נועם ירושלמי על נזיקין נ

שם (הלכה ב') מתניתין היו שנים רוכבים ע"ג בהמה כו' אמר רב הונא תני תמן האשה שהי' רכובה ע"ג בהמה ושנים מנהיגין אותה ואמרה אלו עבדי והחמור והמשאוי שלי וזה אומר זו אשתי כו' צריכה גט משניהם וצריכה לשחרר את שניהם ושניהם משחררין זא"ז בחמור ובמשאוי שלשתן שוין ועיין בספרי נועם ירושלמי (פ"ג דקידושין ה"ח) שהבאתי שם מה שהקשה הרשב"א בחידושיו ותמיה לו אחרון למה אינו מפסיד דאעפ"י שהראשון קבל גיטו מיד חבירו ומיד האשה הי' לו להפסיד חלקו שבחבילה דמה שקנה עבד קנה רבו עיי"ש שביארתי דלשיטת הירושלמי אזלינן בתר הודאת הנותן ועיי"ש שהארכתי בזה והנה הפ"מ כתב מה שכתב הרשב"א ובסוף סיים בדבריו והא דגרסינן בירושלמי פ' שנים אוחזין צריכה גט משניהם ושניהם משחררין זה את זה ובבהמה ומשאוי שלשתן שוין התם כשהחבילה יוצא מתחת ידן ומפני שכל א' הכחיש טענתו ע"י קבלת גיטיהון ונמצא טענת כולן והכחשתן שוה לפיכך שלשתן שוין בחבילה והא דלא קתני נוטלת כתובתה איכא למימר דרבנן היא דאמרי מטלטלי לכתובתה לא משתעבדי ואיפשר לומר דע"כ אמר תני תמן (פי' שאמרו משמי' דרב הונא דתני תמן היינו בבבלי וע"כ אמר תני תמן שלגבי בני א"י הוי תמן) והוא דלשיטת הירושלמי הי' צריכה לגבות מן הכתובה וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ט דנדרים ה"ה) פותחין לאדם בכתובת אשתו מעשה בא' שנדר מאשתו הני' והי' כתובתה ארבע מאות זוז ובאת לפני ר"ע וחייבו ליתן לה כתובתה א"ל ר' שמונה מאות זוז הניח לי אבא ונטל אחי ארבע מאות זוז ואני ד' מאות לא די שתטול היא מאתים ואני מאתים אמר לו ר"ע אפילו אתה מוכר שער ראשך את נותן לה כתובתה כו' ופריך שה וגובין מן ממטלטלין אומר ר' בא אע"ג דתימר גובין (והוא ט"ס וצ"ל אין גובין) אומר לו שיתן ר' מישא שאל מהו לומר ליורשין לגבות מן המשועבדין (והוא ט"ס וצ"ל המטלטלין) א"ר אבא מרי מתניתא אמרה כן שאין אומר להן דתנינן תמן אלא ינחנו ליורשין שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה כו' תמן אמרין מן חבנא לא גבאי ומגופי' גבאי וביארתי במ"א שתמן אמרי (פי' בבבל) חולקים ע"ז על הא דאמר שאעפ"י שאין כתובה מן המטלטלין היינו דלא נחתינן לנכסיו אבל אומרים שיתן חולקים בבבל ע"ז) וא מרי מחבנא לא גבאי שעיקר החוב הוא מהנכסים ומן הנכסים לא גבאי ומגופי' גבאי פי' בתמי' דודאי גם אין אומרים לו שיתן והוא כמו דאי' בנדרים (ד' ס"ה) דפריך התם מטלטלי מי משתעבדי לכתובה הכי קאמר אפי' אתה מוכר שער ראשך ואוכל וא"כ להש"ס דילן דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ואין אומרים לו שיתן וא"כ לשיטת הירושלמי הי' לה ליטול בחבילה לכתובתה דאעפ"י דהוי מטלטלי אפ"ה אומרים לו שיתן אך לשיטת הש"ס דילן דאין אומרים לו שיתן ע"כ ניחא מה דלא תני שצריך ליתן לה כתובתה וע"ז אומר תני תמן דהיינו בבבלי וע"כ לא תני דצריך ליתן לה כתובתה והוא משום דמטלטלי לא משתעבדי לכתובתה ואין אומרים לו שיתן וכמו דאמר תמן מחבנא לא גבאי ומגופא גבאי (או איפשר דתני תמן היינו כמו תנן התם)]

שם (ה"ג) הי' רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנהו לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. ובגמ' אמר רבי יצחק הדא הילכתא לית שמע מינה כלום לא מרישא ולא מסיפא הי' רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אילו אמר זכה לי זכה הוי לית שמע מינה כלום לא מרישא ולא מסיפא ופי' הפ"מ כלומר דין דהמגביה מציאה לחבירו דגרסינן לעיל במסכת פיאה (פ"ד) דפליגי ר"י ור"ל דר' יוחנן סובר אדם זוכה לחבירו במציאה אם הגביה מציאה לחבירו ובשביל קנה חבירו. ור"ל סבר אין אדם זוכה לחבירו וקאמ' ר' יצח' הכא דהדא הלכתא לית שמע מינה דמתני' כלום. ומה שפי' הפ"מ דין דהמגביה מציאה לחבירו כו' דפליגי ר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן סבר דהמגביה מציא' לחבירו קנה חבירו ור"ל סבר אין אדם זוכה לחבירו שגה בזה דאדרבא ר' יוחנן סובר ולפי שיטת הירושלמי) דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ור"ל סבר דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והוא כמו דאמרינן לקמן (ה"ב) ר"ל אמר אבא כהן אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות שלו. ובספרי נועם ירושלמי (פ"ג דפיאה) כתבתי דצ"ל אדם זוכה לחבירו במציאה (וכן הוא בהגהות הגר"א) פי' דאדם זוכה לחבירו במתנה בד' אמות ובמציאה ג"כ ד' אמות קנה דהיינו לעצמו ותרתי מילי קאמר ר"ל דאדם זוכה לחבירו בד' שאם נתנו בתוך ד'אמו' של חבירו קנה חבירו דר"ל לטעמי' שסובר דד' אמות קונות במתנה ג"כ ובמציאה (פי' דבמציאה ג"כ ד' אמות קונות). והא דאמרי' (לקמן ה"ה) ר' יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו זה קאי אמתנה דר"י סובר (בפ"ד דפיאה) זו בגיטין משא"כ במתנה וע"כ א"ר יוחנן והוא שתפול לתוך ידו וקאי אמתנה שסובר דבמתנה אין ד' אמות קונות אבל במציאה בודאי קונה ד' אמות עיין שם

וכעת נראה לי לפרש דאדם זוכה לחבירו (פי' דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ובד' אמות (פי' דד' אמות נמי קונה) ור' יוחנן אומר דעד שתפול לתוך ידו והוא דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והא דא"ר יוחנן בגיטין (פ"ח ה"ג) זו בגיטין משא"כ במתנה היינו דבמתנה אין ד' אמות קונות והוא פליגי אם המגביה מציאה לחבירו קני חבירו. והא דאמרינן לקמן (ה"ה) ר"ל אמר אין אדם זוכה לחבירו במציאה (והוא ט"ס וצ"ל אדם זוכה לחבירו במציאה) וע"ז אמר לא דמר אכן אלא דקשי לי' על הא דתני ר' הושעי' השוכר את הפועל לעשות מלאכה מציאתו לבעה"ב אמר ר"ל אדם שיש בו רשות לחזור בו תהא מציאתו לרבו (פי' ומזה הוכיח ר"ל דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והוא כמו דאמרי' בב"מ (ד' י') איתיבי' רבא לר"נ מציאת פועל לעצמו במה דברים אמורים כו' אבל אמר עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעה"ב א"ל שאני פועל דידו כיד בעה"ב וא"כ לשיטת הירושלמי סובר ר"ל דהמגביה מציאה לחבירו קני חבירו ור' יוחנן סוב' דלא קני חבירו והוא דלא כשיטת הש"ס דילן בב"מ (ד' י') דאמרינן שם אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו

והנה בהא דאמר ר' יצחק הדא הילכתא לית שמע מינה כלום לא מרישא ולא מסיפא הי' רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו הנה לי נטלה ואמ' אני זכיתי בה זכה בה אילו אמ' זכה לי זכה הוי לית שמע מינה כלום לא מרישא ולא מסיפא ודחק בזה הפ"מ בפירושו של הירושלמי דקאמר לא מרישא ולא מסיפא

וע"כ נראה לי לבאר והוא דהא יש להביא ראי' ממתניתין דתנן הי' רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמ' לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה. וא"כ יש להוכיח מזה דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. והוא כמו דאמרינן בב"מ (ד' ט') א"ל ר"נ ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא מציאה הכל עניים אצלה ותנן הי' רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו הנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אי אמרת בשלמא מעני לעני מחלוקת הא מני רבנן היא כו' וא"כ מוכח מזה דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אך שיש לדחות דמיירי דאמר תחילה (פי' שבשעה שהגביה הגביה לצורך עצמו) וכמו דאמרינן בב"מ (שם) א"ל מתניתין דאמר תחילה כו' ואידך תנא סיפא לגלויי רישא סיפא דאמר תחילה רישא דלא דאמר תחילה וא"כ מרישא מוכח דהמגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו. אך דיש לדחות דמיירי דאמר תחילה וא"כ איכא למידק מסיפא דמדקאמר בסיפא תחילה מסתמא מיירי רישא בדלא אמר תחילה וא"כ מוכח דהמגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו

אך שיש לדחות דמתניתין מיירי באומר תנה לי וכמו דאמרינן בב"מ (שם) אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ה משנתינו דאמר הנה לי ולא אמר זכה לי וא"כ אין להוכיח כלל מהמשנה לא מרישא ולא מסיפא. וע"ז אמר ר' יצחק הדא הילכתא היא והוא ההלכה דהמגביה מציאה לחבירו אי קני חבירו לית שמע מינה כלום לא מרישא ולא מסיפא וכמו שביארתי שזהו אם מיירי דאמר תחילה או לא ע"ז אומר הי' רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אילו אמר זכה (פי' הוי ראי' והיה צריך לדקדק אם מיירי רישא דאמר תחילה או לא. אבל כיון דאמר הנה לי ע"כ איפשר לומר דהמגביה מציאה לחבירו קני חבירו ורישא מיירי אפי' בלא אמר תחילה. ואפ"ה לא קני משום דאמר תנה לי אבל לעולם המגביה מציאה לחבירו קני חבירו

שם (הלכה ד') מתניתין ראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה ובגמ' ר"ל אמר כו' אדם זוכה לחבירו ובתוך ד' אמות שלו (כצ"ל) ר' יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו כו' כבר ביארתי (בהלכה ב') דפליגי אם המגביה מציאה לחבירו קני חבירו

עוד שם והא תנינן קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת חזקי' אמר בשכר הלבלר היא מתניתא

והנה בספרי נועם ירושלמי (ח"ח דגיטין) ביארתי שם הירושלמי וכעת אוסיף לבאר וצריך מתחילה להביא מה שביארתי כם דהנה הפ"מ פי' לפרושי מתניתין קא אתי דקתני מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורש' ולא קתני אינה מגורש' אלא לאשמועינן שמדינא הבעל נותן שכר הסופר וכאן דמחצה על מחצה הוא שניהם