נועם ירושלמי על נזיקין לו

בשבת חייב וכמו שכתבו התוס' בב"ק (ד' ע"ז) כל היכא דאיתא במכירה איתא בטביחה ומוכר בשבת דחייב אע"ג דאם טבח פטור ההיא בהמה איתא בטביחה בחול (וכן יש לפרש הא דאמר לעיל מילתי' דר"ל אמרה מכירה כפדיון דאל"ה היכי חייב בקדשים על הטביחה הא ליתנהו במכירה) ע"ז אומר אמרי ראוי הוא לפדותו ולאוכלו) (פי' וא"כ ראוי הוא למכירה לאחר הפדיון ע"כ חייב על הטביחה נמי) וע"ז מיבעי' לי' אם מכרו חצין או מכרו לזה ולזה אע"ג דטביחה לחצאין לא מהני אעפ"כ במכירה מהני דהא ישנו בטביחה. וע"ז אומר נשמעינה מהדא והוא דפליגי תנאי בזה אי בעינן מכירה דומי' דטביחה ולרבי בעינן שיהי' מכירה דומי' דטביחה דהא אמר דבר המעכב בשחיטה משלם תשלומי ד' וה' כו' וא"כ בעינן נמי שיהא המכירה דומי' לטביחה ומכרו חציו או חצי לזה וחצי לזה לא מהני ודו"ק

שם (ה"ו) הי' מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חיי' נתנו לבכורות בנו ולבע"ח ולש"ח ולשואל ולשומר שכר היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאוהו חוץ ומת חייב ובגמ' א"ר מנא מאן דמר לי הדא מילתא אנא נסיב בנרייתי' מהו פטור נפטר מחובו נפטר מגניבה (פי' משום שאפשר לפרש המשנה דקאי אגנב והגנב נתנו לבכורות בנו או דקאי אבעה"ב ודין משיכה דתיקנו בשומרין אשמועינן וכמו שכתב הראב"ד הביאו התוי"ט) ובב"ק (ד' ע"ט) אמרינן בעי אמימר תקנו משיכה בשומרין או לא אמר רב יימר ת"ש נתנו לבכורות בנו או לבע"ח או לשומר כו' היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור מאי לאו שומר וש"מ תיקנו משיכה בשומרין א"ל לא גנב הא תנא לי' רישא תני גנב שגנב מבית הבעלים ותני גנב שגנב מבית שומר א"ל רב אשי לא תדחי' מה לי גנב שגנב מבית שומר מה לי גנב שגנב מבית הבעלים אלא לאו שומר וש"מ תיקנו משיכה בשומרין ובירושלמי לא קא מיבעי' לי' אי מיירי בגנב שגנב מבית השומר כמו שאומר בהש"ס דילן משום דהירושלמי אזיל לטעמיה כמו שביארתי בריש פירקין (ה' א') דהירושלמי סובר דאם גנב מבית השואל פטור מכפל כמו הגונב מן הגנב וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ח דשבועות ה"א) תני וגונב מבית האיש ולא מבית השואל וא"כ הגונב מבית השואל אינו חייב כפל לשיטת הירושלמי ובמתניתין תנן נתנו לבכורות בנו כו' לשומר חנם לשואל דחייב וא"כ משמע דחייב כדין גנב בכפל ג"כ וא"כ אי איפשר לפרושי שגנב מבית השואל אלא דהאיבעי' הוא אם קאי על הבעלים שמסרו לשומר וכמו שפי' רש"י בלשון ראשון או כמו שפירשו התוס' כלשון אחרון דקאי אגנב ובמ"א יתבאר: החובל פרק שמיני

שם (ה"ד) תני והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא שתי עיניו כאחת שהפיל שתי שיניו כאחת אינו נותן לו כלום זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' ר' אבהו בשם ר' יוחנן זאת אומרת שמין לעבדים בושת. עיין מה שהקשה בגליון וכבר ביארתי הירושלמי בספרי נ"י (ס' כ"ב) ובספרי נועם ירושלמי (פ"ד דגיטין ה"ד) וביארתי שם שבד' דברים שישנן בעבד נמי אלא שתחילה הי' לרבו משום דכל מה שקנה עבד קנה רבו וע"כ כיון דיצא לחירות בראשונה אף דמחוסר גט שיחרור אפ"ה הוי לעצמו כמו מעשה ידיו אבל בושת דלא שייך בעבד כלל למ"ד אין לעבדים בושת וע"כ תלוי זה בקנין הגוף וכמו שהארכתי שם. וא"כ אמאי נותן לו דמי שני' דהיינו הבושת ג"כ וע"ז אומר זאת אומרת שמין לעבדים בושת וא"כ הוא כמו כל הד' דברים וא"כ כיון שיוצא לחירות אף שמחוסר גט שיחרור אעפ"כ צריך לשלם לו הבושת [ועי' בספרי נועם ירושלמי (פ"ד דגיטין) שביארתי שם דר' יוחנן סובר דהמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור ודמי חבלה אינו שייך לרבו דאי הוי שייך לרבו א"כ השתא חבלו בי' אחרינא יהיב לרבי' חבל בי' רבו גופי' יהיב לדידי' וכמו דאמרינן בגיטין (ד' מ"ד) וכמו שכתבו התוס' שם אע"ג דמעשה ידיו לעצמו כיון דקנסא לרבו חבלא נמי לרבו דמה לי קטלי' כולה מה לי קטלי' פלגא ועיי"ש שהארכתי בזה]

עוד שם ר' לא בשם ר' יוחנן המקדיש מעשה ידי עצמו כולן קודש וחזר ותנא המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר קודש הכא את אמר השאר קודש והכא את מר כונו קודש אמר ר' אחא מצווים ישראל לפרנס בני חורין יותר מעבדים (פי' וע"כ במקדיש מעשה ידי עצמו כולן קודש משום דיתפרנס מאחרים והא דאמרינן המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר קודש הוא משום דעבדים אינן מצווין ישראל לפרנסו) לא כן אמר ר' יוחנן הקוטע ידי עבד חבירו רבו נוטל נזקו צערו ריפויו שבתו ובושתו והלה יתפרנס מן הצדקה אמר ר' אחא מצווין ישראל לפרנס עבדים קטעין יותר מן השלימין והא ר' יוחנן אכיל קופד ויהיב לעבדי' שתי חמרא ויהיב לעבדי' וקרי אנפשי' הלא בבטן עושני עשהו אמרי תמן במדת הדין הכא במדת הרחמים ועיין בספרי נועם ירושלמי בכתובות (פ"ה)

עוד שם (ה"ה) תני והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא עין עבדו והפיל שינו שכן הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין לעבד כו' מן ההיא עובדא מימר כן א"ר נסא ואינון דמרין כן מעידין אנו על פלוני שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול בשתים יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' והנה כתבתי בספרי נועם ירושלמי (פ"א דסוטה) שהפ"מ נדחק בזה מאוד בפירושו שם וביארתי שם שהפי' מן אהא עובדא מימר כן. והוא כמו דאמרינן בבבא קמא (ד' ע"ג) ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא לי'. וע"ז פריך מן אהא עובדא מימר כן (פי' איך אמר שהרב אומר כן הרב מי ניחא לי') וע"ז אומר ואינון דמרין כן מעידין אנו על פלוני שנכנס ת"י שלם ויצא חבול בשתים יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' (פי' דהא דקאמר שהרב אומר כן דהיינו שהיו שני עדים שאמרו תחילה שנכנס ת"י שלם ויצא חבול בשתים ואינם יודעים אם שהפיל את שינו תחילה וצריך לשלם דמי עינו או שסימא עינו תחילה וצריך לשלם לו דמי שינו) וע"ז אומר שכן הרב אומר כן (פי' שסימא את עין עבדו והפיל את שינו) והוא כמו שהקשו התוס' בד"ה א"ל אביי כו' וא"ת אי בב' כיתות מוקמית לרישא אמאי משלם דמי עין לעבד תקשי לי' כדפרכינן לעיל בתר דמפקי' לחירות דמי עין בעי לשלומי לי' ויכולים לומר לטובתו באנו כדאמר בסנהדרין (ד' מ"א) דיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו וי"ל דלמאי דמוקי השתא במיפך והזמה מסקינן דמיירי כשעמד כבר בדין ומסתמא כבר נתפרסם הדבר שיצא לחירות והרב בעצמו מודה כדקתני שהרב אומר כן שעמד בדין וכל עיקר שבאו לדין עכשיו לפי שהעבד תובע דמי עינו ומזמין את הרב לדין ורבו מודה לו דמי שינו לכך כי אתו סהדי לא אתו אלא לגרע כחו של עבד כו' וע"ז משני בירושלמי כשהיו עדים אחרים שאמרו שנכנס ת"י שלם ויצא חבול ואינם יכולים לומר לטובתו באנו וע"ז אומר שכן הרב אומר כן וע"כ משלמין העדים

וכעת נראה לי דהא דאמר תני והעדים שאמרו צריך להיות קודם המשנה של חרש שוטה כו' ונדפסה בטעות אחר המשנה והוא שמביא ראי' למה דאמר בתחילה מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מהעבדים וע"ז מביא ראי' תני העדים שאמרו מעידים אנו על פלוני שסימא את עין עבדו והפיל שינו שכן הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין לעבד כו' מן ההין עובדא מימר כן והוא כמו שביארתי דפריך דלמאי אומר הרב שסימא עין עבדו והפיל אה שינו וכמו דפריך בב"ק (ד' ע"ג) ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא לי' וכן פריך בירושלמי וע"כ רצה לאוקמי מתניתין דמיירי בשני בצורת ואין מספיק מעשה ידיו וכמו דאמרינן בגיטין (ד' י"ב) לימא כתנאי רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות וחכ"א הרשות ביד רבו מאי לא בהא קא מיפלגי כו' אלא הכא במאי עסקינן דאמר לו צאי מעשי ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא סיפק רשב"ג סבר או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכא דחזו לי אינשי ומרחמין עלי ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי מרחמי וע"כ אומ' תני והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שהרי הרב אומר כן מן ההיא עובדא מימר כן וכמו דאמרינן בב"ק (שם) הרב מי ניחא לי' אלא ודאי מיירי בשני בצורת ומעשה ידי לא סיפק וכמו דאמרינן בגיטין (ד' י"ב) עבדא דנהום כריסי' כו' למרי ולמרתי' למאי מתבעי. וע"כ רוצה רבו שיהי' משוחררו (וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דקדושין ה"ב) שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו