נועם ירושלמי על זרעים קכח

הקביעות דרבנן שהי' תחילה ברשות הקדש ומפקיע אח"כ החיוב של חצר שהי' אח"כ לאחר שפדאו שהוא מדאורייתא וא"כ לר' יוחנן מיבעי לי'. וע"ז אומר הקדישו ושלקו והכניסו לחצר בית שמירה מהו ד"ה נטבל. ופי' דמיבעי לי' אי אמרינן דאתי הקביעות דרבנן שהי' בתחילה ברשות הקדש ומפקיע החיוב של חצר אף שהוא מדרבנן לר"י או לא. דכיון דהם ב' קביעות דרבנן. א"כ לגבי קביעות של חצר שהי' אח"כ לאחר שפדאו לא אתי קביעות אחר שהי' ברשות הקדש ומפקיע השני. אע"ג דשניהם הוי דרבנן. אעפ"כ כיון דהם ב' קביעות חלוקים דרבנן ע"כ לא אתי הקביעות שהי' ברשות הקדש ע"י שליקה שהיא מדרבנן ומפקיע הקביעות אחרת שהיא מדרבנן לר"י או לא). וע"ז אמר תחילה שלקו ברשות הקדש ופדאו והכניסו לחצר בית שמירה ע"ד דרשב"ל סבר נטבלו זו תורה וזו אינה תורה. והוא דלר"ל פשיטא לי' אבל לר' יוחנן מסיק אח"כ דמיבעי לי'. וע"ז אומר פדיו וצמקו מהו (פי' דקאי על איבעי' דלעיל דאם הקדישו מתחילה ושלקו ברשות הקדש ופדאו וצמקו מהו כו' אי אמרינן כיון דמתחילה הי' ע"י שליקה ואח"כ ע"י צימוק. ע"כ אי אמרינן דב' קביעות חלוקים שהם מדרבנן אינו פוטר וכמו דמיבעי לי' לר' יוחנן אם שלקו ברשות הקדש ופדאו והכניסו לחצר דילמא חייב. אך בשליקה וצימוק כיון שהם כמו קביעות אחת אעפ"י שחלוקים זה ע"י שליקה וזה ע"י צימוק) ע"ז אומר אין תימר האור טובל האור פוטר ואין תימר אין האור טובל אין האור פוטר. ופי' כיון דהם מעין דבר א' ע"כ אתי השליקה שהי' ברשות הקדש ומפקיע החיוב של צימוק שהי' אח"כ לאחר שפדאו. וא"כ לפי מה שביארתי מוכח מזה דהשליקה שהי' ברשות הקדש פוטר אע"ג דגזבר הוי כאחר לר' יוחנן אלא ודאי משום דר' יוחנן ס"ל דהממרח כריו שלא מדעת חבירו דהוי טבל אפי' בכבש ושלק ולא כמו דאמר ר"י תמן איפשר לו שלא יכבוש ולא ישלוק ברם הכא איפשר לו שלא ימרח וא"כ לפי זה כיון דשליקה בעי דעת בעלים וגזבר הוא כאחר א"כ לא הוי מירוח. ומסתמא דהירושלמי לפי מה שביארתי מוכח דשליקה שהיא ברשות הקדש פוטר אע"ג דגזבר הוי כאחר. וע"כ פסק הרמב"ם (פ"ק מה' מעשר) דחמשה דברים שקובעים למעשר שלא מדעת בעלים והא דקאמר ר' יודן הוא רק שמדחה שאינו דומה כבישה ושליקה למירוח אבל אעפ"כ בכולם לא בעינן דעת בעלים וכמו שפסק הרמב"ם ודוק): מסכת מעשר שני מעשר שני פרק שני

מתניתין מעשר שני ניתן לאכילה ולשתי' ולסיכה כו' מעשר שני ניתן לאכילה כו' שכתוב בו אכילה ושתי' שהשתי' בכלל אכילה ומנין שהשתי' בכלל אכילה ר' יונה שמע לה מהדא ע"כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימין אם בדם שקרש והתני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כי אנן קיימין כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה והא תני המחה את החלב וגמאו הקפה את הדם ואכלו ה"ז חייב מה עביד לה ר' יונה אינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלים ולא משקה לטמא טומאת משקים (פי' אבל לענין איסור עובר אפילו בדם שקרש ג"כ וא"כ אין ראי' מהא דכל נפש מכם לא תאכל דם דילמא איירי בדם שקרש) [ועיין במנחות (ד' כ"א) חזר ר' יונה ושמעה מן הכא ונתת הכסף ופי' כיון שנדחה ראי' הראשונה ע"כ הוכיח מהכא] כו'

