נועם ירושלמי על נזיקין קטז

דמסיק. וא"כ ניחא דלא נקט ידעוני שזהו רק מקרא דודורש אל המתים

וע"ז אומר אמר רב הונא קרי' מסייע למאן דאמר אוב זה המעלה כו' (פי' ולא דנפיק מהאי קרא דודורש אל המתים מ"ט קסמי נא לי באוב והעלי נא לי אשר אומ' אליך וא"כ מוכח דזהו האוב האמור בתורה וע"ז אומ' מה את שמע מינה א"ר מנא מכאן דהות ידעין מילין סגיאין וא"כ אפשר דהא דקאמר קסמי נא לי באוב לא קאי אהא דאמר והעלה לי את שמואל והא דוהעלה לי את שמואל לאו היינו אוב. מאי כדון והי' כאוב מארץ קולך (פי' וא"כ מוכח דזהו אוב דכתיב בקרא). וע"ז אומר מיליהון דרבנן מסייעין לר' יסא דאמר ר' יוסי בשם רבנין מפני שהן מקטרין לשדים (פי' וא"כ מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי דאמר מפני שהן מקטרין לשדים. וא"כ הא דהנשאל בגולגולת הא נפקא לי' מהא דודורש אל המתים). ר' הילא בשם ר' יוסי מפני שנכללו כולם ע"י מעשה (פי' שהוא כמו שאומר בתחלה דאעפ"י דבעל אוב ומגדף לית ביה מעשה רבה אבל מ"מ יש בו מעשה זוטא אבל הך דידעוני לית בו מעשה וע"כ לא תנא במתניתין והוא כמו שביארתי תחילה שאומר שאינו בל"ת הבא מכח עשה (פי' דלית ביה מעשה כלל אבל אינהו אית בי' מעשה זוטא]

(הי"א) מתניתין המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כו' ובגמ' אזהרה למחלל מנין כו' ונתני שלשים ושבע כריתות בתורה אמר ר' יוסי ב"ר בון שאם עשאן כולן בזדון שבת ובזדון מלאכה שהוא חייב על כל אחת ואחת (ופי' הפ"מ שלשה ושבע לא דווקא אלא איידי דפריך הכי לעיל (בה"ו) נקט נמי הכא בהאי כו' וכלומר דהא גם בשבת תני כריתות ובשבת גופא איכא ל"ט חטאות ומעתה נפישי כריתות טובא ואמאי לא תני שם כי אם שלשים ושש ומשני שאם עשאן כולם בזדון שבת כלומר דזה אינו אלא אם דווקא בזדון שבת ושגגות מלאכות דאיכא שגגות טובא ובהאי חייב על כל אחת ואחת ובזדון מלאכה שהוא חייב על כל אחת ואחת בתמיה כלומר דבזדון מלאכה ובשגגת שבת הא ודאי לא דבכה"ג דליכא אלא חדא שגגה ואינו חייב אלא אחת דזהו הנה שהיא אחת וכיון דלא פסיקא לי' לא תני לכולהו כו' וכל דבריו דחוקים

ע"כ נראה לי דפריך וניתני שלשים ושבע כריתות שבתורה (פי' דבעשה מלאכה אחת איפשר דמחייב שתי כריתו' דהיינו אם קצר בשגגת שבת וזדון מלאכה ואח"כ קצר בשגגת מלאכה וזדון שבת וא"כ לא נודע לו עדיין דחייב קרבן וא"כ הוי כשגגה אחת ואעפ"כ חייב שתי חטאות והוא דהירושלמי סובר כמו דאמרינן בשבת (ד' ע"א) מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מיבעי' לי' לר' זירא דבעי ר' זירא מר' אסי ואמרי לה בעא מיני' ר' ירמי' מר' זירא קצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגות מלאכות מהו שיצטרפו א"ל חלוקין לחטאות ולא מצטרפי

