נועם ירושלמי על נזיקין עה

דהוי מכירה גמורה ואם ירצו ימכרו להם בחזרה. וע"כ לא הקשה הירושלמי מדר"מ על דר"מ דהא לא דמי כלל לבתי ערי חומה דהתם בטלה אח"כ המכירה למפרע (וכמו שהשיג הנתיבות על הקצה"ח דהוי מכירה גמורה א"כ איך מדמי הש"ס לפלוגתא דר"י וחכמים בצד א' בריבית)

וע"כ שיטת הירושלמי דהתם שרי למכור בהכ"נ אפי' של רבים ליחיד וע"כ מקשה הירושלמי א"ר יוחנן לית כן מה אנן קיימין אם כר"מ אין מוכרין בהכנ"ס אלא על תנאי וא"כ אפי' מרבים ליחיד (פי' דהא חלופה וזבונה שרי) ור"מ דאומר דבעינן נן דווקא על תנאי אבל עכ"פ על תנאי שרי אם כרבנן מוכרין אותו ממכר עולם דהא חלופי וזבונה שרי. וע"ז משני ר' חייא בשם ר' יוחנן תיפתר בס"ת והוא כמו שכתב המחנה אפרים שכתב בה' צדקה (ס' י"ב) וראיתי להר"ן דאזיל בשיטת הרא"ש וכתב דאעפ"י דבני העיר במעמד כולם יפה כחם דהמקום והמעות יצאו לחולין מ"מ אינם יכולים להפקיע קדושה בכדי אלא צריך שיחול תחילה קדושת בדק הבית על הדמים ואח"כ יתנו על הדמים להוציאם לחולין כו' והרמב"ן כתב ג"כ דהוי קדושת בדק הבית יכולים להפקיע קדושתו לגמרי משום דבבדק הבית אין בו אלא קדושת תשמישי מצוה אבל שאר תשמישי קדושה כו' או כיס של תפילין א"י להפקיע קדושתי'

וע"ז משני ר' חייא בכם ר' יוחנן תיפתר בס"ת (פי' דבס"ת אין למוכרו כלל רק משל רבים לשל רבים אבל לא משל רבים לשל יחיד דהכא ליכא הא דלזבוני' שרי דהא הוי קדושת הגוף ואינו מתחלל על הדמים

וכל זה הוא לשיטת הירושלמי דהא דאמר ר"מ מוכרין אותו על תנאי הוי מכירה ממש. אבל לשיטת הש"ס דילן דמדמי לפלוגתא דר' יהודה וחכמים בצד א' בריבית דהא מקשה במגילה (ד' כ"ז) ולר"מ היכא דיירי בה הא הוי לה ריבית. וא"כ הוי כאוגורה ומשכוני וא"כ קשה דהאיך שרי וא"כ צריך לומ' דמיירי משל רבים לשל רבים וא"כ בלאו"ה מותר. וע"ז פירש"י במגילה (שם) בד"ה אלא על תנאי ואפי' מרבים לרבים אשר ר"מ מכירה חלוטה דהוי דרך בזיון וע"כ לא הביאו הירושלמי משום דמוכח מהא דפרי' ולר"מ היכי דיירי בה הא ה"ל צד אחד בריבית דלא הוי מכירה משום שאם יחזירו לו בטל המכר למפרע ועיין במחנה אפרים בדיני ריבית שכתב בה' מלוה המוכר וא"ל המוכר כשיהי' לי מעות אחזירם לך החזירם לו ה"ז לא קנה וכתב שם דמשמע שאין כאן מכירה כלל עיי"ש שהאריך בזה וא"כ צריך לומר משל רבים לשל רבים ואם כן מוכח דלר"מ תרתי בעינן משל רבים לשל רבים וגם שימכרו על תנאי. וע"כ לא הביאו הירושלמי בזה ששיטת הירושלמי חלוק משיטה הש"ס דילן כמו שביארתי ודו"ק

[ובזה איפשר לבאר הירושלמי הא דקאמר אעפ"כ לא אשגח ר' אמי אמר ביתא עם דיירא דאיר (ופי' הש"מ ביתא עם דיירי דאיר הבית מתקיים עם דירת בני אדם שדרין בתוכו לפי שרואין מה שצריך תיקון ומתקנין אותו). וא"כ קשה דלמה קאמר ר' מאיר זו ריבית שהתורה התירה הא במקום אחר לא כיון שזה עשה לו טובה מחמת שדר בתוכה וכמו דאיתא בב"ק (ד' כ"א) אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאי' יוכת שער כו' רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב ופרש"י בית שהוא מיושב בדירת בני אדם ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך והוא דוחק דהא אמרינן לעיל בירושלמי (פ"ד דב"מ ה"ב) ריב"ל כבר נש דיהיב לחברי' עשרה דינרין א"ל אית לי גבך מהדין ביתא שרי מהדין כרמא אסור ונראה לי שהוא ט"ס וצ"ל מהדין ביתא אסור מהדין כרמא שרי מה בין כרם לבית בית אינו מצוי ליפול כרם מצוי ליפול וכך כתבו התוס' בב"מ (ד' ס"ד) בד"ה ולא ישכור הימנו בפחות פירש בקונטרס בגמ' דיש ללמוד מכאן שאסור להלות על הבית ולדור בו אפי' בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונתא של כרם לקמן (ד' ע"ג) דהתם זימנין דלא שקיל ולא מידי ואפ"ה מנכה לי' כו' וא"כ בית גרע טפי. ועוד דאכתי לא יתיישב הא דאמר ר"מ ה"ז ריבית אצא שהתורה התירה דהא התם דר בבית]

ע"כ נראה לי דהא שאומר בירושלמי אפי' כן לא אשגח ר' אמי אמר בייתא עם דיירא דאיר (והפי' הוא שנוח לו לאדם לדור בביתו שהיא שלו ולא בבית של אחר). וע"ז אמר ביתא עם דיירא דאיר (פי' שאם הבית שייך להדר בו דאיר (פי' יש לו נחת מהדירה) משא"כ בשדה וכרם שיכול להיות ארים אפי' בשדה או כרם של אחרים וכמו דאמרינן בכתובות (ד' פ') ארעא לאריסי קיימא ובעבודת כוכבים (ד' כ"א) מ"ט אריסא אריסותי' קא עביד כו' וא"כ כי מתנה התנאי אם אין אתה נותן לי מכאן כו' בודאי כונת התנאי הוא שעד שיחזיר לו מעותיו הרי הוא שלו ואח"כ יחזיר לו בחזרה ולא שתהא מלוה למפרע משא"כ בשדה וע"ז אומר ר' מאיר זו ריבית שהתורה התירה היינו בבית אבל לא בשדה ובזה יהי' ניחא מה דאמר ר"מ במגילה (שם) דמוכר בה"כ על תנאי משום דבבית שרי וכל זה הוא לשיטת הירושלמי שאומר דר"מ ור' יהודה פליגי בצד אחד בריבית וע"כ מחלק בין בית לשדה אבל לשיטת הש"ס משני במגילה (שם) דר"מ סובר כר' יהודה דאמר צד אחד בריבית מותר ודו"ק)

שם (ה"ג) המוליך חבילה ממקום למקום אמר לו תנה לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן במקום פלוני אם באחריות הנותן אסור (והוא ט"ס וצ"ל מותר) והלוקח מותר (צ"ל אסור) אבל חמרין המקבלים מבעלי בתים מעמידין להם פירות במקום היוקר כשער הזול ר' יודה בן פזי עד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום [פי' הפ"מ כלומר דהא סתמא קתני ומשמע דאפי' אין ב"ב מקבלים עליהם אחריות הדרך והילכך מפרש דלא שרי אלא בשאין דרך רחוקה ממקום ההוא לכאן ודרכן לילך ולבוא בו ביום ואין כאן אחריות כל כך דסובר ר' יהודה בן פזי דכשיש אחריות על החמרין אסור (ואיפשר שהפי' הוא כמו דאמרינן בב"מ (ד' ע"ג) מ"ט ר"פ אמר ניחא להו דמגלי להו תרעא ופירש"י שע"י מעותיו של זה הם ניכרים סוחרים ומכירים אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרים אצלם ואפי' לא הי' זה ממתין להם שים זמן אלא להביא לו מיד נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך על כך וע"ז אמר ר' יהודה בן פזי עד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום וא"כ כיון דלזמן קצוב הוא מוכח דהא דמקבלים אחריות הדרך אינו רק מחמת ההמתנה אלא דמגלי להו תרעא שיהיו ניכרים סוחרים)

עוד שם רב הונא אמר נעשה שלוחו ודא מתיבין הונא (צ"ל לרב הונ' שליח שנאנס חייב על האונסין שנאנס פטו' על האונסין לא פעמים מתנה שומר חנם להיות כשואל והתני ר' הושעי' כשם שחייב בכולה כך חייב במקצתה

והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד. וגם מה שאמר ר' הושעי' כשם שחייב בכולה כך חייב במקצתה. ע"כ נראה לי לבאר שרב הונ' מתרץ דנעשה שלוחו שהחמרין נעשו שלוחים של בעה"ב והפירו' הם שלהם מיד. וע"ז אומר דא מתיבין לרב הונא שליח שנאנס חייב על האונסין שנאנס פטור על האונסין (פי' דמאי משני דנעשה שלוחו א"כ אמאי מקבלים אחריות. דהא ריביתא דהחמרי' הוא בודאי שמקבלים אחריות עליהם. א"כ אם הם שלוחים הא הם פטורים (ודלא כהפ"מ) וע"ז משני לא פעמים מתנה שומר חנם להיות כשואל וא"כ קשה דא"כ מהו התירוץ שנעשה שלוחן. כיון דמ"מ מקבלים אחריות א"כ הוי ריבית אך אעפ"כ יש נ"מ. ויתבאר במה שכתבו ההו' בב"ק (ד' נ"ו) בד"ה פשיטא כו' שכתבו דיש חילוק בין שומר לגזלן דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה כחשא דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן מוכח בהגוזל קמא (ד' צח) דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפי' מפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשא דלא הדרא ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשא דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקבל עליו שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה כו' [והקצה"ח בחו"ה (סי' ש"מ) כתב וכעת מצאתי בשיטה מקובצת פ' השואל וכתב כחש בשר מחמת מלאכה מהו וא"ת מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הרי שלך לפניך והרי מבואר כדברינו דע"כ בשיטה מפרש לה בכחשא דהדר דאי כחשא דלא הדר גזלן נמי לא מצי למימר הרי שלך לפניך וא"כ ס"ל דכחשא דהדרא נמי הוי לי' נזק ואפ"ה בכחש מאליו כחש דלא גרע מגזלן וא"כ בשואל נמי אם הרקיבו מקצתם יכול לומר לו הרי שלך לפניך]. וא"כ שפי' מתרץ רב הונא דהחמרים נעשים שלוחים של הבע"ב והא דמקבלי אחריות אעפ"י שהשליח פטור על האונסין אך מחמ' שמתנה שומר חנם להיות כשואל וא"כ כיון דהחיוב הוא שמתנה שומר חנם להיות כשואל א"כ אין האחריות רק דווקא בשהרקיבו כולם ולא בהרקיבו מקצתם כמו בגזלן וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ט דב"ק ה"ג) ר"י בן פזי והן שהרקיבו מן הכנימה אבל אם הרקיבו מתולעת כבריאין הן (וזהו החילוק שבין הרקיבו מקצתן להרקיבו כולן שאין הכנימה מרקבת כולן אבל מתולעת אין מרקיבין רק מקצתן וא"כ אינם מקבלים אחריות רק בכולם אבל נא במקצתם)

וע"ז פריך והתני ר' הושעי' כשם שחייב בכולה כך חייב במקצתה (פי' שהוא כשיטת התוס' שכתבו דהחילוק הוא בין הרקיבו כולן להרקיבו מקצתן אינו רק דווקא בגזלן שיכול לומר הרי שלך לפניך אבל לא בשואל. א"כ מהו התירוץ שהם נעשים שלוחים כיון שמקבלים אחריות אפי' במקצתם וכמו שביארתי בפ"ק דב"ק (ה"א) על הא דאמר רב יהודה אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ואני אימר אף לשואל אין שמין כו' אמר רב חסדא נעשה עיקר טפל ופירשתי שם שבגזלן יכול לומר יותר הרי שלך לפניך מבשואל ועל זה אומר על זה שאומר אף לשואל אין שמין נעשה עיקר טפל] וע"ז פריך שאם במתנה שומר חנם להיות כשואל א"כ הם חייבין על האונסין אפי' במקצתם וא"כ מהו התירוץ שנעשו שלוחים והחיוב