נועם ירושלמי על זרעים קט

כל עמא מודו שהורגין על החזקות ומה פליגין בשריפה ר' יוחנן אמר הורגין על החזקות ואין שורפין על החזקות. רשב"ל אומר כשם שהורגין על החזקות כך שורפין על החזקות (וכמו דאמרינן בש"ס דילן בקדושין (דף פ') אמר ר"ל משום ר' הושעי' זו היא ששורפין עליו את התרומה ור' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עליו את התרומה וכן אמרינן שם מלקין על החזקות סוקלין ושורפין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות] וא"כ איך אמר כאן אם באת הלכה על ידך אם לתלות אם לשרוף לעולם הוי רץ אחר השריפה יותר מן התלי'

ע"כ נראה לי דסובר ר' יוחנן דהא דאמרינן שהיא תלוי' היינו בספק דמציאות אבל לא בס' דדינא ור' יוחנן קאמר דאם באת הלכה על ידך ואין אתה יודע אם לתלות או לשרוף לעולם הוי רץ אחר השריפה יותר מן התלי' כו' אבל בספק דמציאות ודאי דתולין ולא אוכלין ולא שורפין והטעם דהא דתולין היינו כמו דאמרינן בבכורות (ד' ל"ג) ועד כאן לא קאמר ר"א התם אלא שמא יבוא אלי' ויטהרנה כו' וכן אמרינן בירושלמי (פ"ג דפסחים ה' ו') תני אמר ר' יודא לא נחלקו ב"ש וב"ה על התרומה טהורה שאסור לשורפה (פי' בי"ג כשחל י"ד בשבת ועל תרומה טמאה שמותר לשורפה) על מה נחלקו על התלוי' שב"ש אומרים אין שורפין וב"ה אומרים שורפין אמרו להם ב"ש לב"ה כלום אתם אומרים בטהורה שלא תשרף אלא שאני אומר שמא כהן א' שבת בתוך התחום והוא בא לאוכלה בשבת אף תלוי' לא תשרף שאני אומר שמא אלי' שבת בהר הכרמל והוא בא ומעיד עליו בשבת שהיא טהורה אמרו להם ב"ה מובטחין אנו שאין אלי' בא לא בשבתות ולא ביו"ט אלמא דהטעם שמא יבוא אלי' ויטהרנה וזה אינו שייך רק בספק דמציאות אבל לא בספק דדינא וכמו שכתב רש"י בשבת (ד' ק"ח) ע"ש וע"כ אמר אם באת הלכה על ידך ואין אתה יודע אם לתלות או לשרוף הוי רץ אחר השריפה דהיינו בספק דדינא ועל כן כיון שמכל מקום אינו יכול לאכול ושמא יבוא אלי' נמי לא שייך ע"כ צריך לקיים מצות שריפה אבל בס' דמציאות בודאי דאין לשרוף וכמו דתנן (פ"ג דחלה) נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ומשגלגלה תעשה בטהרה והטעם הוא כמו דאמרינן בפ"ק דנדה (דף ו') דחולין הטבולים לחלה כחלה דמי אע"ג דליכא הפסד כהן כמו שכתבו התוס' שם ועיין במה שביארתי (שם) בפי' הירושלמי] ועיין בתוס' פסחים (דף כ') דמדמי טומאה לשריפה ועיין לקמן (פ"ח דתרומות) מה שביארתי בהירושלמי דלר"מ ור"ש שורפין את התלויה אעפ"כ לא נראה לי לפרש דאתי כר"מ וכר"ש דהא משמע דאליבא דכ"ע קאמר ר' יוחנן ועוד דאפי' לר"מ ור"ש היינו רק דמותר לשורפה אבל לא מצוה דאל"כ אמאי קרי לה תלוי' וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף י"ט) דלר' שמעון כיון דשרי תלויה לטמא ביד א"כ שרי לשורפו ואמאי קרי לי' תלוי' דתלויה היינו לא אוכלין ולא שורפין ותירצו דתלויה לר' שמעון היינו דלא מחייב לשורפו ומדר' יוחנן משמע דמצוה לשורפו ע"כ צריך לפרש כמו שביארתי דזהו דוקא בספק דדינא: האוכל תרומה שוגג פרק ששי

דף ל"א האוכל תרומה שוגג כו' כתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו שיהא הוא וחומשו חמשה לא כן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן שוגג בחלב ומזיד בקרבן (וט"ס וצ"ל מזיד בחלב ושוגג בקרבן) מתרין בו ולוקה ומביא קרבן ואמר אוף הכא מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בו וילקה ויביא חומש א"ר זעירא גזירת הכתוב הוא ואיש כי ואכל קודש בשגגה שתהא כל אכילתו בשגגה

והנה בס' נ"י (ח"ב דרוש ד') הארכתי בזה דלכאורה לר"י כמונבז דס"ל בשבת (שם) דשגגת קרבן שמה שגגה ולא כר"ע דס"ל בשבת (שם) דשגגת קרבן לאו שמה שגגה ובאמת יש לומר דר' יוחנן לטעמיה אזיל דר' יוחנן ס"ל כמונבז כמו דאמרינן בשבת (דף ס"ח) אמר לך ר' יוחנן וריש לקיש לאו מי איכא מונבז דפטר אנן דאמרינן כמונבז וע"כ אמרו ר"י ור"ל דוקא בהכיר כו' אך מהירושלמי (ר"פ כלל גדול) דאמרינן התם אנן תנן כל כו' תנאי דבית רבי כל שאינו יודע עיקר שבת. ר' לעזר דמתניתין ר' יוחנן כהדא דתני דבית רבי כו' ר' יוחנן אומר כל שאינו יודע עיקר שבת כו' ע"ש דמשמע דהירושלמי מפרש דברי ר"י בענין אחר ולא תלוי בהא דמונבז]

אך באמת משמע מהירושלמי (רפ"ג דשבועות) דאפילו ר"ע מודה בזה וכמו שהוכחתי בספרי (שם) מהירושלמי (שם) דאיתא התם ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי כו' אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה. ולא כן אמר ר' אבהו בשם ר"י ובמזיד בחלה ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן לית יכיל דמר כו' בשם רבי לעזר כך משיב ר' ישמעאל לר' עקיבא מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ומביא קרבן (פי' דא"כ ישיב לו ר"ע על תשובת ר' ישמעאל שמחייב ר' עקיבא בלשעבר. דמותיב לי' מי מצינו דבר שמתחייב מלקות על הזדון משום שבועת שקר ועל העלמו משום ביטוי. הא מצינו כה"ג בכל הדברים שחייבין על זדונה מכות ועל שגגה קרבן ב' דברים כאחת וא"כ מדפריך לר"ע אלמא דהירושלמי ס"ל דאפילו לר' עקיבא שגגת קרבן שמה שגגה ולאו דוקא בשבועת ביטוי דלשעבר ועי' תוס' שבועות (דף כ"ו) ותוס' שבת (דף ס"ט)

ונראה לי דהש"ס דילן לא סובר כהא דא"ר יוחנן שגג בחלב ומזיד בקרבן ואף לשיטת הש"ס דילן דס"ל לר' יוחנן בשבת (שם) דשגגת קרבן שמה שגגה. ואפילו לרבנן הא קאמר התם ר"י כיון ששגג בכרת. אעפ"י שהזיד בלאו. וא"כ איפשר שילקה על הזדון ויביא קרבן על שגגה דהיינו אם שגג בכרת והזיד בלאו. וכה"ג אפי' לרבנן צריך שילקה, ויביא קרבן דאיפשר דהש"ס דילן סובר דלא עבדינן בי' תרתי מלקות וקרבן. ואע"ג דהקרבן הוי כפרה ולא אמרינן בקרבן קלב"מ כמו שכתבו התוספ' בפסחים (דף כ"ט) אעפ"כ איפשר לומר דאינו מתחייב מלקות וקרבן וכמו דאיתא בשבועות (דף ל"ז) הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו כיון דחידוש הוא כו' ל"ש אתרו בי' ולא שנא לא אתרו בי' או דילמא ה"מ היכא דלא אתרו בי' אבל היכא דאתרו בי' מלקי לקי קרבן לא מייתי. או דילמא הא והא עבידנא. ואע"ג שכתבו התוס' בפסחים (שם) דלענין קרבן לא אמרינן קלב"מ היינו בב' דברים. אבל בדבר א' לא. והטעם איפשר לומר דבב' דברים כיון ששגג באוכלים והזיד בכלי חייב על האוכלים חטאת ועל הכלי סקילה דהתם יש חיוב משום ב' דברים. וע"כ אף שבכל מקום אמרינן דאף בב' דברים קלב"מ. אעפ"כ בקרבן שהוא כפרה לא אמרינן קלב"מ אבל מכל מקום מחויבין קרבן על עבירה אחרת והמיתה על עבירה אחרת. מה שאין כן בהזיד בלאו ושגג בקרבן. דהא כיון שלקה על הלאו. א"כ נתכפר הלאו. וכמו דאמרינן שילהי מכות (ד' כ"ג) כיון שלקה הרי הוא כאחיך א"כ למאי יביא הקרבן הא ליכא לאו ועיין בתוס' ב"ק (ד' ק"ה) בד"ה מאי כו' תימא בממון מה שייך לומר לא ענש אלא א"כ הזהיר. דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע"ג דאיכא כרת עכ"ל. [ואף שבמ"א הקשיתי על התוס' מהא דאמרינן במכות (ד' י"ג) דפריך דילמא אזהרה לקרבן. דהא פסח ומילה דליכא אזהרה לא מייתי קרבן. התם לאו היינו טעמא אלא משום דאתקש כל התורה כולה לעו"ג. מה עו"ג שב ואל תעשה. אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה. וא"כ קרבן לא בעי אזהרה. אעפ"כ כיון שלקה ונפטר מהכרת כמו דאמרינן שילהי מכות. א"כ א"צ להביא קרבן. ע"כ לא מייתי הש"ס דילן להא דא"ר יוחנן ודוק. [ומסיק בירושלמי שם דבתרומה