וע"כ פריך וניתני שלשים ושבע כריתות שבתורה ולא פריך מזדון שבת ושגגות מלאכו' דמחייב ל"ט. דהתם אין רבותא דהוי כשגגות טובא ובשגגות טובא איפשר דחייב כמה חטאות והתנא לא תנא אלא שלשים ושש כריתות בתורה שאם עשאן בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת והוא משום דהכריתות חלוקין אבל בשגגות מלאכות דהוי כשגגות חלוקות זה אינו חידוש דהא אף ששגגת כל מלאכה ומלאכה כולן משום שבת הוא אעפ"כ ה"ל כשגגות טובא ולא פריך אלא מהא דעשה מלאכה אחת שעשה תחילה בשגגת שבת ואח"כ עשה אותה בשגגת מלאכה דחייב שתי חטאות. וכמו דא"ר זירא דכל היכא דחלוקין לחטאות כו'. וא"כ כיון שעשה מלאכה אחת א"כ לא הוי כשגגות טובא וא"כ ניתני נמי שלשים ושבע וע"ז אמר ר' יוסי ב"ר בון שאם עשאן כולם בזדון שבת ובזדון מלאכות (והוא ט"ס וצ"ל) בשגגות מלאכות שהוא חיי' על כל אחת ואח' והטע' הוא משום דהוי כשגגות טובא וע"כ לא פריך מזה ליתני שלשים ותשע. והוא משום דשגגה מלאכות הוי טובא שגגות. וע"ז אומר דהא דחלוקין לחטאות ולא מצטרפי הוא מכיון שעשאה בשגגת מלאכה הוי כמו שגגה אחרת והראי' דהא אם עשאם כולן בשגגות מלאכות חייב על כל אחת ואחת וע"כ הא דשגגת מלאכה חלוק משגגת שבת היינו משום דהיא שגגה בפני עצמה וע"כ חלוקה ולא מצטרפי א"כ אין זה דומה להא דתנא במתני' דאשמועינן דאם עשאן כולם בהעלם א' דחייב על כל אחת ואחת ומהאי טעמא דהוי שגגה חלוקה ע"כ לא מצטרפי וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ז דשבת ה"א) אלא ר' חנינא לא אמ' כן אלא קצר חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגות מלאכות וחצי גרוגרות בין הערבים בשגגת שבת וזדון מלאכות ושגגות שבו מהו שיצטרכו. א"ר מנא אע"ג דלא אמר ר' יוסי הא מילתא אמר דכותי' אכל חצי זית בידיעת קודש ובהעלם טומאה וחצי זית כו' ובידיעת הטומאה מהו שיצטרפו וכן בפרק ידיעות הטומאה ר' אסי בעי אכל חצי זית בידיעת קודש כו' עיי"ש: בן סורר ומורה פרק

שמיני

(ה"ד) מתניתין הי' הוא רוצה ואביו אינו רוצה כו' אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהיו שניהם רוצים ובגמ' א"ר יוחנן ואפי' אין אמו ראוי' לאביו וכל מה שיש לאמו לא משל אביו הם אמר ר' יוסי ב"ר בון תיפתר דהות נסבה דיודין ועבדה שירי וגנב מינהון

וכתב הפ"מ ואפי' אין אמו ראוי' לאביו דברי ר' יהודה הוא דמפרש וכלומר דלא תימא ראוי' ממש בעי כו' דהא סוף סוף אביו ואמו הן אלא בשוה לאביו קאמר כדפרישית במתני'. וכל מה שיש לאמו לא משל אביו הן אמתניתין דלעיל קאי דריב"י אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ופריך והא הכל של אביו הם דמה שקנתה אשה קנה בעלה תיפתר בהאי גוונא כגון שלקחה דיודין מיני מאכל של קדירה ועשתה שירותא וגנב מן הסעודה הראוי' לאביו ולאמו והוא דוחק

[ולי נראה דהירו' מפרש כפשוטו דאם לא היתה ראוי' לאביו דהיינו מחייבי כריתות אינו נעשה בן סורר ומורה רק אם הי' ראויה לאביו. ואליבא דר' יהודה לא קא מקשה דמה שקנתה אשה קנה בעלה והוא משום דאיפשר לתרץ כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ע"א) דאקני לה אחר מנה ואמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן אך הקושי' אליבא דת"ק דהוא חכמים דר' יהודה וסתם משנה ר' מאיר ור"מ סובר דאם אקני לה אחר מנה ואמר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן לא מהני משום דאין קנין לאשה בלא בעלה וכמו דאמרינן בקדושין (ד' כ"ג) אמר רב ששת דכ"ע אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה והכא במאי עסקינן דאקני לי' אחר מנה ואמר ע"מ שאין לרבך רשות בו ר"מ סבר כי אמר ליה קני קנה עבד וקנה רבו וכי אמר ליה על מנת לא כלום קאמר ורבנן סברי כיון דאמר על מנת מהני וא"כ לר' יהודה ניחא אבל לר"מ לא ניחא אך לר"מ איפשר לומר דמיירי שאמו אינה ראוי' לאביו דהיינו חייבי כריתות וא"כ לא תפסי קדושין וא"כ אינו שייך לבעלה הפירות וא"כ ניחא שפיר אך לפי"ז לר"מ הא דבן סורר ומורה אינו אלא באם לא הי' אמו ראויה לאביו

וע"ז אמר תחילה אמר ר' יוחנן ואפי' אין אמו ראוי' לאביו (פי' דת"ק סובר דאפי' אין אמו ראוי' לאביו הוי בן סורר ומורה אבל אם הי' אמו ראוי' לאביו בודאי דהוי בן סורר ומורה ועל זה מקשה מה שקנתה אשה קנה בעלה וע"ז מתרץ אמר ר' יוסי בר בון תיפתר בהו דהות נסבה דיודין ועבדת שירי וגנב מנהון (פי' שגנבה מהסעודה שעשתה). והוא כמו שביארתי בספרי אבי הנחל מה שכתב הקצה"ח וסי' ש"מ) על הא דאמרינן בכתובות (ד' נ"ש) קונם שאני עושה כו' אין צריך להפר ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ופירש"י שצריכה לטחון ולבשל ולאפות והקשה הקצה"ח כיון דגוף הקמח של הבעל ולית לה בשבחה כלום שתאסור אותו שבחא לאחר שנעשה קמח וכיון דהיא רשאה לכתחילה לאפות ולבשל דהא לא אסרה אלא מעשה ידי' אחר שתעשה ואחר שתעשה ה"ל דבר שאינה שלה וכתב הקצה"ח דהטעם הוא משום דאומן קונה בשבח כלי

וע"ז משני הכא דהות נסבת דיודין ועבדת שירי (פי' שלקחה הבשר מבעלה ועשתה אותם תבשיל) וא"כ כיון שהיא קונה בשבח כלי הוי שלה והא דלא משני הש"ס דילן הכי משום דלא יתישב למאן דאמר דאין אומן קונה בשבח כלי. אבל הירושלמי מתרץ אליבא דר' מאיר דאמרינן בב"ק (ד צ"ט) וסברוה דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת מאי לאו באומן קונה בשבח כלי קא מיפלגי דר"מ סבר אומן קונה בשבח כלי וא"כ לר"מ אתי שפיר מחמת דאומן קינה בשבח כלי ולר' יהודה מיירי כגון דאקני לה אחר ואמר ע"מ שאין לבעלך רשות בהם ועיין בתוס' סנהדרין (ד' ע"א) בד"ה ע"מ שאין לבעלך רשות בהם דזו כרב ששת אליבא דרבנן כו' עיי"ש ודו"ק ועיין בב"ק רב הונא א' והוא שקבע בו מסמר האחרון כדי לזכות לכלי' (ופי' הפ"מ דסובר דאומן קונה בשבח כלי והא דהש"ס דילן לא משני הכי איפשר לומר משום דבעינן שיגנוב מעות אך דאיפשר לומר דמכרה הסעודה וא"כ שייך לה דמי השבח של הסעודה]

שם (ה"ו) ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור ואם משנגמר דינו ברח כו' חי ב ובגמ' א"ר יאשיה סח לי זעירא כו' שלשה הן שאם ביקשו למחול מוחלין ואלו הן סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא ע"פ ב"ד ופריך סוטה ולאו מתניתא היא שבעלה אינה רוצה להשקותה סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה אתא מימר ואפי' משנכתבה המגילה. והוא תמוה דמאי פריך ולאו מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה דהתם מ"מ היא אשורה לבעלה דהא תנן בפ"ק דסוטה (ד' ז') ואלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ושבאו עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקות'