי ר' יוחנן הרי בשר בחלב לא טעם טעם ממשו של איסור ואת אמר לוקה וקבלה אמר ר' בון בר חייא קומי ר' זעירא מאי וקבלה כאינש דאמר בעל דיני' קבלי' (פי' משום דיש לדחות דשאני התם דדרך בישול אסרה תורה) עכ"פ מדמקשה לי' מבשר בחלב ש"מ דקאי אשאינו מינו וכן משמע שם מהא דמקשה על ר' זעירא דקאמר מתניתא מסייע לר' בא בר ממל כו' אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו ביין כו' מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה אלמא דר' זעירא קאמר אפי' במין בשאינו מינו ואפ"ה אמר דאין לוקין אלמא דס"ל דטעם כעיקר ולא כשיטת הש"ס דילן ודוק

והכי משמע בירושלמי (פ"ב דפסחים ה' ד') והא תני יוצאים במצה מתובל' אעפ"י שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן סברין מימר מתובלת מתובלת אגוזים אלמא דאם אין רובה דגן אעפ"י שיש בה טעם דגן אעפ"כ בטיל ברוב וא"כ אם טעם כעיקר דאורייתא א"כ איך בטיל מין בשאינו מינו ברוב. אלא ודאי דס"ל להירושלמי דטעם כעיקר הוא דרבנן ועיין במנחות (דף כ"ג) בתוס' ד"ה תיבלה בקצח לענין מצ' מתני' כדקתני מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ובתוספתא דפסחים תני כה"ג יוצאין במצה מתובלת אבל ברייתא זו לא אשכחן לא במנחו' ולא בפסחים עכ"ל. ולי נרא' שזה הברייתא שמביא הירושלמי אלא שהוא בשינוי קצת וכמו דמתרץ הכא במאי עסקינן דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא ולא בטלה והירושלמי מביא הברייתא להדי' והוא שיהא רובה דגן עכ"פ מוכח מזה דס"ל להירושלמי דטעם כעיקר הוא מדרבנן וע"ש בתוס' ד"ה אלא כו' ודוק

שם ואסורין בחדש מלפני הפסח אית תניי תני מלפני הפסח. ואית תניי תני מלפני העומר. מ"ד לפני הפסח מסייע לר"י מ"ד לפני העומר מסייע לחזקי' דאמר ר' יונה בשם חזקי' בשעת הקרבן קרבן מתיר שלא בשעת הקרבן היום מתיר ור' יוחנן אמר בין בשעת קרבן בין שלא בשעת קרבן היום מתיר כו' מודה ר' יוחנן באיסור שהוא אסור איסורו מהו ר' ירמיה אמר איסורו דבר תורה ר' יונה ור' יוסי תרוייהו אמרין איסורו מדבריהם אמר ר' יוסי מיליהון דרבנן מסייעין לי' דתנינן תמן אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה (פי' מנחת נסכים של בהמה (כמו שפי' רש"י במנחות (דף ס"ח) קודם לעומר ואם הביא פסול) ר' הושעי' דרומא כו' בשם ר' יוחנן לא שני' אלא שלשה עשר וארבעה עשר וחמשה עשר הא ששה עשר עבר והביא כשר. אין תימר איסורו ד"ת לא שני' היא שלשה עשר היא ארבעה עשר היא חמשה עשר היא ששה עשר עבר והביא פסול ועוד מן הדא דא"ר זעירא עלי' דרב בר דעתון דבנוי דר' חייא רבה הוא סבר כותהון אין תימר איסורו ד"ת רב בר דעתיה דר' יוחנן הוא עכ"ל

ופירש המפרש מהרא"פ דרב ס"ל דבשעת המקדש אסור עד הבאת העומר וש"מ הא דמודה ר' יוחנן דאסור ע"כ מדבריהן קאמר דאי מד"ת כר' יוחנן נמי קאמר עכ"ל. ותמיהני דאם זהו רב דאמרינן במנחות (דף ס"ח) רב ושמואל דאמרי תרוייהו בזמן שביהמ"ק קיים עומר מתיר בזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר כו' ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו אפי' בזמן שאין ביה"מ קיים האיר המזרח מתיר. והא כתיב עד הביאכם למצוה כו' אם זהו רב דאמר עלי' ר' זירא דסבר דבנוי דר' חייא. א"כ מוכח דפליג עם ר' יוחנן להדי' ואפי' אם ר' יוחנן סובר דאסור ד"ת אעפ"כ רב סובר דעובר בלאו כמו דפליג חזקיה עם ר"י אפי' אם נאמר דס"ל דמדאורייתא הוא ואם הירושלמי לא סבר להאי פלוגתא דרב א"כ על איזה רב קאי

ע"כ נראה לי דקאי על הא דאמרינן במנחות (דף ד') אמר רב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה הואיל ובאת להתיר ולא התירה. וכן אתה באשם נזיר ובאשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולין הואיל ובא להכשיר ולא הכשירו כו' מיתיבי אשם מצורע שנשחט שלא לשמו או שלא ניתן מדמו ע"ג בהונות ה"ז עולה לגבי מזבח וטעון נסכי' וצריך אשם אחר להכשירו תיובתא דרב ורשב"ל אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירים ושירי' אין נאכלים עד שתביא מנחת העומר ותתירנה. מקרב היכי קרבי ממשקה ישראל מן המותר לישראל. אמר רב אדא בר אהבה קסבר ר"ל אין מחוסר זמן לבו ביום וע"כ איפשר לומר דהירושלמי סובר דלא אמר רב רק גבי מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסול ואין הטעם משום דבא להכשיר ולא הכשירו (דא"כ הוא הדין גבי אשם נזיר ואשם מצורע. וא"כ קשי' עלי' דרב מהך ברייתא דאשם מצורע שנשחט שלא לשמו. אלא הטעם של רב דכיון דקמצה שלא לשמה א"כ לא התירה החדש. וא"כ אינו יכול להקריבה משום משקה ישראל מן המותר לישראל ויש דיחוי אצל קדשים ע"כ אינו יכול להקריבה אפי' לאח"כ ורב סובר דיש מחוסר זמן לבו ביום [וכן הבאתי במ"א ראי'