נועם ירושלמי על נזיקין קנב

וכתוב א' אומר וישרפו באש ר' יוסי בר חלפתא ורבנן ר' יוסי בן חלפתא אומר (והוא ט"ס וצ"ל) רבנן אמרי מה שהי' של מתכת וישאם דוד ואנשיו ומה שהי' של עץ ויאמר דוד וישרפו באש (והוא להטעם שהחילוק בין של מהכת ושל עץ הוא משום החשיבות כדמשמע מתוס' בע"ג (ד' מ"ד) בד"ה כאן קודם שבא איתי הגיתי כו' כבר כתב ע"ז היפה מראה שאינו מבין מה חילוק יש בין של עץ או של מתכות לענין ביטול אלא דהטעם הוא כמו שאמרו חכמים אף הוא נעשה זבל ולא ידבק בידך מאומה א"כ כל החשש שלא יהי' שוחק וזורה לרוח הוא משום שנעשה זבל וא"כ מצמיח ע"י הזבל. אך זהו דווקא בשל עץ אבל אם של מתכת א"כ אין נעשה זבל דהא אינו מצמיח וכמו דאמרינן בחולין (ד' פ"ח) וכסהו בעפר כו' יכול שאני מרבה אף זבל הגם כו' ושחיקת כלי מתכות ת"ל בעפר כו' מרבה אני את אילו שהן מין עפר ומוציא אני את אילו שאינם מין עפר ופירש"י דהני מין עפר שמגדל צמחין משא"כ הני אין מגדל צמחין וא"כ שחיקת כלי מתכות אינו מגדל צמחין. וע"ז אמר דכתוב א' אומר ויאמר דוד ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו וכתוב א' אומר וישרפם באש ע"כ אומר ר' יוסי בן חלפתא ורבנן רבנן אמרי (כצ"ל) מה שהי' של מתכת וישאם דוד ואנשיו (פי' ששחקן וזרה לרוח דזה הי' של מתכות דבשל מתכות אינם נעשים זבל ע"כ לקחם לזרות לרוח)

[ולשיטת הירושלמי הוא דלא כמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ"ח) דבפני עצמו אינו מגדל צמחים אלא שמועיל לזבל אלא כמו בתירץ ר"ת דאינו מגדל צמחים רק אם שורפן אבל אם שוחקן וזורה לרוח אינו מגדל צמחים עיין שם והא שכתבו התוס' שם דסתם עבודת כוכבים בשריפה היינו בעבודת כוכבים של ישראל כמו דמי תי התם מהא דהעגל ומנחש הנחשת אבל גבי דוד שנטלו מעובדי כוכבים ע"כ בשל מתכות הי' שוחק וזורה לרוח)

ואח"ז ורבנן אמרי (והוא ט"ס וצ"ל) ר' יוסי בן חלפתא אמר מה שהי' איתי הגיתי מבטל וישאם דוד ואנשיו (פירוש דהיינו שנשאם לעצמו) ומה שלא הי' מבטל ויאמר דוד וישרפו באש וא"כ אין מזה הוכחה שאין לשחוק לזרות לרוח משום שנעשה זבל דכאן קודם שבא איתי הגיתי ומבטל ע"כ כתיב וישאם דוד כו' ולאחר שבא איתי הגיתי בטלום כתיב וישרפם באש

ואח"כ אומר מה מקיים ר"י בן חלפתא (והוא ט"ס וצ"ל) מה מקיימין רבנן וישאם דוד ואנשיו נטלום בשיפויו (פירוש שמקשה על רבנן דאמרי דבשל מתכות כתיב וישאם דוד דהיינו ששחקן וזרקן לרוח דמאי משמע מהא דכתיב וישאם ששחקן וזרקן לרוח דהא וישאם משמע שנטלם לעצמו ע"ז אומר נטלם בשיפוי' (פי' דמתחילה שברו ואח"כ נטלם פי' שנטלם לרוח) והוא כמו דאיתא בע"ג (ד' מ"ד) ומאי משמע דהאי וישאם דוד כו' דזרויי' היא כדמתרג' רב יוסף תזרם ורוח תשאם ומתרגמינן תזרם ורוח תטלטלינון ע"ז אומר דלרבנן הא וישאם לא שנטלם לעצמו כמו שהם לאחר ביטול כמו דאמר ר' יוסי אלא דהאי וישאם היינו שנטלום בשיפוי' (פי' לאחר ששברם זרם ברוח וע"כ מקשו קראי אהדדי ומתרצי דוישאם הוא משל מתכות והוא כמו שביארתי דכל מתכות לא נעשה זבל אבל של עץ וישרפו באש והוא משום דנעשה זבל ע"כ שרפם באש משא"כ לר"י שאינו סובר הא דנעשה זבל ע"כ מתרץ דכאן קודם שבא איתי הגיתי וביטלה ע"כ כתבו וישרפם באש וכאן לאחר שבא איתי הגיתי ובטלה ע"כ כתוב וישאם דוד ואנשיו דהיינו שנטלן לעצמו ודו"ק

שם (ה"ה) ר' זירא ריב"ח כתוב א' אומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם כו' מה עליהם דבר שהוא מיוחד להם תכשיט הוא להם כו' ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל שהכניסו לפנים מן הקנקלין אסרו כגון כיסים של מעות כו' ר' בא בשם רב יהודה אפי' מים ומלח מלח לשוף מים לדיח ואהן אפי' אלא כגון מים ומלח (ופי' הפ"מ ואהן אפי' מסקנא דמילתא היא דהאי אפי דקאמ' לא בא לרבו' אלא דברים שהן כמו מים ומלח והן נכנסין לצורך תקרובות כמו מים ומלח

והוא תמוה דלמאי קאמר וההן אפי' אלא כגון מים ומלח ובש"ס דילן בעבודת כוכבים (ד' נא) כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפי' מים ומלח אסור ולמה קאמר הירושלמי ההן אפילו אלא כגון מים ומלח הנעבד ע"כ נראה לי שנתחלפו השורות וצריך לגרוס אח"כ וכמו שאבאר

עוד שם הנעבד איה תניי תני בין שלו בין של חבירו אסור ואית תניי תני כלו אסור ושל חבירו מותר מאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור ר"י מאן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר ר' יוסי ור"ש ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל היא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים אף עפ"י שאינו נאסר להדיוט נאס' לגבוה ודכותה דבר שאינו שלך אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה (כצ"ל)

עוד שם ר' בון בר חייא אמר אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר מה כמאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור (פי' בתמי' דלמאן דאמר בין שלו ובין של חבירו בוודאי אסור (או שצ"ל) מה כמאן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר) לא אתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים אתא ר' בון בר חייא מימר לך בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא בין מה דאתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים הא דבר שיש בו רוח חיים אסור ודבר שאין בו רוח חיים לא כל שכן הוי שלא תאמר כמה דאת אמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותה דבר שאינו שלך אעפ"י שאין נאסר להדיוט נאסר לגבוה

והנה הפ"מ פי' דהא דקאמ' ר' בון בר חייא אפי' סולת שלו אסו' ושל חבירו מותר לפי המסקנא ר' בון אהאי ברייתא דקתני הנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר קאי כדלקמן וקמל"ן דלאו דווקא בנעבד בעלי חיים קסבר האי תנא דאין אדם אוסר את של חבירו לגבוה אלא אפי' במחובר דאינו נאסר להדיוט כדקתני במתניתין אבל לגבוה אסור דיש נעבד במחובר לגבוה והשתא קאמר דאפי' בהאי דינא דקאמרה הברייתא דשלו הוא אסור ושל חבירו מותר ופירושו דחוק מאוד

ע"כ נראה לי לבאר דקאמר ר' בון בר חייא אמר אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר וע"ז אומר מה כמאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור (פי' בתמיה) דלמאן דאמר בין שלו ובין של חבירו אסור ודאי דבכל חבירו נמי אסור) אמר לא אתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים (פי' שאומר ר' בון דבדבר שאין בו רוח חיים לא אתפלגון) אתא ר' בון למימר בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא (פי' הברייתא דתני דבין שלו ובין של חבירו אסור מיירי בדבר שיש בו רוח חיים וכמו שיתבאר לקמן וע"ז אומר דבין מה דאיפלגון בדבר שאין בו רוח חיים הא דבר שיש בו רוח חיים אסור נראה שצ"ל בין מה דאיפלגון בדברים שאין בהם רוח חיים הא דבר שאין בו רוח חיים אסור (פי' להברייתא דתני נעבד בין שלו בין של חבירו אסור (וצ"ל) בין מה דאיפלגון בדבר שיש בו רוח חיים דבר שאין בו רוח חיים לא כש"כ (פי' דקשי' בין אי אמרינן דאיפלגו בדבר שאין בו רוח חיים א"כ לר' יהודה דאדם אוסר שלו ושל חבירו א"כ בודאי דאסור ובין אי אמרינן דאיפלגו בדבר שיש בו רוח חיים וא"כ ודאי בדבר שאין בו רוח חיים דאסור דהא בדבר שיש בו רוח חיים אינו נאסר להדיוט כלל אעפ"כ נאסר לגבוה וא"כ דבר שאין בו רוח חיים דשלו נאסר אפי' להדיוט א"כ כש"כ שנאסר בשל אחרים לגבוה

ע"ז או' הוי שלא תאמר כמה דאת אמ' דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותה דבר שאינו שלך אעפ"י שאין נאסר להדיוט נאסר לגבוה (פי' שאומר שע"ז משמיענו ר' בון בר חייא דאף בדבר שיש בו רוח חיים נאסר בשל אחרים ג"כ). והטעם דאעפ"י שלא נאסר להדיוט נאסר לגבוה היינו דווקא בדבר שיש בו רוח חיים שאינו נאסר רק לגבוה ע"כ אוסר בשל חבירו ג"כ דהא אינו מפסידו רק שנאסר לגבוה דהא הוא דבר שיש בו רוח חיים וכה"ג אמרינן בב"ק (ד' צח) אמר רבה הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מ"ט כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וע"כ פטור מלשלם וה"נ אף שהוא אינו שלו אפי' הכי נאסר לגבוה ולהדיוט בלאו הכי לא מיתסר מחמת דהוי דבר שיש בו רוח חיים אבל דבר שאין בו רוח חיים א"כ אם הי' נאסר בשל חבירו א"כ הי' נאסר להדיוט ג"כ. אך שאין אוסר של חבירו כר' שמעון דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ כיון שאינו יכול לאסור כל חבירו להדיוט ע"כ אינו נאסר לגבוה ג"כ כיון דהא שהוא נעבד בטל אצל הדיוט מחמת שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממילא אינו אסור לגבוה ג"כ

וע"כ אומר ר' בון בר חייא אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר פי' דבהכי מיירי הברייתא דקתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר) והוא דכיון דסולת נאסר להדיוט ג"כ ולהדיוט אינו יכול לאסור ממילא שאינו נאסר לגבוה ג"כ והברייתא דתני נעבד