נועם ירושלמי על זרעים קטו

האשה שהיתה אוכלת פרק שמיני

ר' חגי שאל לחברי' מניין לאוכל ברשות שהוא פטור מה בין סבר שהוא חולין ונמצא תרומה שהוא חייב ומה בין סבר שהוא ישראל ונמצא כהן שהוא פטור אמרין לי' מהוריות ב"ד. א"ל עוד צריכא לי מה בין סבר שהוא חול ונמצא שבת חייב מה בין סבר שהוא פסח ונמצא שלמים שהוא פטור. אמרין ליה משוחט ברשות מה בין סבר שהוא שומן ונמצא חלב שהוא פטור לא אגיבו מה אמר לון נמלכין מינן או הודע אליו חטאתו והביא השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפילו יודע אינו פורש עאל ר' יוסי לגבון אמר לון למה לא אמריתו לי' או הודע אליו חטאתו והביא אמרין לי' הוא קשיתה והוא קיימה

והנה המפרש מהרא"פ פירש הא שהשיבו לו מהוריות ב"ד בפ"ק דהוריות תנן כלל אמרו חכמים התולה בעצמו חייב התולה בב"ד פטור וה"נ בן גרושה וב"ח אינן פוסלין על ידי עצמן אלא ע"י ב"ד משא"כ בשוגג בתרומתו עכ"ל. ודבריו מגומגמין דמה שייך זה להא דאין פוסלין ע"י עצמן אלא ע"י ב"ד ובאמת מוכרחין אנו לומר דהשתא סברי דאין הטעם כמו שאמר לקמן ר' יוחנן בשם ר' ינאי זה א' מן המקראות כו'. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם זה שהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג או ב"ח שעבודתו כשירה שזה אינו טעם רק על סיפא דמתניתין דהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג או ב"ח ר"א אומר כל הקרבנות שהקריב ע"ג המזבח פסולין ור' יהושע מכשיר דהתם אין הטעם משום ובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם אלא כמו דאמר רב ופעל ידיו תרצה כל שהוא מזרעו של לוי עבודתו כשירה והטעם כמו דאמרינן לקמן בירושלמי ע"ד דרב ובלבד כהן המקריב על דעתי' דר' יוחנן ואפילו בקדשי הגבול על דעתי' דרב ובלבד בשעת מקדש על דעתי' דר' יוחנן ואפי' בזמן הזה וא"כ דלפי טעמי' דרב שזה אינו רק בקדשי המקדש ע"כ בעי מיני' ר' חגי מחבריי' דלמה פטור ומה בין סבר שהוא חולין ונמצא תרומה ומה בין סבר שהוא ישראל ונמצא שהוא כהן ולמה סובר ר' יהושע בישראל ונמצא כהן שהוא פטור

וע"ז אמרין לי' מהוריות ב"ד ויתבאר עפ"י מה שביארתי בספרי נ"י (ד' כ"ד) על הא דאמרינן בפסחים (ד' ע"ב) אלא כר' יהושע בתרומה דתנן היה אוכל בתרומה ונודע לו שהוא ב"ג וב"ח ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר ומייתי ממנה ראי' דס"ל לר"י דטעה בדבר מצוה פטור מחטאת ודחי לה דמיירי בתרומה בעה"פ דזמנו בהול. אי נמי שאני תרומה דאקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר דתנן היה עומד ומקריב ונודע שהוא ב"ח כו' וכן ביבמות (ד' ל"ד) דס"ל לר"י דטעה בדבר מצוה פטור דאין זמנו בהול. ולכאורה צריך להבין דהא ברישא דמתניתין (רפ"ח דתרומות) תנן האשה שהיתה אוכלת בתרומה באו ואמרו לה מת בעליך או גירשה וכן העבד שהיה אוכל בתרומה ואמרו לו מת רבך או מכרך לישראל נתנך במתנה או עשאך ב"ח וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג או ב"ח ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר וא"כ אמאי פוטר ר"י ברישא דמתניתין דליכא לשנויי בזה דטועה בדבר מצוה או משום דאקרי עבודה דזהו דווקא בב"ג או בב"ח כמו דאיתא בקדושין (ד' ס"ו) וזה לא הוי רק בכהן עצמו אבל באשתו של כהן או בעבדו של כהן לא שייך מצוה באכילת תרומה דידהו דהא הם אינם אוכלים בתרומה אלא מפני שהם קנינו של כהן

