נועם ירושלמי על זרעים קלג

יוצא רק לר"ש משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל או משום מצוה הבאה בעבירה אבל לא מטעם דלא הוה לכם כמו גבי אתרוג דכיון דלעסו קני זה לא הוי נמי רק לב"ה אבל לב"ש דס"ל שינוי אינו קונה ב"ק (ד' צד) וא"כ אינו יוצא לב"ש אף בלא טעם דמצוה הבאה בעבירה וע"כ לאביי לא תנא בפסחים פלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי משום דא"כ יהא משמע דבטבל שוים ובאמת אף בטבל אינם שוים כמו שביארתי ולרבא דמחלק שם דשאני התם משום דלגבוה הא רבא ס"ל דב"ש סוברים דאין אחע"א כמו ר"ש וכמו שביארתי וא"כ בטבל נמי אינם שוים ע"כ לא תנא הפלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי]

והנה צריך עוד לבאר הירושלמי שאומר דרבי פנחס הוה מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין דהא אסור לטמא מעשר שני וכמו דאמרינן בירושלמי (פט"ז דשבת ה"ג) תני אף מטמאין להציל והתני בכל קודש לא תגע לרבות התרומה היא תרומה היא מ"ש א"כ אסור לטמאות מ"ש. אך זה יתבאר עפ"י מה שביארתי הירושלמי (פ"ח דתרומות) דר' שמעון לית לי' תלוי' דכיון דסוף כל סוף אזלה לאיבוד ע"כ מותר לטמא והכא נמי כיון שאם לא היה מטמא אזיל לאיבוד דלאוכלה אי אפשר חדא דליכא מזבח ואיתקש מעשר לבכור ועוד דילמא אין רואין את המחיצות כאלו הן עולות וקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל. ולפדות' אי איפשר דילמא קדוש' ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ורואין את המחיצות כאלו הן עולות. ולהפקיען חוץ לחומה אי איפשר דילמא קלטינהו מחיצות וע"כ מותר לטמאות. כיון דבלא"ה אינו ראוי לאכילה כלל

ובזה איפשר לבאר הירושלמי (שם) תני אף מכבין להציל מתניתא דר"ש דו אמר אין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש. והתני אף מטמאין להציל. והתני בכל קודש לא תגע לרבות התרומה היא תרומה היא מעשר שני מאי כדון כו'. ונראה לי לבאר שאומר דהא דתני אף מכבין להציל מתניתא דר"ש דו אמר אין לך דבר עומד משום שבות בכתבי הקודש. וע"כ כיון שסובר ר' שמעון דמלאכה שא"צ לגופה מותר. ע"כ מותר בכתבי הקודש. וע"ז אומר והתני נ"ל דצריך לגרוס דתני אף מטמאין להציל והתני בכל קודש לא תגע לרבות התרומה היא תרומה היא מ"ש (פי' וא"כ אמאי מטמאין להציל הא אסור לטמאות התרומה וכן מ"ש בידים אלא ודאי דר"ש היא וכבר ביארתי (פ"ח דתרומות דלר"ש תלוי' מותר לשרוף דסוף כל סוף אזלה לאיבוד והכא נמי אתי כר"ש וע"כ סבירה לי' דמטמאין להציל כיון דבלא"ה תשרף לגמרי ע"כ מטמאין להציל וע"כ מביא ראי' דהך ברייתא ר"ש היא וע"כ ס"ל ברישא נמי במכבין להציל דאתי כר"ש דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה אסור מדרבנן ואין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש וע"כ מכבין להציל)

[והא דאיתא בש"ע יו"ד (סי' של"א ס' קל"ה) לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישן שם בזמן הזה ירקב בד"א במעשר שני שלא נטמא אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים וכתב המ"א בזה מתורץ מה שכתב הטור שמותר להכשירו שיהיה טמא והרמב"ם שמביא אח"כ פסק שירקבו אלא דהרמב"ם מיירי מטהור שלא נכשר עד אחר המירוח והובא לירושלים שאז אסור לטמאותה אע"פ שאם לא יטמאו אותה ירקב הוא משום דקיי"ל דלא כר"ש אלא דתלוי' אסור לשורפה אע"ג דמ"מ לאיבוד אזלה וע"כ כתב הרמב"ם דירקבו ובמ"א יתבאר)

מתניתין צבי שלקחו בכסף מעשר שני יקבר ע"י עורו ר' שמעון אומר יפדה לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה ר' יוסי אומר יקבר לקחו שחוט ונטמא הרי הוא לו כפירות כו' ר' יוסי בשם ר' יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה ר' ירמי' בעי קומי ר"ז בהמה טמאה מהו שתטעון העמדה והערכה א"ל אלולי דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן חי' טהור' אינה טעונה העמדה והערכ' בהמה טמאה לא א"ר הילא ותני כן ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ומה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה ומוציא את שאמר ה"ז הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיון לשעת הקדישה

והנה הירושלמי הזה ביארתי בספרי נ"י (ס"ט) ובס' א"ה (דרוש ל') שר' יוסי בשם ר' יוחנן מפרש טעמא דמתניתין דצבי שלקחו בכסף מעשר שני יקבר ע"י עורו ולא אמרינן דיפדה הוא משום דצבי עשי אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה (פי' אעפ"י שצבי אינו ראוי למזבח ואמרינן בתמורה (דף ל"ב) דד"ה בעל מום מעיקרו לא בעי העמדה והערכה וכן אמרינן התם ור' יוחנן אותה למעוטי מאי למעוטי בעל מום מעיקרו ולתנא דבי לוי דאמר הכל הי' בכלל העמדה והערכה ואפי' בעל מום מעיקרו כו')

וע"ז אמר ר' יוחנן דזהו דוקא לקדשי מזבח אבל קדושת מעשר דמי לקדושת ב"ה וכמו שהארכתי בזה בס' א"ה (שם) מה שהוכיח השעה"מ ברמב"ם (פ"א מה' איסורי מזבח) דצבי הלקוח מכסף מ"ש דינו כקדשי בדק הבית דאי הוה כקדשי מזבח א"כ מ"ט דר"ש דאמר יפדה הא בקדשי מזבח מודה ר"ש דבעינן העמדה והערכה אלא ודאי דהוי כקדשי בד"ה וע"כ אפי' צבי נמי דבקדשי ב"ה ליכא חילוק בין חי' לבהמה ובין בעל מום מעיקרו דבעי העמדה והערכה וכן כתבו התוס' בתמורה (שם) דדוקא בקדשי מזבח בעל מום מעיקרו לא אבל בקדשי בד"ה אין חילוק בין תם לבעל מום וע"כ אומר צבי עשו אותו כקדשי בד"ה לטעון העמדה והערכ' וע"כ אמרינן שם ר' ירמי' בעי קומי ר' זירא בהמה טמאה מהו שתטעון העמדה והערכה

[ואיפשר לומר דמיבעי ליה אפי' בקדשי בד"ה נמי אם בהמה טמאה בעי העמדה והערכה או דמיבעי לי' בקדשי מזבח וע"ז אמר לי' אלולי דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן חי' טהורה אינה טעונה העמדה והערכה (פי' אי לאו ר' יוחנן דאמר דצבי עשו אותו כו' הוה אמר דחי' טהורה אינה טעונה העמדה והערכה א"כ מכש"כ בהמה טמאה לא דבבעל מום מעיקרו או בחי' או בבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה [ואיפשר דאי לאו ר' יוחנן הוה מפרש מתניתין דהא דקתני צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר ע"י עורו והוא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (וכמו דאמרינן בירושלמי פסחים (פ"א ה"ג) אמר ר' יוסי לא מסתברא דלא חלופין הקדישו אינו מוקדש כו' שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים [וע"ש בק"ע שכתב וקשה דהא בקדשי ב"ה הכל מודים שאינה בכלל העמדה והערכה ואם מתו יפדו וחמץ בשעה חמישית לא הוקדש אלא לבד"ה ולכ"ע פודין לכלבים כשאר מטלטלין עכ"ל) ויש בזה שיבושים הרבה מה שכתב דבקדשי בד"ה הכל מודים שאינם בכלל העמדה והערכה הא פליגי בזה דרבנן סברי דקדשי בדק הבית בעי העמדה והערכה וגם מה שייך הקדש מטלטלין שאינם בע"ח להעמדה והערכה גם מה שהקשה דלכ"ע פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא אמרינן בפסחים (דף כ"ט) דאפי' בקדשי בד"ה אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים] וע"כ איפשר לומר דהא דר' יוחנן מפרש טעמא דת"ק דאמר יקבר משום דצבי עשו אותו כקדשי בד"ה לטעון העמדה והערכה ואינו מפרש הטעם משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים איפשר לומר משום דהוי קשי' לי' דא"כ אמאי אמרינן דיקבר ע"י עורו הא בקדשי ב"ה פודין את העור וכמו דאיתא בפ"ק דשבועות (דף י"א) אמר מר מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אמר רב משרשי' משום עורה וכתבו התוס' שם דבקדשי ב"ה פודין אותה משום עורה (וכן הקשה השעה"מ הבאתי' בס' א"ה (דרוש ל')] וע"כ אמר ר' יוחנן דצבי עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה]

וע"ז אומר אמר ר' הילא ותני כן ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ומה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה (פי' שאינה ראוי' בתחילה למזבח) אף אני ארבה, את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה (פי' שאינה ראוי' מעיקרא למזבח וע"כ אינה טעונה העמדה והערכה) ומוציא אני את שאמר ה"ז הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה (פי' שכיון שבתחילה היתה ראויה למזבח ע"כ אפי' מתה אח"כ תקבר משום דבעי העמדה והערכה)

ולפי"ז הפירוש משמע דהטעם דהקדיש מתה תפדה כשאר מטלטלין בלא העמדה והערכה הוא מפני שבתחילה אינה ראוי' למזבח וזהו לשיטת הירושלמי דמשמע דס"ל דאפי' בקדשי בד"ה ס"ל נמי דהמקדיש בהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה אבל לשיטת הש"ס דילן בתמורה דבקדשי ב"ה אפי' טמאה נמי כמו שכתבו התוס' בתמורה (ד'