נועם ירושלמי על זרעים קכא

יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אעפ"י שהוסיפו מאתים אסור ואמר ר' שמואל ב"נ אר"י בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור הדר אתא לקמי' דרבי אמי ופשיט לו מן הדא דאר"י ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה אלמא דאתי גידולין ומבטלין עיקר דילמא לחומרא שאני כו' וא"כ הא דאר"ז תורתא דבצל של תרומה שעקרו ושתלו מכיון שרבה עליו החדש מותר ס"ל דגידולין מבטלין את העיקר אפי' לקולא ובמ"א יתבאר. ודע דהא דאמרינן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה ואמרין במנחות (ד' ע') דזהו דווקא בבצל דהיינו זריעתו. אבל אם קצר שיבלין ולא דשן אלא עישרן ושתלן הוי בעי דלא אפשיטא אם חייב לעשר גם העיקר משום דלאו היינו זריעתו וע"כ נקט בירושלמי דווקא בצל ודוק

מתניתין גידולי תרומה תרומה וגידולי גידולין חולין אבל הטבל ומ"ר וספיחי שביעית כו' גידוליהן חולין. גידולי הקדש ומ"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם והנה הר"ש הביא הירושלמי ופודה אותם בזמן זרעם ובירושלמי א"ר אבהו בשם ר' יוחנן פודה כל האוצר בדמי אותה סאה. והדר מסיק הפרש בין הקדש למ"ש מ"ש בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה. אלא בדבר שזרעו כלה נפדה כשער שהוא עומד בו. בדבר שאין זרעו כלה נפדה כשער הראשון. הקדש בין בדבר שזרעו כלה בין אינו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו. אבל בדבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע. ודבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר עכ"ל

והנה הירושלמי הזה לפי מה שהעתיק הר"ש לא ימלט מהיות בו שיבושים בדפוס דהא צ"ל בהיפוך בדבר שזרעו כלה נפדה כשער הראשון. דהא עכשיו ליתא בעולם דהא זרעו כלה. ודבר שאין זרעו כלה נפדה כשער שהוא עומד בו ועוד דכיון דמסיק דבהקדש יש חילוק לענין פדיון דבדבר שזרעו כלה פודה בדמי אותה סאה. ובדבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר משמע דבמ"ש אין חילוק דבין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה נפדה בדמי אותה סאה

ע"כ צריך להגיהו ר"א בשם ר"י פודה את כל האוצר בדמי אותה סאה. הפרש הקדש למ"ש מ"ש בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה נפדה בדמי אותה סאה. אלא בדבר שזרעו כלה נפדה כשער הראשון. דבר שאין זרעו כלה נפדה כשער שהוא עומד בו. הקדש בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו אבל דבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ובדבר שאין זרעו כלה פודה בדמי כל האוצר עכ"ל

ועדיין צריך לבאר מהו החילוק שבין מ"ש שפודה בדמי אותה סאה ובין הקדש שפודה בדמי כל האוצר ואי משום דהקדש הוי דשיל"מ א"כ מ"ש נמי הוה דשיל"מ על ידי פדיון ע"כ נראה לי שהחילוק הוא דבמ"ש לא שייך לומר ממונא לא בטיל משא"כ בהקדש שייך לומר ממונא לא בטיל ועיין במה שביארתי בספרי א"ה (דרוש כ"ג) על הירושלמי (פ"ב דמ"ש) מתניתא פליגא על ר"י האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן א"ר בא תחומין עשו למדת הדין. וביארתי במ"א דאיסור תחומין תלוי בממון. וע"כ כיון דממונא לא בטיל. ה"נ תחומין שאיסור תחומין תלוי בממון משא"כ במ"ש דבעי הותיר המדה. ואיפשר דהקדש הוי כמו ממון שיש לו תובעים. וכמו דאמרינן (בירושלמי (פ"ד דמ"ש) מה בין הקדש ומה בין מ"ש, א"ר הילא הקדש יש לו תובעין מ"ש אין לו תובעים וכמו דאמרינן בב"מ (ד' נ"ד) הכל מודים בהקדש שחילל הואיל וגזברים תובעים אותו בשוק וע"כ יש חילוק דבמ"ש אפי' אין זרעו כלה אעפ"כ נפדה בדמי אותה סאה [ולא דמי לדגים וקפלוטות דאם טעמו ושבחו ניכר השבח לפי חשבון ה"מ בדבר שהוא בעין ולא בדבר הבא ע"י זריעה]. משא"כ בהקדש דממונא לא בטיל וע"כ פודה בדמי כל האוצר. ועיין בתוס' דע"ג שא מ"ט) שהקשו דמ"ש גידולי אגוז של ערלה מגידולי טבל ומ"ש שהן חולין דאפי' גידולי תרומה אלא שגזרו עליהם בי"ח דבר וי"ל דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין דאינו אוכל האיסור עצמו עכ"ל. והנה לכאורה הוא תמוה דהא תנן (פ"ט דתרומות מ"ד) גידולי הקדש ומ"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם. אע"ג דהקדש הוי איסורי הנאה (וכן במ"ש ביארתי במ"א עפ"י מה שכתב הש"א דמ"ש אסור בהנאה. והוכיח מהא דפ"ק דבכורות דף ט') והרי מ"ש שהקפידה עליו תורה בכסף כו' אך איפשר ומר כיון דאיפשר להתיר ההנאה ע"י פדיון. ע"כ גידוליהם חולין. ובמ"א יתבאר

ובירושלמי (ספ"ק דערלה) ביצת הקדש שנעשית אפרוח א"ר יסא פליגי בה כהנא ור"י כהנא אמר אסורה ור' יוחנן אמר מותרת. אמר ר' זעירא לר' יוסי הא ר"י אמר מותרת. אף הוא פודה אותה בזמן זרעה ר' חנינא ור' יונה ור' אלעזר בשם כהנא פודה אותה בזמן זרעה ור"ח בשם ר' פנחס מתקנתא כהנא אמר אסורה ופודה אותה כמו שהיא ור' יוחנן אמר מותרת ופודה אותה בזמן זרעה עכ"ל. וא"כ לדברי ר"י צ"ל דהוי כמו שזרעו כלה פודה אותה בדמי אותה סאה. וכמו דאמרינן בתמורה (דף ל"א) אבל גבי ביצה אימת גדלה לכי מסרחה. לכי מסרחה עפרא בעלמא הוא

והנה בירושלמי (פ"ו דנדרים ה' ד') איתא זה הכלל שהיה ר"ש אומר משום ר"י כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומ"ש והקדש והחדש לא נתנו להם חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור מין במינו (כל שהוא הוא ט"ס) והוא מיותר ודלא כהפ"מ וכן הוא (פ"ו דשביעית) [פי' השיעור של מאה וא' או של מאתים] ושלא במינו בנ"ט אילין נדרים מה את עביד לון כדבר שיש להם מתירים או כדבר שאין להם מתירים מסתברא מעבדינן כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמרו אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא (ואיפשר לומר דבעי' של הירושלמי דאם נתערב ומדאורייתא בטיל ברוב א"כ לא מהני שאלה והוי כמאן דליתא וכמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ח) אכלו כולו אין נשאל עליו אך אי אמרינן דזקן עוקר את הנדר מעיקרו ותחילה היה בעין. והא מתניתא עבד לון כדבר שאין לו מתירין דתנינן תמן גידולי תרומה תרומה וגידולי גידוליהן חולין אבל טבל ומ"ר וספיחי שביעית ותרומת ח"ל והמדומע והביכורים גידוליהם חולין וגידולי הקדש ומ"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם ותני עלה בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורים וחומר הוא בגידולין דאמר ר' זעירא בשם ר"י בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפילו הוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור

והנה שני המפרשים הפ"מ והק"ע שניהם שגו בפי' של הירושלמי הזה שהפ"מ פירש שהקושי' הוא מהא דגידולי הקדש מותרין ואפי' בדבר שאין זרעו כלה כו' עיי"ש והוא טעות דבהקדש בדבר שאין זרעו כלה פודה את כל האוצר כמו דאמרינן הכא וגם הק"ע שגה בזה שהגיה בירושלמי (שם) והא מתניתין עביד לן כדשיל"מ והקושי' הוא מדבר שאין זרעו כלה דאפילו גידולי גידולין אסורים ומוכיח מזה דנדרים הוה דשיל"מ דהטעם הוא מחמת דהוי דבר שיש לו מתירין ועיין בש"ק שהקשה דהא בספ"ז דנדרים (ד' כ"ו) מפורש דאין הטעם משום דהוה דשיל"מ דפריך הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין הא קמ"ל אפילו בדבר שאין זרעו כלה והתנן הטבל גידולין מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין ופי' הר"ן דכש"כ גידולי גידולין של תרומה בדבר שאין זרעו כלה שאסורין אלמא דאין טעם איסורן אלא משום חומרא עיי"ש וכן תקשה מהא דאמרינן בפסחים (ד' ל"ד) ומאי קשה לך אמר להו תנן שתילי תרומות כו' ומאי קמ"ל בדבר שאין זרעו כלה הא נמי תנינא הטבל גידולי' מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין באכילה: