נועם ירושלמי על זרעים י

(כצ"ל) ופי' דאי אמרינן דפיגול ונותר פוסלין את התרומה א"כ מוכח דאהן יוצא לא גזרו עליו כלום. דאם לא כן איך תנן בפסחים (דף פ"ה), אבל שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם ואם כן אם יוצא גזרו עליו טומאה א"כ יטמא צד החיצון לצד הפנימי (וכן פריך בפסחים (ד' פ"ה) וא"א גזרו בי' רבנן טומאה כי חתיך לי' מאי הוי הא קא מטמא לי') אמר רבי אבין מאן אית לי' דבר מחמת מגע עצמו לא ר"מ (פי' ולא קיי"ל כר"מ דטומאת בית הסתרים מטמא) וכמו דמשני בפסחים (שם) טומאת סתרים היא וטומאת סתרים לא מטמא. וכתבו התוס' וא"ת התינח לר' יוסי אלא לר"מ דפליג כו' דאית לי' דמטמא מאי איכא למימר. וי"ל דקיי"ל כר' יוסי לגבי ר"מ. ולא כן אמר ר' יוחנן כל הדברים טהורין ברובן כיון שחתך רובן לא בפרוש הוא ויעשה כמגיע בו ויהא פסול. אמר ר"ח במחתך כל שהוא כל שהוא ומשליך פי' וע"כ הוי טומאת בית הסתרים ואינו מטמא

ואמרינן שם אית לך מימר שעבר חצות לא מפני היסח הדעת הוי לית טעמא אלא מפני היסח הדעת. וכתב הק"ע אית לך מימר וכו' עד אלא מפני היסח הדעת לא גרסינן

ולא נראה לי לשבש הספרים ולמחוק כל כך מהירושלמי ע"כ נראה לי דצ"ל אית לך מימר שעבר חצות מפני היסח הדעת הוי לית טעמא מפני היסח הדעת. פי' דהירושלמי מוכיח דאין הטעם משום היסח הדעת. דאם הטעם משום היסח הדעת דכיון דאסור לאכול הסיח דעתו ואיפשר דנטמא. וכמו דאמרינן בפסחים (דף ל"ד) היסח הדעת ר' יוחנן אמר פסול טומאה הוי. ורשב"ל אמר פסול הגוף הוי. דא"כ בעינן כביצה. והתוס' בפסחים (דף ל"ג) כתבו דאינו מקבל טומאה בכל שהוא מן התורה. אבל לטמא אחרים אינו מטמא אפי' מדרבנן עד שיהיה כביצה. וכן אמרינן (דף פ"ה) מר מתני כזית ומר מתני כביצה. מאן דמתני כזית כאיסורו. ומאן דמתני כביצה כטומאתו. וא"כ כיון שאומר בירושלמי הפיגול והנותר מטמאין את הידים כדי עונשן בכזית. א"כ מוכח דרבנן גזרו על פיגול ונותר שיטמאו את הידים משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה וע"כ גזרו אפי' על כזית שכך גזרו חכמים. אבל אם הטעם משום היסח הדעת. דכיון דאסור לאכול א"כ לא נזהר בשמירתו ונטמא. א"כ בעינן דווק' כביצה

ועוד איפשר לומר דהירושלמי מוכיח דאין הטעם משום היסח הדעת דא"כ מאי קא מיבעי לי' אם גזר על יוצא. דכיון דיוצא אסור מלאכול בודאי מטמא את הידים משום היסח הדעת וכמו פסח אחר חצות דמטמא את הידים משום היסח הדעת. דאע"פ דלא הוי נותר דהיינו לחבורה אחרת שלהם אי אפשר שיטמא משום נותר. וכמו שאומר תחילה בירושלמי הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת כו' וכמו שביארתי. אעפ"כ מטמא. א"כ מאי נ"מ דאמאי יוצא אינו מטמא ומאי קא מיבעי ליה ביוצא. וא"כ כיון דמיבעי ליה ביוצא. א"כ מוכח דלא גזרו עליו טומאה משום היסח הדעת

עכ"פ איך שהוא מזה בודאי מוכח דאין הטעם משום היסח הדעת דא"כ איך מטמא בכזית. וגם מאי קא מיבעי ליה אם יוצא מטמא את הידים. דלפ"ז כל הפסולין מטמאין את הידים. דכיון דאסור באכילה ע"כ יש היסח הדעת. אלא ודאי דאין הטעם משום היסח הדעת. וע"ז אומר אית לך מימר שעבר חצות מפני היסח הדעת הוי לית טעמא משום היסח הדעת. אלא דגזרו חכמים בפיגול ועתר משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה. וע"כ פסח אחר חצות מטמא את הידים

אך דא"כ קשה דהא לעיל אמר למה משום היסח הדעת או משום שעבר עליו חצות הוי לית טעמא דא מפני היסח הדעת. וא"כ כיון דטעמא דהיסח הדעת נדחה א"כ מפני מה הפסח אחר חצות מטמא את הידים. אך באמת אין זו קושיא דמה דהירושלמי שקיל וטרי הפסח אחר חצות מפני מה מטמא היינו לר"ע ור"י דסברי דמדאורייתא הפסח נאכל כל הלילה אלא מדרבנן אינו רק עד חצות וע"כ שקיל וטרי דכיון דאמרי רבנן דאינו נאכל רק עד חצות ה"ל נותר. וא"כ מטמא כמו נותר או דהטעם כיון דמ"מ אסור באכילה א"כ נפסל בהיסח הדעת. וע"כ דחי הירושלמי תחילה הטעם משום נותר הגע עצמך כגון שיש שם חבורה אחרת וגם דחי הטעם דמשום היסח הדעת. וא"כ ודאי דמתני' אתי כר"א דנאמר כאן לילה ונאמר להלן לילה מה לילה שנאמר להלן עד חצות אף לילה שנאמר כאן עד חצות. וא"כ כיון דמדאורייתא אינו נאכל עד חצות א"כ ה"ל נותר ממש ומטמא אחר חצות כמו נותר ולא שייך למיפרך הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת. דבאמת לחבורה אחרת נמי מטמא דהא אם לא אכלו קודם חצות לא יוכלו לאכול אחר חצות כיון דמדאורייתא אינו נאכל עד חצות. וע"ז אמר רב חונא לית כאן אכילת פסחים אפי' כרבנן פי' דנאמר דגזרו שאינו נאכל עד חצות נמי ליכא למימר דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים. וזה ודאי מדאו' דאל"ה ליכא למימר לא משום נותר ולא משום היסח הדעת. אלא ודאי דמדאורייתא אינו נאכל עד חצות. וא"כ מוכח דלית כאן אכילת פסחים שלא גרסינן במתניתין אכילת פסחים. ודוק

[ודע דלפי מאי שאומר הירושלמי דהפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים כדי עונשן בכזית. חלוק על הש"ס דילן דאמרינן במעיל' (דף י"ז) הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהן שתי שמות. ואמרינן שם אמר רב יהודא אמר שמואל לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן הוא אבל לענין אכילה מצטרפין. דתני' ר' אליעזר אומר לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. וא"כ לפי הירושלמי שאומר דלטומאת ידים מצטרפין. א"כ הא דתנן הפיגול והנותר אין מצטרפין היינו לענין אכילה. ולא יסבור כשיטת הש"ס דילן דלענין אכילה מצטרפין. [ועיין בירושלמי (רפ"ה דערלה) חתיכה של קודש ושל פיגול ושל נותר שנתבטלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין ע"ש במה שאבאר שם. ודוק]. ואיפשר דהטעם של הירושלמי הוא דהא דמטמא את הידים הוא מפני היסח הדעת ע"כ ס"ל דמצטרפין לטמא את הידים כיון דפיגול ונותר מטמאין משום שם א' ולא הוי כגזרת לגזירה ועיין רש"י במעילה (שם) ולפ"ז יהיה הגירסא הוי לית טעמא אלא משום היסח הדעת. והראי' הוא משום דמצטרפין ודוק]: היה קורא פרק שני

שם בירושלמי תני התפלל ולא השמיע לאזנו יצא ולמי נצרכה לר' יוסי היידין ר' יוסי הדא הוא דתניא הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו ר' יוסי אומר לא יצא אמר רב מתני' דר' יוסי היא (וכתב המפרש היידין ר' יוסי כל הסוגיא הזאת מן למי נצרכה עד רב מתנה שייך לפ"ר דתרומות. ואגב גררא דתפילה מייתי לה הכא דחד טעם אית להו עכ"ל) א"ר יוסי הוינן סברין מימר מה פליגי ר' יוסי ורבנן בק"ש דכתיב בי' שמע. הא שאר כל המצות לא מן מה דמר רב מתני' דרבי יוסי היא הוי היא שמע היא שאר כל המצות מ"ט דר' יוסי והאזנת למצותיו ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. א"ר חסדא לית כאן חרש בשגרת לשון היא מתניתא. א"ר יוסי מסתברא דיודה רב חסדא דר' יוסי היא. א"ר יוסי ב"ר בון על כרחך איתמר דהיא ר' יוסי. דתנן חמשתא קדמייתא ולא תניתה עמהון. או משום שאין תרומתן תרומה והא תנינן חמשתא אחרנייתא ולא תניתה עמהון הוי סופך מימר דר' יוסי היא

והנה בהירושלמי הזה הגיה בשנות אלי'. ובהגהות הגר"א הגיה באופן אחר. וע"כ נראה לי לבאר וכמו שאגיה בהירושלמי והוא דרב חסדא אמר לית כאן חרש דבשגרת לשון היא פי' הא דתנן במגילה (דף י"ט) הכל כשירין לקרות המגילה חוץ מחש"ו וא"כ יש לחקור ההיא דרב חסדא דמ"ט לא תני ר"ח חרש. אם מפני דתני' חרש שדברו בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר כמו דאמרינן בריש חגיגה (דף ב') והכא מדבר הוא דהא קורא את המגילה וע"כ קאמר רב חסדא לית כאן חרש או דזה לא הוי קשה לי' וכמו דאמרינן