עוד שם ר' יוסי שמע לה מן הכא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה חייב שתים חברי' אמרין אינו חייב אלא אחת אמר לון ר' יוסי אמרין דבתרא שבועה שלא אוכל ואשתה ואכל ושתה חייב שתים אלו מי שהיו לפניו שני ככרים ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה שמא אינו חייב שתים

והנה הירושלמי הזה יש בו שיבושים וטעות הדפוס והירו' הזה איתא בפ' בתרא דיומא ובפ"ב דשבועות (ה"ב) וכן איתא שם ר' יוסי שמע כולהון מהכא שבועה שלא אוכל ושתה אינו חייב אלא אחת אמרין חברי' קומי רבי יוסי ומר דבתרא שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אמר לון ר' יוסי אלו מי שאמר כו' והנה גם שם יש שיבוש באופן אחר

ע"כ נראה משניהם שצריך להגיה כך ר' יוסי שמע כולהון מהכא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת [וא"כ מוכח מכאן שהשתי' בכלל אכילה וכמו שמוכיח בש"ם דילן בשבועות (ד' כ"ג) אמר רבא אף אנן נמי תנינן שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אי אמרת בשלמא שתי' בכלל אכילה איצטריך לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת אלא אי אמרת שתי' לאו בכלל אכילה שבועה שלא אוכל ועשה מלאכה מי איצטריך לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת וע"כ הוכיח מזה ר' יוסי דשתי' בכלל אכילה] אמרין חברי' קומי ר' יוסי ומר דבתרא (פי' הא מסיפא מוכח להיפוך דאין שתי' בכלל אכילה) שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים (פי' וא"כ מוכח מזה דאין שתי' בכלל אכילה וכמו דאיתא בש"ס דילן בשבועות (ד' כ"ג) אי הכי אימא סיפא שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים כיון דאמר שלא אוכל איתסר לי' בשתי' כי אמר שלא אשתה אמאי חייב אלו אמר שלא אשתה תרי זימני מי מחייב תרתי) אמר לון ר' יוסי אלו מי שהיו לפניו שני ככרים ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה שמא אינו חייב שתים (פי' דהוא כמו דמשני בשבועות (שם) אלא לעולם כדקתני ושאני הכא כיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי דעתי' דהך אכילה דאמר אכילה גרידתא היא) וע"כ אמר לון ר' יוסי אלו מי שהיו לפניו שני ככרים ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה שמא אינו חייב שתים (פי' דחייב שתים משום שחלקינהו לכל ככר בפני עצמו והכא נמי הא חלקינהו לאכילה ושתי' בפני עצמו וע"כ חייב שתים) והמפרש מהרא"פ נדחק בזה בפירושו ולא ידע להגיהו כראוי] ודוק

עוד שם בירושלמי ר' חיננא בשם פנחס שמע לה מהכא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה ושתה משקין שאינן ראוי' לשתי' פטור הא אם שתה משקין הראוין לשתיה חייב לא בשבועה שלא אוכל (פי' שהוא כמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ג) אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא שבועה שלא אוכל כו' שאינן ראוים לשתי' פטור הא ראוים חייב ואמאי הא שבועה שלא אוכל קאמר) וכן מוכיח בירו' ר"ח בשם ר"פ שמע לה מהכא שבועה שלא אוכל כו' הא אם שתה משקין הראוין לשתי' חייב ולא בשבועה שלא אוכל וא"כ מוכח דשתי' בכלל אכילה ניחא במתניתין (ט"ס וצ"ל כרבנן וכן צ"ל דאינון) אמרי' שבוע' שלא אוכל ברם כרבנן דאינון אמרין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה (פי' שהוא כמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ג) דילמא דאמר תרתי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אשתה) וע"ז אומר ניחא כרבנן דאינון אמרין שבועה שלא אוכל (דמתניתין מיירי בשבועה שלא אוכל בלחוד ברם כרבנן דאינון אמרין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה וא"כ אין ראי' ממתניתין דשתי' בכלל אכילה [ונראה לי דבשבועות בירושלמי איתא שם עד כדון כשאמר שבועה שלא אוכל ושתה וכרבי דאמר שבועה שלא אשתה וכתב הפ"מ דלא גרסינן לי' כלל ונראה לי דצ"ל