נועם ירושלמי על נזיקין קלד

הוי ידיעת ספק וע"כ פטור וא"כ מוכח דאתי כר"ש דסובר דספק ידיעה לא הוי כידיעה דאי כת"ק א"כ הוי ספק ידיעה כידיעה והוי חייב וע"כ אומר דר' שמעון סובר כר' אליעזר

שם ר' יוסי בעי אכל חצי זית בידיעת קודש והעלם טומאה כו' וכתב הפ"מ מדין זה לא מצאתי מבואר ובשבת פ' כלל גדול (ד' ע"א) גרסינן בכיוצא בזה כו'

ועיין בירושלמי דשבת פ' כלל גדול (ה"א) אלא קצר חצי גרוגרת בזדון שבת ובשגגת מלאכות וחצי גרוגרת בין הערבים כו' שגגות ושגגות שבו מהו שיצטרפו אמר ר' יוסי אע"ג דלא אמר ר' יוסי מילתא דא אמר דכותי' אכל חצי זית בידיעת קודש ובהעלם טומאה וחצי זית בהעלם קודש ובידיעת טומאה העלם והעלם שבו מהו שיצטרפו כו' עיי"ש]: שבועות שתים פרק שלישי

מתני' שבועות שתי' שהן ארבע שבועה אוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי כו' ובגמ' ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מה אנן קיימין אם בידוע שאכל ונשבע שלא אכל שבועת שקר היא ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל ר' בא בר ר"י בשם רב בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה אבל סבור הייתי שאין בו שבועה מותר אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה ולא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן לית יכיל דאמר ר' אילא בשם ר' אליעזר כך משיב ר' ישמעאל לר' עקיבה מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ובהעלמו משום ביטוי ויתיביני' ר' עקיבא מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ומביא קרבן

והנה מפי' הפ"מ מוכח דר"ע לית לי' הא דר' יוחנן וזהו דוחק דהא דר' יוחנן הובא בירושלמי בשבת ובב"ק [ע"כ נראה לי דאיפשר לומר דבשבועות שגגה לשעבר ליתא בזה לדר' יוחנן והוא כמו דאיתא בש"ס דילן בשבת (ד' ס"ט) אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עלי' קרבן עד שישגוג בלאו שבה הכל מודים מאן ר' יוחנן פשיטא כי א"ר יוחנן היכא דאיכא כרת אבל היכא דליכא כרת לא סד"א הואיל וחיוב קרבן חידוש הואיל דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי עלי' קרבן כו' וא"כ הכא כיון דהוא בלאו ולא בכרת וא"כ בעינן שישגוג בלאו שבה וא"כ לא יכול לשנויי בשוגג בקרבנה ומזיד בקרבנה כיון דהקרבן הוא על הלאו שבה

עוד שם אלא כי אנן קיימין בברי לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל לא באומר אין זו שבועה (פי' דאם בכה"ג הרי הוא כאומר אין זו שבועה וכמו דאמר רב אבל אם אומר סבור הייתי שאין בו שבועה מותר). וע"ז אומר תמן באומר אין זו שבועה ברם הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שטועה מחמת דבר אחר

[והנה הפ"מ פי' בזה בדוחק. ולי נראה דהא דאמר מתחילה מה אנן קיימין אם בידוע שאכל כו' ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל ר' בא רב יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה לא אמר רב על הא דשבועת ביטוי אלא שרב אמרה בשבועת העדות וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ד דשבועות ה"ב) ר' בא רב יהודה בשם רב בשוגג בקרבן במזיד בקרבן אבל אם אמר סבור הייתי שאין זו שבועה מותר וע"ז אמר ר' בא בר רב יהודה בשם רב בשוגג בקרבן במזיד בקרבן וכן איתא בש"ס דילן בשבועו' (ד' ל"א) ועל שגגתה עם זדון העדות היכי דמי שגגתה עם זדון העדות אמר רב יהודה אמר רב באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עלי' קרבן וע"ז פריך ה"נ בשבועת ביטוי דאיך איפשר שבועת ביטוי לשעבר ואם כסבור שאכל והוא לא אכל וא"כ אמאי אמר רב שם בשבועת העדות באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עלי' קרבן

וע"ז משני בירושלמי המן באומר אין זו שבועה והוא דשבועת העדות אם טעה שאינו יודע לו עדות א"כ בקושטא קא משתבע וכמו שהקשו התוס' בשבועות (ד' ל"א) בד"ה ואין כו' והוא בקושטא קא משתבע דהא באמת אינם יודעים עדות ומה שכתבו התוס' דמיירי באומר לא ידענו או לא ראינו לך עדות איפשר לומר דלשיטת הירושלמי קאי רב אמתניתין ושם תנן אין אנו יודעים לך עדות וע"ז אומר תמן באומר אין זו שבועה אבל הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שהוא כטועה מחמת דבר אחר (פי' אם כסבור שאכל והוא לא אכל הוי האדם בשבועה שהוא רק כטועה מחמת דבר אחר או שהירושלמי מחלק בין שבועת העדות לשבועת ביטוי כמו דאיתא בשבועות (שם) ואין חייבין על שגגתה לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי לא אע"ג דתנן איצטריך ס"ד אמינא הכא הוא דלא כתיב ונעלם דבעינן שוגג דומי' דמזיד אבל הכא דכתיב ונעלם אפי' שגגתה כל דהו קמל"ן וע"ז אומר דבשבועת העדות לא מיחייב ע"ז בלשעבר רק באומר ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע שחייבין עלי' קרבן אבל לענין שבועת ביטוי דכתיב ונעלם הוי האדם בשבועה שהוא רק כטועה מחמת דבר אחר [ובזה הי' מתבאר לקמן הירושלמי (פ"ג דשבועות ה"ח) לפי גירסת הרשב"א שם שבועה שאין אנו יודעין לך עדות חייבין עלי' משום ביטוי שבועה שלא נעידך לוקין עליו משום שבועת שוא (כצ"ל) והקשה הרשב"א דהא אין חייבין בלשעבר אלא באומר ששבועה זו אסורה אבל איני יוד אם חייבין עלי' קרבן ובכה"ג חייב משום שבועת העדות נמי אבל לפי מה שביארתי דהירושלמי מחלק בין שבועת העדות לשבועת ביטוי דבשבועת ביטוי מיחייב על לשעבר אף על שגגתה גרידא הוי ניחא שפיר]