אלא ודאי דהטע' מפני שהם אנוסים ע"כ פטורי' מהחומש כמו דתנן בגיטין (דף כ"ח) בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים דשמא מת לא חיישינן דמוקמינן אחזקתי' והיא מותרת מן הדין לאכול ע"כ פטורה מן החומש משא"כ בב"ג וב"ח דאיגלאי מילתא למפרע דפסול היה והיה בטעות מה שהי' סבורים שהוא כהן ע"כ צריך לטעמא דטעה בדבר מצוה ומיירי בע"פ שזמנו בהול או משום דאקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר

[ועיין בר"ן (פ"ב דקדושין) שהביא ראי' מהא דפ"ק דגיטין (דף י"ב) בעבד כהן שברח אוכל בתרומה ואין חוששין שמא מכרו רבו לישראל וכתב דאפי' האוסרין בקטנה שהלך אבי' למדינת הים גבי כהן ועבד ליכא למיחש שמא מכרו רבו או קידשו לישראל דכיון שהם אוכלים בתרומה בחזקת שהוא קיים לא מקלקל להו ע"ש ולפי מה שביארתי מוכח ממתניתין הכי דהא תנן האשה שהי' אוכלת בתרומה אלמא דאין צריך לחוש שמא מכרו או שעשאו ב"ח]

ובאמת תמהו האחרונים על הא דאמרינן ביבמות (דף פ"ז) דנשאת עפ"י ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן ואם נשאת עפ"י עדים חייבת בקרבן ואמאי חייבת בקרבן הא אנוסה היא ואיפשר דאם הטעות עפ"י עדים לא אמרינן דאנוסה היא דאין זה בדרך הוראה אלא בדרך בירור וכיון דאיגלאי מילתא דעדי שקר הם ועל עדים שקרים לא אמרה תורה לסמוך עליהם אבל מה שההיתר הוא בדרך רוב או חזקה איך נאמר שחייבת בקרבן דהא על להבא נמי מודו ב"ד לסמוך על הרוב והא דקיי"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב כמו דאמרינן בהוריות (ד' ב') היינו אם ב"ד חוזרין בהוראתן משא"כ הכא דעל להבא נמי מורין דהדין כן. ועיין תוספות פסחים (ד' ע"ג) בהא דשחטו ונמצא טריפה

[וכן כתבו התוספות ביבמות (ד' ל"ה) החולץ ליבמתו כו' יוציא וחייבין קרבן וכתבו התוספות בחולץ תוך ג' חדשים איירי דומי' דסיפא דהכונס יבמתו דאיירי תוך שלשה ודאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברה ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי ה"ל למעבד וכה"ג איתא בשבועות (דף י"ח) פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה וא"ת א"כ אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותי' דתוך שלשה חדשים לאו חליצה היא דהא תנן לקמן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיה לה ג' חדשים ומפרש לקמן טעמא דכיון דאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואור"י דנהי דלאו חליצה היא מ"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא הוי חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפילו מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' צריכה להמתין שלשה חדשים משמע דלא בעי חליצה עכ"ל]

וכן איתא בירושלמי (רפ"ד דיבמות ה' א') החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה כו' בשעבר הא בתחילה לא דו מתניתא דתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהא לה שלשה חדשים (ופי' הפ"מ מדקתני ונמצאת מעוברת וא"צ לכל זה אלא דמדייק כמו שכתבו התוספות דמסתמא דומי' דסיפא דהכונס את המעוברת דאיירי תוך שלשה חדשים דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברה ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי ה"ל למעבד כו' וא"כ מוכרחין אנו לומר דמיירי תוך שלשה וא"כ קשה דהא אין לחלוץ תוך ג' וע"ז אומר הירושלמי בשעבר הא בתחילה לא דו מתניתא היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהי' לה שלשה חדשים וא"כ צ"ל בע"כ דמיירי תוך ג' ועבר ועשה

וע"ז אומר שם בירושלמי חלץ בתוך שלשה חדשים מהו שתהא צריכה חליצה לאחר שלשה חדשים כו' ופי' הפ"מ בעלמא קאי דאם עבר על תקנת חכמים ולא המתין מה שתהא צריכה חליצה לאחר ג' חדשים עיי"ש אבל לפי מה שביארתי שייך להא דלעיל דכיון דמתניתין מיירי בחלץ לה תוך שלשה חדשים דומי' דבא עלי' א"כ אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותי' דתוך שלשה חדשים לאו חליצה היא דהא תנן לקמן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיה לה ג' חדשים כו' ואור"י דנהי דלאו חליצה הא מ"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא הוי חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפי' מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' צריכה להמתין שלשה חדשים משמע דלא בעי חליצה עכ"ל

וע"כ מדייק נמי בירושלמי דלפי שמפרש בשעבר וחלצה דמיירי תוך ג' וא"כ אמאי אסור בקרובותי' דהא מדינא לאו חליצה היא וע"ז אומר נשמעינה מהדא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה ור'