עוד שם מה אנן קיימין אם באומר שבועה שאוכל אכילת תורה אף ר' עקיבא מודה ואם באומר שבועה שלא אטעום אף רבנן מודו אלא כי אנן קיימין כל שהוא כל שהוא אכילה פתר לה כר"ע דאמר כל שהוא אכילה (וכתב הפ"מ כל שהוא אכילה לא שייכא הכא מידי דהא בפלוגתא דר"ע ורבנן מיירי אלא בהלכה דלקמן גרסינן לה דמוקי לה התם לברייתא כל שהוא ופריך כל שהוא אכילה בתמי' פתר לה כר"ע דר"ע אמר כל שהוא אכילה ואגב שטפא דלקמן טעו והעתיקו לה הכא) ושגה בזה דאדרבא לקמן הוא ט"ס והעתיקו להא דהכא וכמו שכתב הוא בעצמו לקמן דביומא לא גריס להא כל שהוא אכילה והתם צריך לגרוס אם בדם שקרש והתני דם שקרש לא אוכל ולא משקה אלא כי אנן קיימין כמו הוא וכן איתא ביומא והוא ט"ס והעתיקו להא דהכא

ובכאן צ"ל פתר לה כר"ש והוא כמו דאיתא בשבועות (ד' כב) איבעי' להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דמיחייב במשהו דתני' ר"ש אימר כל שהו למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן כו' ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמא כר"ש למה לי לצרף כו' והירושלמי סובר דר"ע כר"ש ס"ל דמה"ת בכל שהוא למלקות (והא דמקשה הש"ס מהא דר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וכמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' מז) ד"ה ואיהו כו' מה שפירש ר"ת דהיינו דווקא כשהאיסור הוא בעין אבל ע"י תערובות לא וכבר הבאתי בספרי נחלת יהושע שקשה על התוס' דא"כ מאי מקשה הש"ס בשבועות (ד' כא) עיי"ש) וע"כ סברי התוס' דר"ע כר"ש ס"ל דאכילה בכל שהוא וכמו שביארתי

ובזה יתבאר הא דאמר אח"כ בירושלמי מה מפקא מביניהן כו' ופירש הפ"מ כלומר מאי איכא עוד בינייהו באומר שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא כו' והוא דוחק

ע"כ נראה לי דקאמר מה מפקא מביניהן (פי' אי אמרי' דהטעם של ר"ע הוא משום שלא נתנה התורה שיעורין אלא דווקא באיסור הבא מאיליו אבל לא באיסור שבא ע"י עצמו וא"כ לפי"ז זה אינו רק אם נשבע שלא אוכל ואכל כל שהוא שחייב ואף דלכל האיסורין שיעור אכילה הוא בכזית זהו דווקא בשאר איסורין אבל לא באיסור הבא ע"י עצמו וכמו דתנן אמרו לו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא חייב שזה חייב אמר להן איכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן וא"כ זהו דווקא בנשבע שלא אוכל ואכל כל שהוא אבל בשבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא א"כ כיון שנשבע שלא יאכל הככר בשלימות א"כ אכלה חסר כל שהוא חייב דהא כל שהוא אינו אכילה וכן בשבועת ביטוי שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא נמי אינו שייך להפלוגתא דר"ע ורבנן אבל אם הטעם שר"ע סובר כר' שמעון דשיעור אכילה בכל שהוא אלא דלקרבן הלמ"מ דבעינן כזית (ועיין במ"ל) וא"כ בשבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא נמי לר"ע פטור ולרבנן חייב

וע"ז אומר מה מפקא מביניהן (פי' בין שני הטעמים אם מחמת שהוא אוסר על עצמו או שסובר כר"ש) ע"ז אומר שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתי' דר"ע חייב על דעתין דרבנן פטור שלא אוכל ככר זה ואכלה חסר כל שהוא על דעתי' דר"ע פטור על דעתין דרבנן חייב (והכא הוא בהיפוך דר"ע לקולא ורבנן לחומרא כו') וכל זה הוא דווקא אי אמרי' דהטעם הוא דר"ע סובר כר"ש אבל אם הטעם דהיכן מצינו במדבר מביא קרבן וע"כ מיחייב אפי' אמשהו א"כ לר"ע הוא דווקא לחומרא להתחייב אבל לא לקולא ודו"ק

שם (ה"ב) מתניתין שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים ובגמ' שתי' בכלל אכילה ולא אכילה בכלל שתי' ר' יונה שמע כולהון מיכא על כן אמרתי לבנ"י כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימין אם בדם שקרש והתני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כן אנן קיימין כמו שהוא (כצ"ל) והא דאמר כל שהוא אכילה פתר לה כר"ע כבר ביארתי לעיל (בהלכה א') שהוא ט"ס ומועתק מהא דלעיל וכן ביומא ליתא ומחמת דאמר לעיל כל שהוא אכילה העתיקו נמי להכא (ודלא כהפ"מ) ועיין לעיל (ה"א):